שנים ארוכות לא רצו כל כך לשמוע בתקשורת הכללית את דבריו של תא"ל (במיל') אפי איתם. משהו באווירה מעולם לא ישב טוב עם "מה שנכון" תקשורתית. אחרים פעלו לסכל מינוי שלו ביד ושם, ואף הצליחו. כיום, לקול שבריה של הקונספציה שהתנפצה כאן לפני חודשיים בקול רעש גדול, הוא נעשה מבוקש, מרואיין קבוע באולפנים, משמיע סוף-סוף את עמדתו על היום שאחרי, על המלחמה עצמה ועל מה שקרה לנו שהביא אותנו לרגע הזה של מחדל שמחת תורה, וגם מה המתכון לניצחון אמיתי במלחמה הזו.
איתם כבר אינו צעיר; הוא ראה הרבה בחייו. במלחמת ששת הימים היה בן 15, ומאז ראה וחווה את כל מלחמות ישראל. ברבות השנים התיישב בנוב, היה איש צבא, עסק בחקלאות ובהתיישבות ושימש חבר כנסת.
"לא הופתעתי", הוא אומר מייד כשאני שואל אותו על אירועי 7 באוקטובר. "הרבה מאוד שנים קולי נשמע בדד, ולא רק בנושא הביטחוני. צריכים להבין שמה שקרה כאן היה תהליך שהתמשך הרבה מאוד שנים. אני מדבר לא רק על האיומים מכיוון האויבים הפיזיים שלנו אלא בעיקר על שחדרה לחיינו רוח זרה, ערכים שבמידה רבה נוגדים את ערכי הציונות שעליהם התבססה מדינת ישראל ועליהם היא קמה, ערכים של גבורה, אומץ לב, התיישבות ואחדות.
"איבדנו את אתוס ההתיישבות. לכאורה מה זה חשוב איפה הבית של אדם נמצא? האם יש דבר כזה אדמה שיש להגן עליה בדם? זה נשמע לאוזניים מערביות כמו עבודת אלילים! מה זה משנה מי מעבד אותה או מי הוא שמיישב אותה, הפסקנו לבנות יישובים. לעומת זאת בצד השני, כחלק מהערכים והתרבות שלהם, אדמה היא משאב רוחני"
"במידה רבה עברנו מחברת 'הנני' לחברת 'אני', ובמילים פשוטות: כל אחד עוסק בעצמו, ברווחיו ובהישגיו לפני העניינים הלאומיים הכלליים. זה נמשך הרבה עשורים. תרבות 'אני' על חשבון 'הנני' פוגעת בראש ובראשונה בנכונות להילחם, כי במלחמה אדם מציב את חיי הכלל לעומת חיי היחיד, וגם בסוגיות שקשורות לעשיית פעולות קשות כמו התיישבות בפריפריה, חלוציות בתחומים חינוכיים. את כל אלו כבשו במידה רבה תרבות וערכים שבאו ממקומות אחרים והעמידו את היחיד במרכז כל השיקולים וכל הערכים.
"לא לחינם כבוד האדם וחירותו הפך למקורם של כל הקריטריונים גם בעולם השפיטה וגם בשיקולים מדינתיים, ואילו כבוד האומה וחירותה, מה שנקרא חוק הלאום, הדיבור על העם היהודי השב לחיות בארצו, היה לנושא שנוי במחלוקת".
איתם טוען כי התוצאה של התהליך שהוא מתאר הייתה פירוק ערכי האחדות והאחווה. "התעוררנו לבוקר הנורא הזה, ולמעשה הבנו שהתעוררנו בדקה התשעים, רגע לפני שאנחנו חס וחלילה נלחמים זה בזה.
