המשורר הנודד

"יש לכם רעיון מיהו המשורר האלמוני? מצאתי כעת את הדף הזה. יש כאן שיר קינה על פטירת אדם גדול (אולי ביאליק?) המשורר חותם: א"ד. מיהו?"

את השאלה הזו פרסמתי בדף הפייסבוק שלי לפני כחצי שנה לצד תמונת הדף הנ"ל. המגיבים העלו מגוון השערות. אחד הציע כי אלו הם ראשי תיבות: א'הרן ד'וד – הצעה שהעלתה את זכרו של א"ד גורדון מדגניה, שסיפרנו עליו בשבוע שעבר. גורדון אכן כתב שירים, אך כתב היד שהחזקתי לא דמה לכתב ידו.

בימים הבאים נתקלתי בשני שירים נוספים של א"ד: האחד מתאר את דמותו של יוסף ויתקין, פועל ומורה, מבשר העלייה השנייה, והאחר הוא שיר בכתב יד לכבוד המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. "מי יתן, בארצי תשיר, על הריה תכהן פאר", איחל המשורר לסופר הלאומי שעלה לארץ באותם ימים. לשיר המעניין הזה עוד נשוב בהמשך. ימים רבים עמלתי להבין מיהו א"ד החתום על השירים הללו, אך לשווא.

"גורדון היה רץ אחריי תדיר, כשפניו מאירות באור א-לוהי כולו קורן מאושר ורוח הקודש, ומזרז אותי לקחת כינורי, לשבת בצל סוכה בכרם נחמד מלבלב, או בצל שקד עָנֵף ותאנה עבותה"

דבקות חסידית

את פתרון התעלומה מצאתי לאחרונה, בעת שעבדתי על יצירת ספרי החדש על אהרן דוד גורדון ('אני מבקש: לב דופק, נפש חיה'), היוצא לאור במלאת מאה שנה לפטירתו. במהלך המחקר ישבתי בכל מיני ארכיונים, ובין היתר ביקרתי בארכיון דגניה, ושם נתקלתי בתיקייה ובה מאמרים בכתב יד מאת חבריו של גורדון, המספרים מזיכרונותיהם עליו.

בתיקייה היה גם צרור דפים גדולים ומצהיבים, מהודקים בסיכה ישנה. כתב היד היה משונה מאוד הן בצורתו והן בהיותו מנוקד כולו. הדפים הללו היו מרתקים, וקראתי אותם בנשימה עצורה. הכותב תיאר את דמותו של גורדון ידידו באופן שאיש לא תיאר אותו, כחסיד המתאר את נשמת רבו: "ברטט נפש ובחרדת קודש אני ניגש לכתיבת השורות הבאות עליו", פתח את מאמרו. "אסתפק רק בהזכרת קווים מעטים מנשמתו הגדולה של נביא עבודה נאצל זה.

"גורדון היה איש 'המוסיקה הישראלית' במלוא מובנה הנעלה והנשגב ביותר, למרות שלא ניגן מימיו, דומני, בשום כלי זמר בעולם. מי שלא שמע את זמזומו המתוק כדבש לוקח הלבבות, בזמזמו ניגוני חב"ד מתוקים שונים וסתם ניגוני חסידים איטיים – לא שמע זמרה יהודית ערבה מימיו! בהשראה יתירה, בהתלהבות עילאית ובדבקות חסידית אמתית 'יוצאת מהכלים' היה מזמזם חרש מתוקות באוזניי, כרוח אביב חרישית ממש, כשאני מלווה אותו בכינורי הטוב, כולו פיוט, חלום וחרדת א-לוהים!"

ובכן, חשבתי לעצמי, הכותב המוזר-מיוחד הזה היה כנראה מוזיקאי. המשכתי לקרוא: "גורדון היה רץ אחריי תדיר, כשפניו מאירות באור א-לוהי כולו קורן מאושר ורוח הקודש, ומזרז אותי לקחת כינורי, לשבת בצל סוכה בכרם נחמד מלבלב, או בצל שקד עָנֵף ותאנה עבותה, ולהתחיל באורטוריה זכה קדושה לאלוהי ההרים והעמקים בארצנו היפה והחמודה… יש ושעה ארוכה מאוד היינו יושבים הוגים וחולמים, כשהוא עובר בהרמוניה נפלאה מניגון אל ניגון. 'אשריך', היה אומר לי, 'שאתה יודע לשפוך את נפשך בכלי יקר זה, שכולו עדינות ואצילות, ועליי לאמץ את גרוני ולהביע בו את רגשות לבי ההומה כל היום'".

לצערי לא אוכל להביא כאן את כל המאמר הנהדר, אשר בסופו חתם הכותב בשמו: נח אלימלך דבורקין.

