"הכי גדול ממה שיש לנו בעולם"
על אף ההתנהלות הכמעט נזירית שאפיינה את חייו, הרב חיים קנייבסקי השתייך לשבט האצולה החרדי-ליטאי באופן המובהק ביותר האפשרי. אשתו, הרבנית בת-שבע, שהלכה לעולמה לפני אחת עשרה שנים, הייתה בתו של הרב יוסף שלום אלישיב ונכדתו של רבי אריה לוין. דודו (מצד אימו) היה החזון אי"ש, והוא גם ששידך בין הרב חיים לרבנית בת-שבע. הוא היה בנו בכורו של דמות מיתולוגית בקרב ההנהגה החרדית בארץ הקודש, הסטייפלר, הלא הוא הרב יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה כך על שם העיירה בצפון אוקראינה שבה גדל – הורנוסטייפל. ובכל זאת, כפי שאפשר לראות מהלווייתו של הרב חיים קנייבסקי – מההמוניות שנערכו אי-פעם בישראל – הוא נגע בקהל גדול ורחב לאין שיעור מהפלג הצר למדי שראה בו מנהיג. אפילו במשחק הכדורגל של בית"ר ירושלים השבוע הניפו אנשי ארגון לה פמיליה שלט עצום לזכרו: "כולנו כואבים על לכתו של גדול הדור רבנו חיים קנייבסקי זצוק"ל תנצב"ה". שחקני בית"ר עלו למשחק נגד הפועל חיפה כשעל זרועותיהם סרטים שחורים, וכל זאת בגלל רב שכמעט כל חייו עברו עליו בבני ברק וכנראה לא צפה מימיו במשחק כדורגל.
דירה קטנה בבני ברק
הרב חיים נולד בפינסק, אז בפולין וכיום חלק מבלרוס, בשנת 1928, בן בכור להוריו. בא' בניסן תרצ"ד (1934), כשהיה בן שש, עלתה משפחת קנייבסקי ארצה, שמונה חודשים אחרי עליית הדוד הרב אברהם ישעיהו קרליץ, החזון אי"ש. המשפחה כולה התיישבה בבני ברק הקטנה והציורית, שהייתה אז מחוז כפרי שלו, רחוק מאוד מבני ברק הצפופה והסואנת של היום – ובה בתים קטנים בעלי גגות רעפים המפוזרים בין הדיונות. כמו הבן גם האב עסק רוב זמנו בלימוד ובקבלת קהל והתרחק ככל האפשר מעסקי ציבור ומפוליטיקה, ומוכר בעיקר בשל ספרו 'קהילות יעקב' על הש"ס. בתחילה התגוררה המשפחה בבית הדוד הגדול. בימים האחרונים דובר לא מעט על דירת שני החדרים הזעירה של הרב ברחוב רשב"ם, אבל צריך לדעת שזו עוד הייתה מרווחת יחסית לאלו שקדמו לה. בשנות נישואיהם הראשונות של הרב חיים והרבנית בת-שבע התגוררה המשפחה בדירה קטנה עם עוד שלוש משפחות, ומטבח אחד משרת את כולן.
בחזית המצרית
חיים הצעיר גדל, ובנעוריו נשלח לשלוחה הפתח תקוואית של ישיבת לומז'ה שבפולין, שחדלה מלהתקיים בשואה כמו כלל יהדות פולין. אחד מרבניו שם היה הרב אליעזר מנחם שך. בן 17 סיים שם לראשונה את כל התלמוד הבבלי. מדי שבוע היה חוזר לביתו לקראת שבת, ואז למד תורה מדודו. בעת לימודיו בישיבה פרצה מלחמת השחרור וכל תלמידי הישיבה גויסו לשמירה בחזית המצרית. את הסיפור חשף הרב קנייבסקי עצמו בשנת 2009, בעת ניחום האבלים על פטירתו של הרב שמואל גרוסברד, אביו של אחד מראשי ישיבת פוניבז'. במפתיע הגיע אז הרב לנחם את המשפחה האבלה, ולבנים שתהו למה הטריח את עצמו השיב הרב קנייבסקי: "אבא שלכם היה המפקד שלי בצבא". בעצם הידיעה שהרב קנייבסקי שירת בצה"ל היה די כדי להפיל את האבלים מהכיסא הנמוך, אבל הרב הוסיף והסביר שבימי המלחמה התעקשה הנהגת המדינה הצעירה לגייס את כל תלמידי הישיבות על החרדים שבהם. הנהלת הישיבה מינתה אז את הרב גרוסברד למפקד פלוגת החוד של תלמידי לומז'ה, וזו יצאה מייד אל קווי האויב.
