"המילואים הם חוויה קשה, אבל היא מלאת שליחות. אני עושה את ההקרבה הקטנה שלי למען כולם. לא המדינה קוראת לך אלא העם. אני, כולנו, צריכים אותך ואותי ואת הילדים. זו חובה שהיא זכות", אומרת מרב סלע משדמות מחולה, שבעלה, בן המושב השיתופי, משרת במילואים זה חודשים ארוכים.
בתחילת המלחמה הוא לא שובץ למילואים. "הוא נפל בין הכיסאות, ובשמחת תורה הוא התחרפן שלא קראו לו. שלושה ימים הוא חיפש, ובינתיים התנדב אצלנו ביישוב בשמירות. אחרי שלושה ימים הוא מצא גדוד לוחם בשומרון והצטרף אליו.
"אחרי חמישה וחצי חודשים של שירות מילואים בשומרון הוא חזר הביתה, והקו הבא שלהם היה אמור להיות רק ב-2025. בשלב זה הוא עבר ליחידה מיוחדת, שנקרית מרעול, יחידה של גששים יהודים שמאתרים אליה מדריכי טיולים ומומחים לשטח, וגם ארכאולוגים, שמסייעים באירועים ספציפיים".
מרב סלע: "עם כל הקושי אני שומעת את חברותיי האלמנות חיות עם זה שהם נהרגו, ואנחנו פה בשביל להמשיך"
סלע ממשיכה: "הוא השתחרר ממילואים בערב פורים, הייתה לנו תקופה של הפוגה, ומאז נדרשו לו חודשיים-שלושה עד שהוא הצליח לעבור ליחידה הזו, שחלם עליה הרבה שנים. הוא היה קצת בבית, הדריך טיולים בקשת, ברמת הגולן. ברגע שהעבודה ביחידה התחילה הוא התחיל אימון והקפצות גם לעזה וליו"ש ולצפון, בגבול לבנון. תכלס, אנחנו לא כל כך רואים אותו".
על הכוחות ואורך הרוח היא מספרת: "אנחנו מרגישים שזו שליחות, שבזכות זה ששלחנו את אבא בלב שלם ובגאווה הוא עושה דברים חשובים כל כך, ואני שמחה בזה. אני יודעת שהוא עוזר לעם ישראל ועוזר לשמור על מדינת ישראל, והוא יעשה הכול בשביל שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון ויעשה הכול כדי לעזור לחלץ את החטופים".
למרות המוטיבציה הגבוהה כל אישה ששולחת את בעלה למילואים מכירה את רגעי המתח והחשש לשלומו: "בשבוע שעבר הוא היא מנותק קשר יותר מ-12 שעות, ונורא חששתי. מצד שני אנחנו פה בסיטואציה היסטורית. ילדיי יוכלו לספר לנכדינו שסבא שלהם לחם כאן במלחמה שתיחשב בע"ה מלחמת השחרור השנייה. התחולל פה שינוי מבחינה מדינית וביטחונית. הלוואי הלוואי שזו לא נבואת שוטים, אבל זה מה שמנחה אותי ומחזיק אותי שפויה".
בשדמות מחולה שיעור הגיוס למילואים במלחמה הנוכחית גבוה ביותר: "אנחנו בהזדמנות היסטורית להתקדם למדינה בעלת ריבונות ישראלית יהודית אמיתית, ובע"ה אני מאמינה ומקווה שזה מקרב אותנו לגאולה, לארץ ישראל השלמה ולבית המקדש. אני חולמת ושואפת, והמילואים הם הדרך להתממשות החלום. זו ההשתדלות שלנו, ובלעדיה אני לא יודעת איך זה יקרה. זו הדרך שלנו להראות שאנחנו רוצים ומוכנים לחיות ולמות בעד ארצנו.
"חברים של בעלי נהרגו במלחמה. שניים מהם, נעמן אשחר הי"ד ואלחנן קליין הי"ד, השאירו אלמנות ויתומים, ועם כל הקושי אני שומעת את חברותיי האלמנות חיות עם זה שהם נהרגו, ואנחנו פה בשביל להמשיך. אנחנו רוצים להגיע למציאות מתוקנת שלמה ובטוחה, וזו הדרך שלנו".
לסלע חשוב שלא ישתמע שהיא צובעת את הקשיים בוורוד ועוצמת את העיניים לנוכח הקשיים הרבים שמלווים משפחה במילואים: "אני נתקלת בנשים שכבר קשה להן. גם אני לא נושמת, אבל יש לי ב"ה מעטפת. אני גרה ליד חמותי. חשוב לי לומר שאני כן רואה את הקושי שלהן ומבינה אותו. אולי ההרגשה היא שכבר אין כל כך מלחמה והכול כרגיל, אבל אז אני מדליקה את הרדיו ושומעת שצה"ל הצליח להוריד עוד מנהרה ברפיח ועוד חייל נהרג, ואני לא יכולה להישאר בבית בידיעה שקורית פה מלחמה. זה אי-שם בעזה או בלבנון, אבל זה חלק מאיתנו, ואני לא יכולה לשבת בבית ולהתנהל כאילו הכול כרגיל, אז המעט שאני יכולה לעשות זה לשלוח את בעלי למקום שהוא יכול לתרום בו", היא מסכמת.
