במוצאי שבת שעברה, ערב כניסת צום ט' באב, הוזמנתי להשתתף בשיח במסגרת כנס שדרות לחברה וחינוך, מכללת קיי ויחד – יהדות ישראלית בקהילה מבית רשת אור תורה סטון, שהתקיים תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה".
המארגנת ביקשה ממני להגיע לשיח כדי לאזן אותו. לשאלתי מי יהיו חברי הפאנל, היא ענתה: סגן השר מתן כהנא, ח"כ מיכל רוזין, ח"כ לשעבר דב חנין ואביעד פרידמן. הבנתי מיד שעשוי להתרחש כאן אירוע; לא רק שכהנא ואני מפוצלים באותה מפלגה, גם ח"כ רוזין ודב חנין הם לא בדיוק כוס התה שלי וסביר להניח שאני לא שלהם, בוודאי אחרי מה שאומר. לא זו אף זו, הכנס נערך במרכז תל־אביב, מעוז השמאל, שלא לומר השמאל הרדיקלי.
אחת הדרכים החשובות בעיניי להתמודד עם הפילוג הגדול שנוצר בעם, היא באמצעות הגעה למעוזי השמאל, שם קרוב לוודאי אהיה במיעוט, ולהשמיע שם את דבריי. לא ייתכן שאני, בעירי, לא אוכל להרגיש בנוח במקומות מסוימים רק משום שדעותיי שונות מאלה שסביבי. אומנם דעותינו השונות הן לא רק סביב ארץ ישראל השלמה או קפיטליזם, אלא גם נוגעות לאורח החיים היהודי במדינה יהודית גם בערים שבהן יש רוב למי שאינם מקיימים תורה ומצוות, אך אני משוכנעת שניתן למצוא מכנה משותף רחב שעליו נוכל לבנות עתיד טוב לילדינו. ולכן, עניתי מייד שאני מוכנה להגיע לכנס.
לא כולם בימין חושבים כמוני. יש מי שחושבים שצריך להחרים אירועים כאלה, ויש שלדעתם צריך להחרים רק חלק מחברי הפאנל. אני באמת מבינה לליבם. קשה ללכת למקומות שבהם אתה נתפס מוקצה, קיצוני, חשוך וקשה, וגם להיות עם אנשים שאתה פחות מעריך את דרכם. אך לי היה חשוב מאוד להשתתף.
אילו לא הייתי משתתפת בכנס, לא היה מי שיענה על השאלה "את מאמינה שיש רק יהדות אחת?" במילת "כן" פשוטה. נראה שהתשובה שבוודאי היו נותנים שם לשאלה הזו, הייתה: "יש חגיגה של יהדות, וכל אחד יעשה מה שטוב לו"
ט' באב זהו יום שבו אנו משתדלים באהבת חינם. יום שבו שמים את המחלוקות בצד ומחפשים את הטוב והחיובי. בתחילה חשבתי שאגיע ואדבר על הפער הגדול שקיים בין חברי הכנסת לציבור; על כך שפעמים רבות מדי הציבור שומע נאומים חוצבי להבות או דברי תוכחה קשים שנאמרים מעל בימת הכנסת, ולא יודע שלאחר מכן חברי הכנסת הניצים הולכים לאכול יחד צוהריים במזנון החלבי. הציבור לא מודע לשיתוף הפעולה הקיים בין הח"כים, לעיתים אפילו בין חברי מפלגות בקצות המפה הפוליטית, והוא נשאר עם תחושות קשות של כעס ואף שנאה כלפי הצד האחר. זה חבל. חברי הכנסת צריכים לקבל אחריות על השיח, ולנהוג בחמלה ואמפטיה כלפי הציבור. התקשורת אומנם תיקח בשתי ידיים את אחוזי הרייטינג שיעלו, אך נציגי הציבור צריכים להבין שמה שמונח על הכף הוא הרבה יותר מרייטינג. הם מקריבים את האחדות בשביל שתי דקות בפריים טיים, ואסור שזה יקרה.
היה לי ברור שחשוב להגיד מילים מאחדות כאלה בערב שכזה. ללא ספק, באי הכנס יאהבו את זה. אך כשהתחלתי להרהר בחמלה ואמפטיה, נזכרתי גם בהיעדרן בשנה האחרונה. לא רק כלפי הציבור מצד כלל חברי הכנסת, אלא גם מצד אלה שקיבלו תפקידים מכובדים, אלה שלקחו את הקול שלי ושלנו ועשו בו כבשלהם, מבלי להתנצל או להביע איזו מידת אנושיות כלשהי. נכון שבאנו לדבר על אחדות, ושכל ישראל ערבים זה בזה וכו', אבל ט' באב זהו גם יום של חשבון נפש. יום שבו אדם מסתכל אחורה ובוחן את החלטותיו ואת חייו, ומשתדל לקבל החלטות טובות להמשך. לא יכולתי לתת לאירוע הזה לעבור מבלי לדבר גם על הנושא הזה. לא בהתלהמות, אפילו לא בכעס, פשוט להגיד את הדברים משום שנדמה שמי שצריך היה לעשות את חשבון הנפש הזה – דילג מעליו ועסק בצלופן. הוא עסק בעטיפה, לדאוג שיתפלאו מיופייה, על פני עיסוק במהות. למותר לציין שלא אהבו את מה שאמרתי… וזה בלשון המעטה. אבל הדברים היו חייבים להיאמר.
אם לא נהיה במקומות האלה, הצד הזה לא ישמע אותנו, ולעולם לא נוכל לגשר על הפער. כך למשל, אילו לא הייתי שם, לא היה מי שיענה על השאלה "את מאמינה שיש רק יהדות אחת?" במילת "כן" פשוטה. נראה שהתשובה שבוודאי היו נותנים שם לשאלה הזו, הייתה: "יש חגיגה של יהדות, וכל אחד יעשה מה שטוב לו". צריך להבין – אלו שרחוקים יותר עשויים לחשוב שיש כמה סוגים של יהדות. אם ננטוש את הזירה – אם לא אנחנו, מי שמאמינים במעמד הר סיני ובעקרונות ההלכה, נשים מים בבור הזה – אתם כבר יודעים מי ייכנסו לשם. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להגיע לכל מקום ולהאיר את החושך.
