שובם של הגִלגלים

הוזים וחולמים, הרפקתנים ואנשי מדע, כולם ניסו למצוא בארץ ישראל את הגביע הקדוש: עדויות ארכאולוגיות לראשית קיומו ההיסטורי של עם ישראל בארצו. רק מעטים הצליחו, ואחד מהם היה פרופ' אדם זרטל ז"ל, ארכאולוג של ארץ ישראל שהתפרסם כשגילה את המזבח בהר עיבל. עכשיו, שבע שנים לאחר פטירתו, יוצא לאור ספר שנותר בעיזבונו, 'כפות רגלי הא-ל: איך גילינו את הגִּלְגָּלים בבקעת הירדן', שחושף בפעם הראשונה את כל סודותיהם של הגִלגלים, מתחמי האבן העתיקים שגילה זרטל בלב הארץ, מתחמים מוזרים למראה שמספרים בשתיקה סיפור נשכח מראשית קיומו של עם ישראל, רגע לאחר הכניסה לארץ כנען, שני רגעים לאחר יציאת מצרים.

אדם זרטל היה סטודנט מבוגר לארכאולוגיה, פצוע מלחמת יום הכיפורים שנעזר בקביים להליכה, כשגילה את הגלגלים. אבל הסיפור שלהם מתחיל דווקא במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים, שאִפשרה הצצה למסתורין של בקעת הירדן, שקודם לכן הייתה ארץ לא נודעת.

הרב ד"ר יואל בן נון: "איש לא ידע על זה, איש לא צפה את זה מראש, ואין לזה סמך בשום מקום אחר. אלמלא הסקר היסודי והמקיף של זרטל, הממצא הזה גם לא היה מתגלה. לא היה אפשר לשער שיש דבר כזה. זו הייתה הפתעה גם לאנשי המחקר וגם למי שעסקו בנושאים האלו מנקודת מוצא תורנית"

בחמישים שנות המנדט הבריטי והשלטון הירדני הייתה הבקעה שוממה וריקה, בדיוק כמו שהייתה במאות שנות השלטון הממלוכּי והעות'מאני. עוף לא צייץ בבקעה, ציפור לא פרחה, שור לא געה. רק מדבר מאופק לאופק, כמעט ללא יישוב בני אדם.

אבל אז הגיעה מלחמת ששת הימים, והבקעה שוחררה. בשל החשש שהשטחים שבהם התגבש עם ישראל יוחזרו בתוך זמן קצר לידי הירדנים, יצא לדרך במהירות סקר חירום ארכאולוגי ומיפה בחיפזון את התוכן ההיסטורי והארכאולוגי של אותם שטחים.

אחרי שהסתיים סקר החירום והשטחים נשארו בידינו, הבין זרטל שהגיע העת לערוך סקר מקיף ושיטתי כדי לחשוף לעומק את סודות הארץ החדשה-ישנה, וקיבל עליו את המשימה לסקור את הר מנשה, ששטחו כ-30,000 קמ"ר, כרבע משטחה של ארץ ישראל, אם לא כוללים בחישוב את שטחו של הנגב.

"התחלנו בעמק דותן שבצפון השומרון בסוף 1978", מתאר זרטל בפתח הספר את רגעי הקסם שבהם החל המסע הארוך בשבילי הארץ, "ומאז הלכנו והלכנו בלי הפסקה כמעט. עברנו כמוכי ירח בשבילים צרים, בין זיתים עתיקים ולרגלי צוקים, מגלים עוד ועוד סלעים, מקומות, מראות נוף ואתרים חדשים. וכל אותה עת עמדה התחושה, ללא הסבר ברור, שאיש עוד לא ראה את הדברים הללו. נדמה היה שאנו האנשים הראשונים על הירח".