"הייתי ביום כיפור האחרון בכיכר דיזנגוף. באתי להתפלל כמו כל יהודי שבא להתפלל ביום כיפור; לא הייתה לנו כוונה להפגין או להתריס, אלא לחבק ולהתחבר, וזה לא צלח. גורשנו מהכיכר. הייתה לאנשים שם תחושה שבאנו להפריע, ובכל התפילה ביום כיפור התפללתי שלא תצא תקלה גדולה מהעניין הזה, שלא יהיה קטרוג גדול בשמיים שביום כיפור אנחנו רבים זה עם זה".
אני מבקש מאיתם להסביר איך התהליך שהוא מתאר תרם להתבשלות הקונספציה בבוקרו של שמחת תורה, והוא מפרט: "הרעיון המונח בלב הקונספציה הוא שאנחנו יכולים לתת לאויבים שלנו לגדול, להתפתח ולהתעצם – ובחלק מהמקרים אנחנו עצמנו עוזרים להם להתעצם – מתוך מחשבה שביום מן הימים הם לא יתנפלו עלינו אלא יצטרפו אלינו לשגשוג המשותף. כל זה היה טעות גדולה, וזה לא עבד אף פעם אחת.
"הקיבוצים של עוטף עזה היו ליבת העשייה הציונית הישנה, המסורתית, הגרעינית. הם יושבים שם היום, והם גם שהדפו את התקפות המצרים ב-1948. דווקא עליהם הייתה ההתנפלות ולא על ה'שטחים' של 1967, לכן זה זעזע רבים כל כך והציב לכולנו מראה על תשתית הקיום של מדינת ישראל"
"קנינו לעצמנו מין גישה שרואה בכלל בני האדם אוסף של יחידים בעלי משמעות, תוכן וערכים משותפים, וכל המוטיבציות האחרות – הדתיות והלאומיות – נראו בעינינו משהו שצריך בכלל לבטל אותו ולהרחיק אותו, כי זה גורם להקצנה. חשבנו שאם נדבר אל הערבים כמו שאדם מדבר אל אדם נוכל לפתור את כל הבעיות, שהרי לכל אדם יש צרכים בסיסיים משותפים.
"הסתכלנו על עצמנו, לא הגדרנו את עצמנו עם יהודי או מדינה יהודית אלא בעיקר סטרט-אפ ניישן. סטרט-אפ ניישן זה לא אומה או ערך אלא טכנולוגיה, וחשבנו שבסיס כזה של רווחה וטכנולוגיה יאפשר לגשר על כל פערי הזהויות ועל כל הקונפליקטים שיש בין אומות ובין קבוצות אתניות. זה יצר לנו סוג של אשליה שבאמצעות טכנולוגיה יהיה אפשר גם להתמודד עם איומים וגם לגשר בין תרבויות ועמים. הרי אם כולם משתמשים באותו טלפון, למה שלא יוכלו להיות חברים?
"התעלמנו מהתכנים שספגו לוחמי האויב, וחשבנו שיש לנו שפה משותפת. זה מה שגרם לצה"ל לאמץ את הקונספציה שנבנה גדר טובה ומצלמות, והן שיודיעו לנו אם משהו רע עלול להתרחש. צה"ל נרדם בשמירה, זו עובדה, וזה היה צפוי לחלוטין".
"לגבי כיבוש עזה, נוכל להם בתנאי אחד, שאפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יָצוֹר את אפרים. זה תנאי מפורש, הצורך באחדות כדי שנוכל להתמודד עם עזותה של עזה. לכן לא בכדי עולה כעת תביעה וזעקה לאחדות שהיא הרבה מעבר לעניין חברתי נימוסי. יש כאן דרישה מהותית. הטיפול הזה באחדות ובאיחוי של הקרעים שנקרעו בחברה הישראלית, נצטרך לעסוק בו כולנו, כי האחדות הזו היא תנאי מדאורייתא ממש ליכולת שלנו להתמודד עם עזה"
אילו עוד רכיבים אפשרו את ההירדמות הזאת?