 

משורר פראי

אודה כי עד אותו רגע לא שמעתי על נח אלימלך. הקלדתי בגוגל את שמו, וגיליתי שזכה לערך נרחב ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', מאת הקצין הבלש ההיסטוריון דוד תדהר. הערך על דבורקין הוא בלתי שגרתי באנציקלופדיה. התרומה שלו ליישוב כ'חלוץ ובונה' נזכרת בשורה אחת, וכל יתר המידע מוקדש לתיאור דמותו הפלאית. הסקרנות שלי הלכה וגדלה. המשכתי ללכת בעקבותיו של דבורקין, והגעתי לספר 'חולמים ולוחמים' (1922) מאת יעקב יערי פולסקין.

פולסקין הוא שחשף את דבורקין כמשורר ופרסם את שמו לציבור הרחב. "דבורקין הוא משורר עברי, משורר פראי, שהספרות העברית והקוראים העברים עוד אינם יודעים אודותו דבר. רק לפני חבריו הקרובים, פועלים ושומרים, הוא מקריא את יצירות רוחו. זכיתי להיות אחד מחבריו האינטימיים בעבודה ובשמירה, ונזדמן לי במשך כעשר שנים לשמוע ולקרוא את פואמותיו ושיריו. לי אין ספק שלפנינו משורר מצוין", כתב פולסקין בספרו.

 

הווי גולה למקום תורה

דבורקין נולד בכפר ברוניצי שברוסיה בשנת תרמ"א (1881) לאביו הרב מנחם מנדל, תלמיד חכם משכיל. מכיוון שלא ראה ברכה בלימודיו מסרו אביו לעבודה בטחנת גריסים בכפר קטן, והיה עליו לנהוג בסוס המסבב את הריחיים של הטחנה. אחרי שהתנסה בעבודה קשה זו תקף אותו חשק גדול ללמוד תורה. הוא ברח מהטחנה אל העיר ביחוב, מרחק של עשרות קילומטרים, ומרוב קור כמעט שקפא בדרך.

כשהגיע לעיר נכנס לישיבה והחל ללמוד בה בשקידה רבה עד שהעלוהו ל'שיעור' הגבוה ביותר. אחרי זמן מה עבר ללמוד בישיבה בעיר רוגצ'וב והתמסר בכל נפשו ללימודים. הוא כונה שם "העילוי מאובידוביצי". כשמסגרת הישיבה הזאת נעשתה צרה לו, הלך ברגל מאתיים ועשרים קילומטר עד שהגיע למינסק הגדולה, ונכנס ללמוד בישיבה המפורסמת שפעלה שם.

כחמש שנים למד בישיבה במינסק בהתמדה רבה. גם שם הוא נחשב עילוי בעיני כל התלמידים. "אולם עד כמה שהיה שקוע כולו בלימודים, נמשך בכל זאת אל הטבע החופשי, ואת השדה והיער לא יכול להימנע מלבקר בכל יום. עם התנ"ך בידו, הספר הנצחי שעשה עליו את הרושם הכי חזק, התהלך תדיר בשדה וביער", סיפר פולסקין. "בעודו לומד בישיבה המינסקאית, החל לכתוב שירים, שירים על הטבע, על מראותיה".

בה בעת למד לנגן בכינור. הוא קיבל לידיו כינור איטלקי עתיק בן מאתיים ושישים שנה, ומאז ועד יום מותו נעשה הכינור חלק בלתי נפרד מהווייתו, ודבורקין לקח אותו לכל מקום. בכינור זה הוא נהג לנגן לידידיו, ובהם א"ד גורדון, כפי שסיפרנו לעיל.

לך לך אל הארץ

בהיותו בן 16 תקפה את דבורקין נטיית הנדודים לסייר בעולם ולהכיר ארצות ועמים. הוא עזב את הישיבה והחל לנדוד ברגל על פני רוסיה הגדולה. בשנות נדודיו למד גרמנית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית. את רשמי סיוריו העלה על הכתב.

פולסקין סיפר כי בתחילה חשב דבורקין להפסיק את נדודיו ולהשתקע בלונדון, "אבל הנשמה הבלתי יודעת מנוח המפרפרת בצעיר היהודי הזה, החלה להימשך אל מולדתה-מקורה, אשר שם שורשה. הוא החל להתגעגע לארץ ישראל, להתגעגע לא באיזו געגועים, כי אם בגעגועים מיוחדים, חזקים כר' יהודה הלוי בזמנו. את געגועיו אלה הוא מביע בשירו שכתב באותם הימים, 'שיר לאומי':

"מלא רוחב הארץ תנו לי תחתיה –

לא אשכח את ציון: בימיני נשבעתי!

יקרו לי מאוד גלי-קודש משבתיה:

הריסות מקדשי, בניתי, יגעתי!"

"עם התנ"ך בידו, הספר הנצחי שעשה עליו את הרושם הכי חזק, התהלך תדיר בשדה וביער", סיפר פולסקין. "בעודו לומד בישיבה המינסקאית, החל לכתוב שירים, שירים על הטבע, על מראותיה"

עלייה ארצה

בספטמבר 1904 עלה דבורקין ארצה, והיה פועל חקלאי ושומר במושבות. הוא למד את השפה הערבית המדוברת ויצא שוב לסיורים בכל רחבי הארץ, בעבר הירדן, בחצי האי סיני, במצרים, בצפון אפריקה ובכל ארצות המזרח הקרוב עד למפרץ הפרסי. בסיוריו אלה היה נתון לא פעם בסכנת מוות, שכן בדווים התנפלו עליו ושדדו ממנו את כל רכושו וגם את שיריו היקרים לו. בטיולים אלו היה מקפיד לקחת איתו את המדריך הטוב ביותר – את התנ"ך – מספר פולסקין, ומוסיף כי התנ"ך ונופי הארץ עוררו בו את תשוקת היצירה.