הסקר הרגלי המייגע הניב פירות: באביב של שנת 1980 התגלה המזבח בהר עיבל, האתר שבו נערך מעמד הברכה והקללה עם הכניסה לארץ. אף שחפירת האתר גזלה את רוב זמנו של זרטל, המשיכו הוא וחבריו בסקר הארכאולוגי. ואז, בחורף של שנת 1989, ממש באמצע הבקעה, התגלה במפתיע ממצא שאיש לא ראה כמותו קודם לכן.

"בארגמן משאירים את המכונית, ויוצאים בג'יפ לשטח שמדרום למושב", כתב זרטל ביומנו ביום שישי, 10 בנובמבר 1989. "מזג אוויר נאה, מעונן וחם במקצת". הוא ועמיתיו לסקר הרגלי פוסעים באחד הוואדיות המאובקים של הבקעה כשפתאום מתגלה ממצא מסקרן: "תגלית היום! מתחם מרשים מאוד עם קיר סביבו. בנוי שתיים-שלוש שורות אבנים גדולות, חלקן עומדות וחלקן שוכבות. בתוך המתחם מבנה גדול, מעוין, בנוי אותן אבנים גדולות כמו החומה. בצד דרום ניכר שער".

אף שהממצא היה מרשים ומסקרן, זרטל מעיד שבתחילה גם הוא לא הבין את מלוא משמעותו; הוא שיער שמדובר בשרידי מחנה מבוצר או מכלאת צאן שאולי הם המפתח להבנת רגעי המעבר של בני ישראל מחיי נוודות לחיי התיישבות קבע, אך לא יותר מזה. רק ב-2002 חזר זרטל לחפור במקום, ואז הבין שגילה גִלגל, מקום מרכזי מאוד בראשית ההיסטוריה של עם ישראל.

ד"ר שי בר: "לאותם נוודים היו מתחמים גדולים יותר, מתחמי כינוס, שבהם כנראה נערכו טקסים. אלו הם מתחמי כף הרגל, שבהם עוסק הספר של זרטל. למתחמים האלו אין מקבילות במזרח הקדום. הצורה הזו ייחודית, וזה מסקרן מאוד. מה שעוד מסקרן הוא שהתנ"ך מספר לנו על אתרי הפולחן המוקדמים של עם ישראל, שהם לא שילה או ירושלים המאוחרים, ונראה שהם הגִלגלים שנמצאו ברחבי בקעת הירדן, שבהם התרחשו כל האירועים המרכזיים של ראשית ישראל, עוד לפני שהעם הלך להר עיבל"

מידת הנעליים של א-לוהים

חפירת האתר הראשון, שהתגלה סמוך למושב ארגמן, העלתה שצורתו הכללית דומה לכף רגל, והוא כולל שער כניסה, במה, עקב, חצר מרכזית וגם דרך תהלוכות – מסלול בנוי ומרוצף המיועד לתהלוכות חגיגיות – המקיפה את חלקו. לפי זרטל, כף הרגל כולה נבנתה בשלב אחד בתקופה שבה החלו בני ישראל להתנחל בארץ כנען. החפירות העלו גם שכל חלקי כף הרגל חוברו למדרון סלעי בספסלים טבעיים. זרטל שיער שאת המתחם כולו הקימה קהילה מאורגנת שהייתה לה מנהיגות, ושהוא נועד לשימוש מאות ואולי אלפי בני אדם. בהמשך נמצאו עוד שישה מתחמים בעלי צורה ומאפיינים דומים.

"הגילוי הזה, שידידי היקר אדם זרטל ז"ל קרא לו מתחמי כף הרגל ואני מעדיף לקרוא לו סנדל, היה ממצא מפתיע מכל כיוון שהוא", אומר הרב ד"ר יואל בן נון, הלומד ומלמד תנ"ך, מחשבה והלכה ומתמחה בארכאולוגיה מקראית. "איש לא ידע על זה, איש לא צפה את זה מראש, ואין לזה סמך בשום מקום אחר. אלמלא הסקר היסודי והמקיף של זרטל, הממצא הזה גם לא היה מתגלה. לא היה אפשר לשער שיש דבר כזה. זו הייתה הפתעה גם לאנשי המחקר וגם למי שעסקו בנושאים האלו מנקודת מוצא תורנית.