"בהקשר הזה, איבדנו את אתוס ההתיישבות", הוא ממשיך בקו הקודם. "לכאורה מה זה חשוב איפה הבית של אדם נמצא? האם יש דבר כזה אדמה שיש להגן עליה בדם? זה נשמע לאוזניים מערביות כמו עבודת אלילים! מה זה משנה מי מעבד אותה או מי הוא שמיישב אותה, אדמה היא בסך הכול משאב שעושים בו מסחר נדל"ני או מדיני, אבל אין לה ערך רוחני עמוק.
"הפסקנו להתיישב, הפסקנו לבנות יישובים. לעומת זאת בצד השני, כחלק מהערכים והתרבות שלהם, אדמה היא משאב רוחני שראוי להילחם עליו ולשפוך בעבורו דם, וזה עוד רכיב שהלך ונעלם מתוך המכלול של הרוח הציונית שמכוחה הקמנו את המדינה.
"כשהייתי נער בקיבוץ עין גב דיברו על זה שחורשים את התלם האחרון עד הגבול. הגבול נקבע על פי התלם, לא לפי איפה שיש תעלת נ"ט או שורת מוקשים. איפה שאיכר או חקלאי ישראלי יחרוש, שם תיקבע הריבונות. זו אמירה של האומה, שהיא שם ומתיישבת ונלחמת על זה.
"לא היה אפשר לחשוב על סדנת חיבור ואיחוי אינטנסיבית יותר ואמיתית יותר מזו. הם קמים ומסכנים את הדבר הכי חשוב – חיי היחיד. ובשביל אילו ערכים? פתאום בבת אחת המדינה, האומה והכלל צומחים להיות דבר כל כך מוכר, ראוי וברור שמוכנים למסור עליו את הנפש. זהו נס שאיש לא היה יכול ליצור בשום תהליך של פיוס חברתי מובנה אינטלקטואלי"
"כשהיינו בני מצווה בעין גב נתנו לנו רובה לירות בו; כל נער ונערה בני 13 קיבלנו מזמרה כדי לעבד את האדמה, כל בן היה צריך לרתום טרקטור ולפתוח תלם בשדה, וקיבלנו פנס. זה ביטא את הציונות הלוחמת המתיישבת והיהודית מכוח התנ"ך, מכוח הנרטיב הלאומי המתחדש שלנו. כל זה הלך ודעך, הלך ונזנח גם בבתי הספר וגם בשדות הקרב, החקלאות וההתיישבות. האויב ניצל את זה".
איתם מדגיש: "קיבלנו קריאת השכמה. הקיבוצים של עוטף עזה היו ליבת העשייה הציונית הישנה, המסורתית, הגרעינית. הם יושבים שם היום, והם גם שהדפו את התקפות המצרים ב-1948. דווקא עליהם הייתה ההתנפלות ולא על ה'שטחים' של 1967, לכן זה זעזע רבים כל כך והציב לכולנו מראה על תשתית הקיום של מדינת ישראל.
"במובן הזה זו מלחמת קיום", טוען איתם. "אם לא נחזק מחדש את היסודות הקיומיים הללו, כל המפעל הציוני יתגלה כאירוע מקומי וזמני.
"יש כאן נקודה שצריך להעמיק בה בשביל הציבור התורני. צריך להבין לעומק מהי עזותה של עזה, ששמה היהודי ניתן לה לפני אלפיים שנה. זו עזה שהתישה מאוד את דוד המלך בשלושה סבבים של לחימה עד שכתוב שם 'וייעף דוד', כלומר דוד נעים זמירות ישראל מתעייף ולא מצליח להתיישב בה. יש הרבה מאוד מפרשים ומדרשים שמסבירים שכיבוש עזה שייך להבסת החוצפה והעזות של העתיד לבוא".