הרב קנייבסקי סיפר לבניו של המנוח שההגנה לא סיפקה ללוחמי לומז'ה רובים או אמצעי לחימה, והנשק היחיד שהיה בידיהם הסתכם במקלות ובאבנים. "כשהגענו למקום", שחזר הרב, "התיר לי הרב גרוסברד לעלות וללמוד על גבעה סמוכה, ורק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים". וכך היה. כמו משה במלחמת עמלק עלה הרב קנייבסקי אל ראש הגבעה מצויד במקל, באבנים ובגמרא, ולמד שם עד שוך הקרבות. כמו בימי משה, גם הפעם הצליח המאמץ הרוחני, והיהודים בהובלת הרב חיים קנייבסקי גברו על אויביהם.
בכסלו תשי"ב, לפני שבעים שנה, נערכה חתונתם של הרב חיים ובת-שבע. דוד החתן, החזון אי"ש, שנפטר כעבור פחות משנתיים, עוד הספיק כאמור לשמש שדכן. במכתב המלצה הגדיר אז החזון אי"ש את הרב חיים קנייבסקי הצעיר "מרא דכולא תלמודא" (בעל התלמוד כולו). במשך כמה עשורים אחרי כן למד הרב קנייבסקי בכולל שנקרא על שם דודו – כולל חזון אי"ש בבני ברק. בניגוד לדימוי הרווח של ה'מתנגדים' הליטאים, הרב קנייבסקי שלט בכל תחומי התורה, ממש לא רק בלימודי עיון בתלמוד הבבלי. זו כנראה גם אחת הסיבות שהקווים המבדילים בין הציבורים השונים היטשטשו כשזה נגע אליו, עד שהיה למעין אדמו"ר המחלק ברכות. אלפים הידפקו על דלתותיו כדי לקבל ברכה, למורת רוחו המופגנת, יש לומר. "לא נותנים ללמוד", הרבה להתלונן. כדי לחסוך בזמן היקר הסתפק בשנותיו האחרונות בלברך את הבאים ב"בו"ה", ראשי התיבות של "ברכה והצלחה".
עוד משנות העשרים לחייו הקפיד הרב על הספק תובעני יומיומי של לימוד, שכינה "החובות", מה שגרם לו לסיים מדי תענית בכורות של ערב פסח את כל ספרי היסוד של היהדות. כחצי שעה אחרי חצות הלילה היה קם משנתו, ואחרי תיקון חצות היה לומד עד אור הבוקר את ההספקים: אחד עשר דפי זוהר, עשרה פרקי תהלים, שמונה פרקי תנ"ך, עשרה סימנים במשנה ברורה, שמונה פרקים ביד החזקה של הרמב"ם, עשרה סימנים בשולחן ערוך ובטור, שמונה דפי תלמוד בבלי, שמונה דפים בתוספתא, שמונה דפים בתלמוד הירושלמי, שמונה פרקים במדרשי האגדה, שמונה דפים בכתבי האר"י ושמונה דפים בכתבי הרמח"ל. את יתרת הזמן שנותר לו מלבד קבלת קהל הקדיש לכתיבת חידושיו. בשנה מעוברת, כמו השנה, סיים את הספקיו חודש מוקדם, ואת החודש הנותר ניצל לחיבור ספר חידושים נוסף. גם השנה סיים את הספקיו בי"ד באדר ב', ויום אחרי כן הלך לעולמו.
שבעים אלף תשובות
על הספרים חתם בשמו הפרטי, ללא התואר "הרב". באופן כמעט מדהים, אף שלמעשה שימש מנהיג ציבור בלתי מעורער, לא נשא הרב קנייבסקי כל תפקיד רשמי, לא עמד בראשות ישיבה, התעקש שלא להשתייך למועצת גדולי התורה ולא הזדהה עם כל מפלגה שהיא, ולא העביר שיעורים או שיחות למעט שלוש פעמים בשנה: בימי פטירת החזון אי"ש (ט"ו במרחשוון) ואביו הסטייפלר (כ"ג באב) העביר שיעור על פי שיטת הלימוד שלהם בבית הכנסת לדרמן הסמוך לביתו – בית הכנסת שנוסד לזכר החזון אי"ש – ואילו ביום פטירת הרב שך (ט"ז במרחשוון) נהג ללמד לזכרו משניות בביתו.