"ברור שהגִלגלים היו אתרי פולחן ישראליים המוניים שראשיתם בתקופת ההתנחלות וסופם בחורבן ממלכת ישראל עִם גלות שומרון. כל שבעת הגלגלים צמודים למדרון סלעי שעליו יכולים לשבת אלפים ורבבות, וכולם יכולים לראות את מה שקורה באתר. אין במתחמים האלו פסלים ואין בהם צלמים אלא רק קיר נמוך וסמלי. לצערנו אנחנו לא יכולים לשאול את בני ישראל איך הם קראו למתחמים הללו ומה הם חשבו עליהם, אבל ברור שהם באים לומר שה' בקרבנו והוא דורך עימנו על אדמתנו. כביכול המתחמים הללו מסמלים את כף רגלו של ה' א-לוהי ישראל שדורכת על אדמת ארץ ישראל.

"אף שאני סבור שהכותרת של הספר, 'כפות רגלי הא-ל', בוטה יתר על המידה, היא אכן מתכתבת עם פסוקים בתנ"ך המתארים את הארץ כמקום מדרך 'רגלי' ה', ואף מכנים את מקום המקדש במילים 'מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם' (יחזקאל מג, ז). ועם כל זאת, מאחר שהתורה התירה רק 'הדום רגליים' נסתר, שהוא ארון הברית, שאותו איש אינו רואה מאחר שהוא נסתר מאחורי פרוכת, סביר להניח שהגלגלים, 'מקום כפות רגלי' ה', היו מקור למחלוקת.

"אפשר לשער שהיה ויכוח בין חלקי העם אם מותר לבנות רמז כזה לכף רגל, אבל כך בנו אותם. הרעיון שה' 'מתהלך' בתוכנו ו'דורך' על הארץ כתוב במקרא בפירוש, וגם הרעיון שעולים ל'רגל', דווקא ל'רגל', למקום שבו 'רגלי' השכינה נמצאות, לגמרי לא מופרך.

"אילו היינו מסוגלים לשוחח עם מישהו מהישראלים שהיו בגלגל הקדום והיו מכירים גם אותנו, אולי הם היו אומרים לנו: אתם מוציאים ספר תורה, שמים עליו כתר ואומרים 'שמע ישראל, ה' א-לוהינו ה' אחד', ואנחנו היינו מסדרים אבנים בצורת סנדל, והבלתי נראה דורך על במת ארצנו. זו דרככם לעבוד את ה', וזו דרכנו".

אז הגלגל הוא בעצם מקדש ישראלי קדום. אפשר לחזור לשם כדי לעבוד את ה'?

"בשביל להתפלל אפשר, בשביל להקריב קורבנות אסור. למעשה יש לי התנגדות חריפה גם לאתרי פולחן כמו מירון. הפעילות שם דומה מדי להקרבה בבמות. אמרו לי שאני מגזים, אבל אחר כך הביאו לי מודעה של המחלקה למקומות קדושים במשרד הדתות של מדינת ישראל, שבה נאמר שהעלייה לרגל למירון תהיה בתאריך זה וזה, והשחיטה שם מותרת רק במקומות המסומנים.

"קוראים לאתר מקום קדוש, מגדירים תאריכי עלייה לרגל ומקומות לשחיטה… זה מטורף! מי הרשה את זה? זה לא קורבן אלא בשר חולין, ובכל זאת המחלקה למקומות קדושים היא שקובעת איפה מותר לשחוט. קשה לי עם זה, אבל זה אומר שהצורך העמוק של עם ישראל בפולחן במות עדיין קיים".