איתם מצטט מספר ישעיהו ומדברי הרד"ק במקום ומסביר: "לגבי כיבוש עזה, נוכל להם בתנאי אחד, שאפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יָצוֹר את אפרים. זה תנאי מפורש, הצורך באחדות כדי שנוכל להתמודד עם עזותה של עזה. לכן לא בכדי עולה כעת תביעה וזעקה לאחדות שהיא הרבה מעבר לעניין חברתי נימוסי. יש כאן דרישה מהותית. הטיפול הזה באחדות ובאיחוי של הקרעים שנקרעו בחברה הישראלית, נצטרך לעסוק בו כולנו, כי האחדות הזו היא תנאי מדאורייתא ממש ליכולת שלנו להתמודד עם עזה".
"היה כאן אסון גדול, אבל הוא לא הוליד ייאוש, פחד ופלגנות אלא זקיפות קומה והתקוממות. כמו כן יש כאן סדנת איחוי בכל הנוגע ליחס שלנו לאדמה ולארץ: עכשיו יהיה מפעל גדול של שיקום ההתיישבות בעוטף עזה. המדינה תחזור לעסוק בבניית התיישבות, ובעזרת ה' תבנה מחדש גם את גוש קטיף"
סדנת חיבור ואיחוי
אתה רואה את זה קורה? כבר עכשיו יש בקיעים גדולים באחדות שיצרה המלחמה, ומי יודע מה יקרה אחריה.
"מה שיקרה אחרי המלחמה הוא שישובו מהקרב 400,000 חיילי סדיר ומילואים מחוויית ה'הנני' שהם עוברים עכשיו. חיילינו נמצאים כעת בשדה הקרב בסדנת איחוי, אחווה, מסירות נפש ואהבת המדינה הכי אינטנסיבית שיש. 400,000 לוחמי צה"ל יושבים יחד או נעים יחד, צוותי הטנקים מורכבים מכל עם ישראל, הפלוגות הלוחמות מורכבות מכל גוני הקשת החברתית בישראל, כולם רתומים למשימה אחת ולמטרה אחת באחדות מופלאה.
"לא היה אפשר לחשוב על סדנת חיבור ואיחוי אינטנסיבית יותר ואמיתית יותר מזו. הם קמים ומסכנים את הדבר הכי חשוב – בריח התיכון של החברה המערבית – חיי היחיד. ובשביל מה? בשביל אילו ערכים? פתאום בבת אחת המדינה, האומה והכלל צומחים להיות דבר כל כך מוכר, ראוי וברור שמוכנים למסור עליו את הנפש. זה מהפך, והוא נס כשלעצמו!
"זהו נס שאיש לא היה יכול ליצור בשום תהליך של פיוס חברתי מובנה אינטלקטואלי. היה כאן אסון גדול, אבל הוא לא הוליד ייאוש, פחד ופלגנות אלא זקיפות קומה והתקוממות. כמו כן יש כאן סדנת איחוי בכל הנוגע ליחס שלנו לאדמה ולארץ: עכשיו יהיה מפעל גדול של שיקום ההתיישבות בעוטף עזה. המדינה תחזור לעסוק בבניית התיישבות, ובעזרת ה' תבנה מחדש גם את גוש קטיף.
"אחרי המלחמה יחזור לכאן צבא גדול של אנשים שלא יסכימו שינהיגו אותם בסגנון שהיה קודם למלחמה, שעל כל דבר היינו מוכנים לאחוז איש בגרון אחיו. רק לחשוב על שבגלל פסקת הסבירות היינו על סף מלחמת אחים לפני שלושה חודשים, זה בלתי נתפס. תבקע משדות הקרב דרישה לתכנים אחרים ולסוג אחר של הנהגה שבבסיסם מונחים האהבה והיחד שלנו; אהבה עצומה למפעל הזה – מדינת ישראל – ציונות, גאולה, כל אחד קורא לזה אחרת, וכולם יחד מוסרים על זה את הנפש.
