בלי מסכים ובלי מסכות

נחלה בן יעקב

חייבים ריגוש. חייבים רעש. חייבים מה שימלא את האוויר
כבר אי אפשר לשבת ככה ולחשוב בסתם יום בהיר
גם לא בלילה חשוך או ביום גשום
מצמד המילים 'שום דבר' מכירים רק את השום
כבר אין כזו מציאות כמו פעם סתם לשבת כך בשקט
ואפילו אם זה לא סתם, גם אם יש מטרה מוגדרת
אי אפשר להיות בראש צלול ונקי באמת
חייבים שירים, חייבים דו-שיח, השקט נדמה כאויב, מין סכנה תמידית שמרחפת
ועם השירים אתה בורח בלי לדעת מאיפה או לאן
כשבעצם זה לברוח מעצמך כמה שיותר רחוק מכאן
והרצון להתרחק כמה שיותר ועם זאת להישאר הכי קרוב
כבר לא מבין את עצמך ואפילו לא יודע מה אתה רוצה לחשוב
יודע לא יודע, מבין לא מבין, זו אשליה של שקט
האמת מרה, האמת כואבת, כי במוח הכול סחרחורת
וכמה אבסורדי שגם זה נכתב בשיר
אבל לא משנה אם זה ביישוב, בכפר או בעיר
שירים הם בערך הדרך היחידה שעוד נותרה שבה אפשר להעביר מסרים
ומי יודע אם גם זה יישאר בעוד משהו כמו שני עשורים
ואפילו סתם כך לשבת ולהתבונן כבר אי אפשר בנחת
הכול מהר, הכול לחוץ, ותמיד צריך עכשיו לקחת
ואם סתם תשב ותביט על מה שקורה סביב
מייד יגיע מי שישאל אם הכול בסדר ויוודא שבנפש יש אביב
זה ייראה מוזר, זה ייראה חריג, לא משהו שרואים כל יום
ואם תבהה במסך פתאום זה יהיה בסדר ופתאום ייתנו לזה מקום
מתי נלמד להיות גם קצת עם עצמנו באמת ובכנות?…