ד"ר שי בר: "לקח זמן רב עד שהבינו שאלו כפות רגליים. בהתחלה קראו להם מתחמי כליה, אחרי כך מתחמי סנדל, ורק בהמשך הבינו שאלו לא סתם סנדלים אלא כפות רגליים. ופה אנחנו עוברים מעולם הנתונים האמפיריים, שבו אנחנו משווים חרסים וארכיטקטורה, לעולם ההשערות. ההשערה של זרטל שמדובר במתחמי כפות רגליים גרמה לו לחקור את המשמעות של כף הרגל בתנ"ך, והוא הראה שלכף הרגל הייתה משמעות שונה מזו שאנחנו מייחסים לה"

מה שאומר התנ"ך

בקעת הירדן, שבה גילה זרטל את הגלגל הראשון ולאחר מכן גם את שאר הגלגלים, היא האזור שבו התרחשו כמה מהמאורעות המרכזיים בתולדות עם ישראל. בדרומה ובצפונה של הבקעה חצו בני ישראל את הירדן ממש לפני פסח; בגלגל יריחו שבבקעה הם התגבשו לעם, ערכו את ברית המילה ההמונית ("גבעת הערלות") ויצאו לכיבוש יריחו והעַי; בבקעה גם עמדו המחנות הקדומים של בני ישראל. שם הקימו שבטי עבר הירדן את המזבח שעורר פולמוס וכמעט הוביל למלחמת אחים, ושם גם פעל השופט אהוד בן גרא.

אלא שבין מה שאומר התנ"ך ובין מה שאומר המחקר היה תמיד פער שלכאורה אי אפשר לגשר עליו. "דורות של חוקרים בנו את מחקריהם על הנחת המוצא שהמקרא איננו ספר היסטוריה שחלק גדול ממנו, אם לא רובו, הוא מיתולוגיה מוסרית ודתית", כתב זרטל על תגליתו הקודמת, המזבח בהר עיבל, "לפרוץ לעולם כזה עם תגלית ארכאולוגית של אחד לאחד, שאינה מצריכה פרשנויות מחוכמות ושינויי תאריך – היה מעשה שקרוב לחילול הקודש". אין פלא אפוא שהפרשנות של זרטל לממצא נתקלה בהתנגדות רבתי מצד ה'מינימליסטים', חוקרי המקרא שמאמינים שלסיפורי התנ"ך אין בסיס ממשי ומבקשים לצמצם למינימום את האמינות של התנ"ך כמקור היסטורי.

"טענת חלק מחוקרי המקרא, שלפיה המקרא הוא מעשיות ואגדות עם בלבד, לא הייתה על בסיס מחקר ארכאולוגי, שכן לפני הסקר של הר מנשה, לא היה שום מחקר ארכאולוגי מקיף בכל השטח של הבקעה ומזרח השומרון, שהוא האזור שבו התרחש הסיפור של בני ישראל", אומר ד"ר שי בר מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, שחקר את הפריסה היישובית באזורים אלו בהנחייתו של פרופ' זרטל ז"ל, "ואז בסקר מגלים ממצא לא מוכר שמלמד שלארץ נכנסו אנשים חדשים, מעין בדווים של תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופת ההתנחלות.

"בתקופה שלפניה, שאנחנו קוראים לה הברונזה המאוחרת, אין התיישבות בבקעה מעבר לעמק בית שאן. ופתאום בבת אחת מופיעים מאות אתרים פשוטים ודלים של נוודים רועי צאן: מתחמים עגולים שקוטרם שלושים מטר לערך ויש בהם מעט מאוד חרסים. ככה נראים מתחמים של נוודים מאז ועד היום.