"זה מהפך ציוני שבמושגים שלי כמובן זוקק רצון, הסכמה ובחירה, אבל עצם ההתחוללות שלו היא נס, כי לא היה אפשר להתעורר בדרך אחרת ולחולל את זה בדרך אחרת. הגענו למציאות שלא כל אחד דורש מהאחר אלא דורש מעצמו לעזוב את הלימודים, את המשפחה ואת החברים בקריאת 'הנני' הכי עמוקה שיכולה להיות, מכל הלב והנפש".
הזכרת תפיסות קלוקלות בצה"ל שגרמו לעצם המחדל. בצה"ל אתה מזהה כבר עכשיו את השינוי המתבקש?
על שאלה זו תא"ל איתם אינו עונה תשובה ישירה אלא מתמקד במה שעתיד לקרות בצבא בשנים הקרובות: "צה"ל יצטרך לתחקר הרבה כמובן, אבל אני כבר רואה את דור מפקדי הצבא שיצמחו מתוך הנהגה קרבית תחת אש שחסרה לנו ולא הייתה כאן הרבה שנים. הרבה מפקדים גדולים יצמחו בצבא מתוך ההבנה של אופי המלחמה, לא בדיון תאורטי במכוני מחקר אלא מתוך התנסות אמיתית וכואבת בשדות הקרב עצמם. יגדל כאן דור של מח"טים ומפקדי אוגדות שבזמן קצר יאיישו את צמרת הפיקוד של צה"ל, אנשים בעלי רוח ציונית מתוגברת ומעודכנת ובמידה רבה נקייה ומנוקה מהאשליות הפסידו-פרוגרסיביות בנוגע למלחמה, עם כל קשייה ועם כל גדולתה של המלחמה במה שהיא מגלה בלבבות ובנפשות של האנשים.
"אחרי הרבה שנים תהיה כאן סוף-סוף הנהגה ששייכת למעשה המלחמה ולשדות הקרב, ובעיקר אנשים שמסורים לאתוס הציוני. צמרת צה"ל תלך ותיבנה מתוך מעשה המלחמה. זה יהיה התיקון הכי גדול בצה"ל, וזה יקרה בעזרת ה'".
"הרבה מפקדים גדולים יצמחו בצבא מתוך ההבנה של אופי המלחמה, לא בדיון תאורטי במכוני מחקר אלא מתוך התנסות אמיתית וכואבת בשדות הקרב עצמם. יגדל כאן דור של מח"טים ומפקדי אוגדות שבזמן קצר יאיישו את צמרת הפיקוד של צה"ל, אנשים בעלי רוח ציונית מתוגברת ומעודכנת ובמידה רבה נקייה ומנוקה מהאשליות הפסידו-פרוגרסיביות בנוגע למלחמה"
מבחן ארוך
מדברים כל הזמן על ניצחון, אבל זה מושג מעורפל. מה הקריטריונים לניצחון במלחמה הזו?
"אנחנו אומרים בתפילה 'בעטרת ניצחון תעטרם'. דור המפקדים הזה שלוחם בשדות הקרב יהיה עטור בעטרת ניצחון שלא הייתה כמוה הרבה שנים.
"ניצחון זה קודם כול תודעה שאויבינו הובסו ולא יוכלו לקום עלינו", קובע איתם. "ההישגים הצבאיים מאוד פשוטים, אומנם לא קלים להשגה, כפי שהזכרתי את עזותה של עזה. נצטרך להצטייד בהרבה סבלנות ונחישות, אבל התוצאה חייבת להיות מאוד פשוטה: שאין יותר יכולת צבאית כלשהי בעזה. זו מטרה שגם הגדירה ממשלת ישראל, שמבינה שאין פתרונות ביניים. כל עוד תהיה בעזה יכולת לשגר טילים עלינו, יכולת ליצור דור חדש של לוחמים מוסתים ומורעלים נפשית ונשמתית, לא ניצחנו".