 

פתרון התעלומה

רק אחרי שהקלדתי את זיכרונותיו של דבורקין על גורדון והכנסתים לספרי עלתה במוחי מחשבה פתאום: אולי אלימלך דבורקין הוא א"ד, המשורר האלמוני שבכתביו נתקלתי לפני כמה חודשים?

ניגשתי שוב אל השירים, ולהפתעתי גיליתי שעל אחד מהם החתימה היא נא"ד. מעתה אין ספק כי לפניי מונחים שיריו של המשורר נח אלימלך דבורקין.

 

במחיצתו של ביאליק

סיפר יעקב פולסקין: "אחרי שובו מתיורו הגדול בכל סוריה, בא לגור במושבה הקטנה נס ציונה. הימים היו ימי ביקור המשורר ביאליק את ארץ ישראל.

"היה הדבר ימים אחדים לפני חג הפסח. במושבה נודע כי המשורר ביאליק בא לבקר אותה, והיא התכוננה לקבלו בסבר פנים יפות… בשם הפועלים ברך את ביאליק אלימלך דבורקין. הוא בירך אותו בהקראת שיר חדש שכתב לכבודו. עמדתי לא רחוק מביאליק בעת שהקריא דבורקין את השיר והתבוננתי בתשומת לב בפניו הענווים של האורח, חפצתי לראות איזה רושם השיר עושה עליו. הוא הקשיב רוב קשב ופניו הביעו רצינות.

"כאשר גמר דבורקין להקריא, התרומם ביאליק חיש ממקומו, ניגש אליו ולחץ בהתרגשות את ידו ונשק לו במצחו. הוא התעניין מאוד במשורר הצעיר ובשירתו, ביקש אותו שיקריא לפניו עוד שירים אחדים". הפלא ופלא! הנה מתואר כאן אותו שיר על ביאליק שמצאתי במקרה לפני כחצי שנה!

 

הכוכב של גוש דן

בשנת 1924 עברו אלימלך וגיטל דבורקין לתל אביב והיו מתושביה הראשונים של שכונת נווה שאנן. ב-1933 עברו לרמת גן, וגם שם בנה דבורקין את ביתו במו ידיו. הוא עסק בחקלאות, בנגינה בכינורו, בכתיבת שיריו ובסיוריו בארץ.

בחייו של דבורקין פורסמו כמה כתבות נלהבות עליו. בריאיון לי' פפר (הבוקר, 1 באוקטובר 1954) אמר דבורקין: "אני לא זקוק לקולנוע; אם אני רוצה לראות משהו מעניין, עלי רק למשוך בחוט אחד אשר בזכרוני וכבר משתרעת יריעה ארוכה של ארצות, אנשים, מאורעות ושנים, כך שבקושי אני יכול להינתק מהם".

כך נכתב עליו שם: "יומו מלא וגדוש 'עבודה'. נוהג הוא לטייל על פני גבעותיה ומדרונותיה של רמת גן. הוא מסוגל לראות ביום עבודה רגיל עץ צומח, פרחים מלבלבים, ולקרוא בהתפעלות: 'מה נאה כל זה'".

"כאשר גמר דבורקין להקריא, התרומם ביאליק חיש ממקומו, ניגש אליו ולחץ בהתרגשות את ידו ונשק לו במצחו. הוא התעניין מאוד במשורר הצעיר ובשירתו, ביקש אותו שיקריא לפניו עוד שירים

אבי יתומים

לבני הזוג דבורקין לא היו ילדים. בראשית 1937 הקדיש דבורקין את רכושו, מגרש של חמישה דונמים ובית של חמישה חדרים במרכז רמת גן, לבית היתומים אשר את הקמתו יזם איסר ליב בלובשטיין, אביה של המשוררת רחל. בני הזוג דבורקין ניהלו את המוסד בהתנדבות ובמסירות שש שנים. בשנים הראשונות של המוסד, כשעוד כוחם היה במותניהם, היו עובדים במוסד יומיום. הילדים הקטנים היו קוראים להם אבא ואימא.

אלימלך דבורקין חי בצניעות ובפשטות בצריף רעוע שבנה במו ידיו בחצר בית היתומים, והקפיד על אורח חיים צמחוני. "בביתו אין חשמל ורדיו ומימיו לא דבר בטלפון. בגדים ספורים יש לו, עשויים בתערובת של לבוש רוסי וישראלי. הוא ואשתו הקדישו את שארית חייהם למען היתומים חניכי המוסד שבביתם", נכתב בעיתון באותם ימים.