"צריך לפתוח את הראש ולחשוב: מי יכולים להיות האנשים האלה? אפשר להסתכל על התנ"ך ולראות שהתקופה מתאימה לתקופת ההתנחלות של בני ישראל בכנען. זו התקופה שבה לפי המקרא בני ישראל חצו את הירדן וכבשו את הארץ. הם נוודים רועי צאן שבאו מהמדבר, והממצא מסתדר עם היבט מסוים של התנ"ך. אומנם לא מצאנו הוכחות לכיבושים בעי וביריחו, אבל מצאנו הוכחות לכניסה של נוודים.

"לאותם נוודים היו מתחמים גדולים יותר, מתחמי כינוס, שבהם כנראה נערכו טקסים. אלו הם מתחמי כף הרגל, שבהם עוסק הספר של זרטל. למתחמים האלו אין מקבילות במזרח הקדום. הצורה הזו ייחודית, וזה מסקרן מאוד. מה שעוד מסקרן הוא שהתנ"ך מספר לנו על אתרי הפולחן המוקדמים של עם ישראל, שהם לא שילה או ירושלים המאוחרים, ונראה שהם הגִלגלים שנמצאו ברחבי בקעת הירדן, שבהם התרחשו כל האירועים המרכזיים של ראשית ישראל, עוד לפני שהעם הלך להר עיבל ועוד לפני שהוקם משכן שילה".

"זו ספקולציה מוגזמת", סבור לעומתו ד"ר חגי משגב מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, שאינו חשוד על מינימליזם מקראי, "המתחם לא דומה לכף רגל יותר משהוא דומה לסתם מכלאת צאן, ואין ראיה שבכל המקומות היה שימוש פולחני, אלא אולי במקום אחד או שניים, וגם תזת דרך התהלוכות אין לה על מה שתסמוך, וזה ודאי לא שייך לביטוי עלייה לרגל, שהוא ביטוי חז"לי מאוחר. במקרא עולים שלוש רגלים, שזה מילולית שלוש פעמים. פעם הוא רגל, 'מה יפו פעמייך בנעלים', וכך מודדים קצב, בפעימות רגל. לכן ההברקה המרכזית פה היא לדעתי סתם מין בשאינו מינו".

לעלות ל(כף ה)רגל לפני שיהיה מאוחר

בין שהפרשנות נכונה ובין שלא, הספר החדש של זרטל ז"ל, שיצא בספריית שיבולת של הוצאת סלע מאיר, מציג בפעם הראשונה בצורה מסודרת את סיפורם של הגִלגלים בבקעת הירדן. לא מדובר בספר אקדמי משעמם אלא בספר הכתוב ביד אומן ומשלב פרוזה ומחקר שילוב יוצא דופן ההופך אותו לספר מתח בלשי מדעי מרתק. "זה ספר חשוב ביותר", אומר גם ד"ר בר. "זרטל כבר לא איתנו שבע שנים, ובחייו לא התפרסם פרסום מדעי של המחקר שלו, ולכן הספר הזה, שאפשר לקרוא לו ספר מדע חצי פופולרי, הוא הפרסום שמציג במלואה את התזה שלו בנוגע למתחמי כף הרגל, ויש לו חשיבות גם לקהל המדעי.

"לקח זמן רב עד שהבינו שאלו כפות רגליים. בהתחלה קראו להם מתחמי כליה, אחרי כך מתחמי סנדל, ורק בהמשך הבינו שאלו לא סתם סנדלים אלא כפות רגליים. ופה אנחנו עוברים מעולם הנתונים האמפיריים, שבו אנחנו משווים חרסים וארכיטקטורה, לעולם ההשערות. ההשערה של זרטל שמדובר במתחמי כפות רגליים גרמה לו לחקור את המשמעות של כף הרגל בתנ"ך, והוא הראה שלכף הרגל הייתה משמעות שונה מזו שאנחנו מייחסים לה.

"בתרבות המצרית כף הרגל היא אות להכנעת האויב. גם בתנ"ך הרגל היא סימן לשליטה וסימן לבעלות, כמו בפסוק 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם נתתיו', אך היא גם סימן למקום משכנו של הא-ל, כמו בפסוק 'השמיים כיסאי והארץ הדום רגליי'. זרטל שיער שהבחירה בצורת כף רגל הייתה בחירה מכוונת".