איתם קובע: "אנחנו נצטרך, במילים פשוטות, לכבוש את כל עזה עד הסנטימטר האחרון ולפגוע בתהליך ארוך בכל מי שיש לו יכולת לאחוז בנשק או להסית אוחזי נשק. זה פירושו של ניצחון. המשמעות היא שרק גורם אחד חמוש יהיה ברצועת עזה, וזה צה"ל. כפי שהעזתים בעבר, הפלשתים, רצו למנוע מאיתנו שלטון וממלכה, הם אסרו עלינו ללטש מזמרות וקלשונים, היה אסור שיהיה חרש ברזל בישראל, כי מלטישת קלשונים ומחרשות אפשר לייצר נשק, כך אנחנו צריכים למנוע מהם כל שלטון, כל תשתית תעשייתית שיכולה להביא להם כל נשק וחימוש, וכמובן למנוע מהם כל הכנסה של כלי נשק לרצועה".
"רק גורם אחד חמוש יהיה ברצועת עזה, וזה צה"ל. כפי שהעזתים בעבר, הפלשתים, רצו למנוע מאיתנו שלטון וממלכה, הם אסרו עלינו ללטש מזמרות וקלשונים, היה אסור שיהיה חרש ברזל בישראל, כי מלטישת קלשונים ומחרשות אפשר לייצר נשק, כך אנחנו צריכים למנוע מהם כל שלטון, כל תשתית תעשייתית שיכולה להביא להם כל נשק וחימוש, וכמובן למנוע מהם כל הכנסה של כלי נשק לרצועה"
מה כולל כיבוש הרצועה?
"במילים פשוטות – לכבוש את עזה. כשהמצב הביטחוני יאפשר זאת, אם היו שואלים אותי, הייתי מחזיר את כל תושבי גוש קטיף ומאפשר התיישבות נרחבת. תושבי עזה המובסים יכולים להיות כוחות עבודה שייהנו ממפעל החקלאות המתקדמת שיהיה בגוש קטיף כפי שכבר היה בעבר. זה נראה לי דבר אפשרי בעתיד. בעזה צריכים לדעת שיש בעל בית אחד בלבד, וזה מדינת ישראל ועם ישראל, וכל מי שזה לא ימצא חן בעיניו יכול לעבור למקום אחר.
"אני מדגיש", הוא אומר בתוקף, "שכל הרעיונות להפוך את עזה למדינה פלשתינית ולהביא את אבו מאזן וג'יבריל רג'וב על גב דם בנינו, להקים שם רשות פלשתינית, שכבר עכשיו לא מצליחה לטפל בטול כרם ובקלקיליה, 600 מטר מכביש שש, מממנת משפחות טרור ותחת שלטונה תולים אנשים על עמודים, לא יביאו לעזה לא פירוז, לא שקט ולא כלום".
התחושה בציבור היא שזה בלתי אפשרי. אמרנו לפני 18 שנה "נזכור ונחזור", וכעת זה נראה רחוק שנות דור.
"כל מי שמצקצק ואומר שזה ייקח מיליון שנה וזה לא אפשרי, שחמאס זה רעיון ואי אפשר להרוג רעיון, אני מציע לו להסתכל במלחמת העולם השנייה בשתי חברות של אכזריות ורצח, מצעדי ההמונים של הגרמנים תחת שלטון הנאצים והרוע ביפן. כולם אמרו: את זה אפשר לעקור? הרעיון הנאצי והרעיון האימפריאלי היפני הם רעיונות, איך אפשר לעקור את זה? והנה, זה אפשרי על ידי אמירה ברורה בנוגע לתוצאות המלחמה.
"התוצאה חייבת להיות שמדינת ישראל היא הריבון והשליט בעזה, ואפשר ליצור שם שגרת חיים בלתי אלימה ובלתי אכזרית, ותחת ריבונות ישראל ובזכות הכישרונות של העם היהודי והנוכחות של מתיישבים יהודים שוחרי שלום בתוך עזה יכול להיווצר דו-קיום, שקצת ממנו טעמנו בתקופות שגוש קטיף יצר מין אי של שיתוף פעולה על בסיס חקלאי-חברתי עם תושבי המואסי, ואני ראיתי אותו בעיניי ממש. אנחנו אפשרנו לדבר הזה להתקלקל על ידי אותם כוחות רדיקליים רצחניים, זו הייתה הטעות שלנו, אבל מודל כזה יכול בהחלט להתקיים".