אלפי מכתבי שאלות נשלחו אליו מדי שנה, ועליהם השיב בדרך כלל במילים אחדות. לא פעם הסתפק בלכתוב לשואל "כשתהי' בב"ב תיכנס" – כשתהיה בבני ברק תיכנס (לביתי ונדבר בעל פה). באתר הספרייה הלאומית יש יותר מחמש מאות ספרים וקבצים הנושאים את שמו, כאלו שנכתבו על ידו או כוללים את מאמריו או תשובותיו ההלכתיות. בשנת 2009 החל בנו של הרב קנייבסקי לקבץ את תשובותיו ההלכתיות של אביו לסדרת ספרי שו"ת מרובת כרכים. הוא איתר אז לא פחות משבעים אלף תשובות כאלה.
הבולטים שבספריו הם חמשת כרכי הספר 'דרך אמונה' – ספר הערוך במתכונת המשנה ברורה על ספר זרעים של הרמב"ם, וכן הספר 'דרך חכמה' על הלכות בית הבחירה וכלי המקדש של הרמב"ם. הוא נגע בכל תחומי היהדות ולא הסתפק בחרך הנושאים הצר שבישיבות נטו להסתפק בהם בדרך כלל. אולי גם לכן נטה בעשרות השנים האחרונות לחייו ללמוד לבדו או כמעט לבדו. הוא סלד מעסקנות מפלגתית והתרחק ממנה בכל מאודו. כשייסד הרב שך את מפלגת דגל התורה ב-1989, הוא ביקש מהרב קנייבסקי להצטרף אליו לכנס הייסוד. הרב קנייבסקי נעתר להגיע למעמד הפוליטי הזה, אם כי כפי הנראה לא ממש בשמחה ובאורח כמעט חד-פעמי. בנאום ההקמה התבטא הרב שך על הרב קנייבסקי והגדיר אותו "הכי גדול ממה שיש לנו בעולם". הרב קנייבסקי התבקש אז על ידי הרב שך להצטרף למועצת גדולי התורה של המפלגה, אולם כאמור סירב, ובכלל התנזר ככל יכולתו מעיסוק בפוליטיקה. רק בעשור האחרון, אחרי פטירת הרב אלישיב וביתר שאת אחרי מות הרב שטיינמן מחותנו לפני יותר מארבע שנים, חרג מעט מהמנהג הזה.
בת עשרים כבת-שבע
וזה המקום לומר מילה גם על הרבנית. בילדותה עוד נלוותה לסבה הרב אריה לוין בהליכתו לבקר את אסירי המחתרות וכן בביקוריו אצל חולים, אלמנות ומצורעים. כמו בעלה, שחרג בהרבה מהדפוס הרבני המקובל בציבור החרדי בכלל והליטאי בפרט, גם הרבנית לא פסעה לחלוטין בתלם המצופה ממנה. בעשרים שנותיה האחרונות החלה לקבל נשים בביתה לעצה ולברכה, והקפידה להתפלל תפילת ותיקין בבית הכנסת לדרמן, הסמוך לביתה, מה שגרם שעד מהרה להצפת עזרת הנשים בבית הכנסת באדם עם שחר. יוחסו לה מעשי ניסים, ובאופן משונה ובלתי רגיל במחוזות הללו היא נחשבה למעין אדמו"רית ונהגה לקיים מדי שבוע טקס של הפרשת חלה לנשים באולם בית הכנסת. כיום ממשיכה בתה הרבנית לאה קודצקי את המסורת הזו וגם את עצם מעמד קבלת הקהל לברכה, ועושה זאת בבית אביה הרב קנייבסקי, לבקשתו.
בהרבה מובנים רוחו של החזון אי"ש עוד שורה על בני ברק, והרב חיים קנייבסקי היה מעין המשך לשושלת המפוארת הזו עד שנקבר השבוע לצד דודו ואביו בבית העלמין הוותיק 'שומרי שבת' שבדרום העיר. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה נהג הרב חיים קנייבסקי לרוץ אל החלון במקום לחדר האטום או למקלט, וקרא שם פרקי תהלים, נאמן להבטחה, שעברה במסורת מהחזון אי"ש, שבבני ברק על תלמודי התורה והישיבות שבה לא ייפלו טילים. כך אכן היה, אגב. בעת שגוש דן הופצץ ערב ערב, בבני ברק עצמה לא נפלו טילים. בעת מבצע עמוד ענן ב-2012 חזר הרב קנייבסקי על ההבטחה הזו למורת רוחם של רבנים אחרים, שמיהרו לשחרר את תלמידי הישיבות לבתיהם: "כשהחזון אי"ש זצ"ל אמר שבבני ברק לא יהיו פצצות, בוודאי יתקיים גם היום ואין לפחד כלל", כתב.