ד"ר שי בר: "לפי סט הנתונים הקיים היום, ואחרי שבמו רגליי הלכתי באזורים האלו, אני יכול לומר שאין אתרים אחרים שהשתמרו ומתאימים להיות מועמדים לגִלגלים. לכן בסבירות גבוהה אפשר לומר שאלו אכן אתרי הגִלגל המקראיים, אף שאין אפשרות להוכיח את זה הוכחה מוחלטת"

והקהילה המדעית מקבלת את הפרשנות של זרטל לממצאים?

"אם תשאל את הקהילה המדעית, חלק יגידו שהם בכלל לא יודעים במה מדובר. אומנם החוקרים שעוסקים בתקופת הברזל מן הסתם שמעו על מתחמי כף הרגל, אבל הם עדיין לא קיבלו את הנתונים המדעיים. ההגונים שבהם יאמרו שהם לא יכולים להתייחס לנושא מכיוון שהוא עוד לא פורסם. ההגונים פחות יאמרו שזו פנטזיה אף על פי שלא ראו את הנתונים. בכל מקרה, ארכאולוגיה היא חלק ממדעי הרוח, לא מהמדעים המדויקים; אנחנו מקבלים סט של נתונים ומפרשים אותם, ולפעמים יש מחלוקת פרשנית".

ואתה עצמך חושב שהמתחמים האלו הם אכן אתרי הגלגל המקראיים?

"לפי סט הנתונים הקיים היום, ואחרי שבמו רגליי הלכתי באזורים האלו, אני יכול לומר שאין אתרים אחרים שהשתמרו ומתאימים להיות מועמדים לגִלגלים. לכן בסבירות גבוהה אפשר לומר שאלו אכן אתרי הגִלגל המקראיים, אף שאין אפשרות להוכיח את זה הוכחה מוחלטת. מאחר שנראה שהמתחמים האלו היו קשורים לפולחן, והתנ"ך מספר לנו על אתרי פולחן כאלו שהיו באותם אזורים ממש, אני מאמין שמתחמי כף הרגל הם אכן הגִלגלים של התנ"ך. אומנם לא מצאתי את גבעת הערלות", צוחק ד"ר בר, "אבל מצאנו אתרים של תרבות נוודות שמתאימים לתיאור המקראי, ולכן זו האפשרות היחידה. מצאנו את הגִלגלים".

לסיום, אי אפשר בלי מילה על הרס העתיקות הנרחב בשומרון: "לצערי למנהל האזרחי יש סמכות רק בשטח c, ולכן אתרים רבים בשטחי a ו-b נמצאים בסכנת הרס. בימים אלו אני כותב מאמר על מתחם כף רגל אחר, אל-עונוק, שנהרס בגלל בנייה של פלשתינים בשטח b. אין מה לעשות ואין למי לפנות. זו לא אמירה פוליטית. זו המציאות העגומה בשטח.

"אחרי מלחמת ששת הימים יצאו לסקר חירום דחוף כי היה חשש שיחזירו את השטחים, ועכשיו הדחיפות היא בגלל החשש שיהרסו אתרי עתיקות. בהר עיבל אומנם מדובר בהרס על רקע פוליטי, אבל במקומות אחרים אני לא בטוח; יש הרס עתיקות משני הצדדים, הן מצד היהודים והן מצד הערבים. אני לא מאשים אף אחד, אני ארכאולוג, לא פוליטיקאי, והמטרה שלי היא להציל כמה שיותר".

ואם אתם רוצים לראות את הגִלגל הראשון בעצמכם, חפשו בווייז "אתר כף הרגל" ועלו לרגל אל המקום שבו אפשר לראות בעיניים את ההיסטוריה של עַם ישראל הקדום.