"תושבי עזה המובסים יכולים להיות כוחות עבודה שייהנו ממפעל החקלאות המתקדמת שיהיה בגוש קטיף כפי שכבר היה בעבר. זה נראה לי דבר אפשרי בעתיד. בעזה צריכים לדעת שיש בעל בית אחד בלבד, וזה מדינת ישראל ועם ישראל, וכל מי שזה לא ימצא חן בעיניו יכול לעבור למקום אחר"
ומה עם לבנון?
"אין דרך לסיים את המלחמה הזו בלי להכות את חיזבאללה שוק על ירך", הוא קובע. "לא צריך לכבוש את ביירות, צריך להרחיק את חיזבאללה מעבר לליטני, וזה גם היה ההסכם בסוף מלחמת לבנון. זה לא קרה. זה יהיה חייב לקרות כעת בלחימה, שהם לא יהיו על גבולנו ונוכל להחזיר הביתה את תושבי הצפון. אם צריך, שישלמו מחיר כבד בלבנון כמו בעזה. אני אשמח כמובן שבלבנון יסתכלו על תושבי עזה, ילמדו וירסנו בעצמם את חיזבאללה. לכן המלחמה היא מבחן ארוך מאוד למדינת ישראל ובעיקר לאחדותה האזרחית, הצבאית, הציבורית והפוליטית של המדינה.
"אם יש חוליה חלשה כעת זה לא העם – לא החיילים, לא האזרחים – אלא ההנהגה הציבורית שלנו, שברגע של התעלות הצליחה אומנם ליצור קבינט מלחמה אחדותי, אבל הפוליטיקאים חייבים להבין שאם הם לא יצליחו לשמר הנהגה אחדותית חפה מאגו ומפוליטיקה קטנה, היא לא תישאר. הציבור לא יקבל אנשים שבעת הזו לא יעסקו רק בדבר אחד, אחדות השורות ואחדות המטרה, שעוד לא הושגה, ויש לנו עוד הרבה עבודה".
"כל מי שמצקצק ואומר שחמאס זה רעיון ואי אפשר להרוג רעיון, אני מציע לו להסתכל במלחמת העולם השנייה בשתי חברות של אכזריות ורצח, מצעדי ההמונים של הגרמנים תחת שלטון הנאצים והרוע ביפן. כולם אמרו: את זה אפשר לעקור? הרעיון הנאצי והרעיון האימפריאלי היפני הם רעיונות, איך אפשר לעקור את זה? והנה, זה אפשרי"
אנחנו נגאלים
תא"ל איתם מדבר על הקומה הבאה ומנסה להרגיע, כדבריו, ממרום גילו. "גרתי בנצר חזני לפני הגירוש", הוא נזכר. "הייתי מסתכל צפונה ורואה את בתי המידות שהערבים בונים, ושאלתי את עצמי: איך נטפל בזה? איך זה ייגמר? הייתי מזכיר לעצמי איך בשנת 1967, כשהייתי בן 15 בקיבוץ עין גב, חייתי חיים קשים למרגלות רמת הגולן. הסורים ראו אותנו כעל כף היד וירו לתוך הקיבוץ באופן יום-יומי.
"פעם אחת הסתכלתי למעלה ושאלתי את עצמי: עד מתי זה יימשך? איך ייפתר בסוף כל העניין הזה? אחרי שבוע במלחמת ששת הימים כבשנו הכול, ואני גר היום במושב נוב. אילו היו אומרים לנו שבוע לפני המלחמה שזה עומד להשתנות מן הקצה אל הקצה, לא היינו מאמינים.
"יום אחד הייתי עם אבי ז"ל בטקס חילופי מפקדים כשקיבלתי פיקוד על חטיבה. אמרתי לו: אבא, מה היה אומר סבא שלי, שלא זכה לראות את מדינת ישראל קמה, ואני קרוי על שמו, אילו היית אומר לו שיהיה לו נכד שיהיה קצין בכיר במדינת ישראל בצבא במדינה ריבונית?
"התוצאה חייבת להיות שמדינת ישראל היא הריבון והשליט בעזה, ואפשר ליצור שם שגרת חיים בלתי אלימה ובלתי אכזרית. בתוך עזה יכול להיווצר דו-קיום, שקצת ממנו טעמנו בתקופות שגוש קטיף יצר מין אי של שיתוף פעולה על בסיס חקלאי-חברתי עם תושבי המואסי, ואני ראיתי אותו בעיניי ממש. אנחנו אפשרנו לדבר הזה להתקלקל על ידי אותם כוחות רדיקליים רצחניים, זו הייתה הטעות שלנו, אבל מודל כזה יכול בהחלט להתקיים"
"אבא שלי ענה לי: סבא שלך היה אדם מעשי, ולא היה מקדיש דקה אחת לאפשרות בלתי אפשרית כזו. ככה זה היה בעין גב כשהייתי נער. אילו הייתי מעלה על דעתי שאגדל ילדים ונכדים ברמת הגולן, הייתי אומר: די, בואו נהיה מעשים ומציאותיים".
איתם מסכם: "כשאנחנו מסתכלים על גודל המשימה שלפנינו, יכול להתגנב ללב רגע של ייאוש. יש לנו מאות קילומטרים של מנהרות, הרבה מאוד עבודה, ויש מה לעשות גם בצפון וגם ביו"ש. ואז מגיעה הידיעה הוודאית, המוצקה, שנמסרה לנו מהר סיני, תורה שהגיעה עד לכל אחד מאיתנו: אנחנו נגאלים.
"יש בורא לעולם ואדון להיסטוריה, והוא מחזיר אותנו אחרי אלפיים שנה בהלימה מופלאה לכל מה שדיברו עליו נביאינו. מדינת ישראל לא נמצאת בצבת ייסורי גסיסה או ייסורי סבל אין-סופיים ללא פתרון אלא בחדר לידה. כל מלחמה היא ציר לידה שמתוכו בוקעת קומת חיים יותר בהירה, אחדותית ואמיצה, ולכן בתקופות של מלחמות יש צירים כואבים, אבל זה לא מביא כיליון ואפילו לא רק התחדשות, אלא קומה גבוהה יותר.
"אכן, קשה לפעמים יותר לאנשים שלא מצוידים בידיעת העל הזו על התרחשות ההיסטוריה ותפקידנו בה. זה לפעמים קשה כי זה כמו ניווט בסבך בלי ראייה קדימה; אתה נאבק בקוצים של הקרבות של היום, זה נראה סיזיפי, לא ייגמר לעולם. אבל זה לא נכון! הידיעה מאין באנו ולאן אנחנו הולכים צריכה למלא אותנו באחדות, בשמחה ובגבורה.
"אני חושב שגם אדם לא דתי במובן של קיום מצוות אישיות פרטיות צריך להיות מצויד בחזון, בידיעה הוודאית לאיזה כיוון ותכלית נעה ההיסטוריה ולאן נע הסיפור של העם שלנו, ואז גם את קשיי היום-יום אפשר לשזור לציר ניווט שיש לו טעם, תכלית ומטרה, וזה נותן גם לקשיים משמעות וגם למתקשים בניסיון הזה כוח להתגבר על הקושי הזה. לכן אין מה להיבהל, יש לנו עוד הרבה עבודה, 'בשביעית מלחמות, ואחרי כן בן דוד בא'".