שירה סטופל פנסטרהיים: "הקטנה הייתה רק בת שנתיים וחצי, ולא הבינה למה אבא הלך לצבא לכל כך הרבה זמן. כשהוא הצליח להתקשר היא לא רצתה לדבר איתו. שאלתי אותה למה, והיא אמרה: כי אבא שומר על עם ישראל ולא בא לשמור עליי"
כשאבא שומר על עם ישראל
שירה סטופל פנסטרהיים היא סופרת, שחקנית ויוצרת תוכן. מתחילת המלחמה היא משתפת ברשתות החברתיות את העוקבות והעוקבים באתגר הגדול שמונח לפתחה של אשת מילואימניק המגדלת ילדים צעירים. "האיש שלי גויס בשמחת תורה", היא מגוללת את שלבי התקופה האחרונה. "הוא לחם בגבול הצפון חמישה חודשים, היה בהפוגה בבית, יצא שוב למילואים קצרים, ועכשיו מגויס שוב לעוד חודשיים, מה שאומר שרוב השנה הוא בלחימה.
"בהתחלה בקושי היו יציאות הביתה", היא פורטת את האתגר. "משמחת תורה עד אדר הוא היה בבית לשלוש שבתות בלבד, וגם כשהיו יציאות לא יכולנו לדעת מתי הן יהיו. אחרי שבאחת הפעמים סיפרתי לילדים שהוא יוצא הביתה ובסוף הוא לא יצא, והם התאכזבו מאוד מאוד, למדתי שלא לספר להם על אפטרים, וכשאבא מגיע הביתה יש להם הפתעה משמחת".
לבני הזוג פנסטרהיים יש ארבעה ילדים מתוקים: "כל אחד מהם מתמודד אחרת עם התקופה הזאת. חשוב לי לתת להם הרגשה שמותר לדבר על הכול ולשאול הכול ולא להשאיר את הפחדים בבטן. הגדולים שואלים ומשתפים יותר, אבל כשהאיש שלי גויס בהתחלה הקטנה הייתה רק בת שנתיים וחצי, ולא הבינה למה אבא הלך לצבא לכל כך הרבה זמן. כשהוא הצליח להתקשר היא לא רצתה לדבר איתו. שאלתי אותה למה, והיא אמרה: כי אבא שומר על עם ישראל ולא בא לשמור עליי. היום היא כבר מבינה הרבה יותר ואפשר קצת להסביר לה את הסיטואציה. למרות זאת בכל פעם אחרי שהוא יוצא לאפטר ואחר כך חוזר לצבא, היא שוב לא ישנה בלילה וקמה בוכה שהיא רוצה את אבא", היא מספרת בכאב.
שירה סטופל פנסטרהיים: "אני אומרת לעצמי שכמו שקשה לי שהוא הולך, ככה לכל המשפחות קשה, ואם כולנו נחשוב על עצמנו, לא תישאר לנו מדינה"
שירה כאמור יוצרת תוכן בפייסבוק, ומשתפת מהרגעים שעוברים עליהם כמשפחה במילואים. "זה כמו מין יומן מלחמה של התקופה הזאת, ולשיתוף הזה יש שתי מטרות: מטרה אחת היא לתמלל את מה שמשפחות רבות עוברות בתקופה הזאת, לתת להן קול. המטרה השנייה היא ליצור שינוי בכל מיני תחומים שקשורים למשפחות המילואים. לדוגמה, אחד הפוסטים שכתבתי, על התמודדות של אשת מגויס עצמאית שצריכה לנהל עסק במקביל לתפעול הבית בעצמה, הוקרא בכנסת בדיון על נשות המגויסים העצמאיות כדי לשקף את מה שקורה בשטח".
השיתוף הזה הוא חלק מהעולם ומהעסק של שירה, שיצאה בתחילת המלחמה במופע חדש, 'מגויסת', שמספר על ההתמודדות הנשית בתקופת המלחמה. המופע מרגש מאוד וגם מצחיק מאוד. "אחרי המופע תמיד ניגשות אליי נשים בדמעות של בכי וצחוק ושואלות אותי: איך ידעת בדיוק מה קורה לי בבית ובלב? נשים משתפות אותי שהן חוזרות מהמופע הביתה מלאות כוח, כי הן מרגישות שהן לא לבד בהתמודדות הזאת, שעוד נשים רבות עוברות את אותו דבר".
האתגר של מילואים מתמשכים אינו מרפה את ידיה של שירה: "מה שנותן לי כוח להמשיך זו הידיעה שאנחנו עכשיו במצב מלחמה, ובזה שהאיש שלי לוחם כרגע אנחנו ממש שותפים יום-יום בהצלת חיים. אני אומרת לעצמי שכמו שקשה לי שהוא הולך, ככה לכל המשפחות קשה, ואם כולנו נחשוב על עצמנו, לא תישאר לנו מדינה. אני נושמת עמוק וחושבת על כל המלחמות שהעם שלנו עבר ועל מסירות הנפש שנדרשה מהחיילים ומהמשפחות לאורך הדורות, ואני רואה זכות גדולה להיות חלק מהשרשרת הזאת.
"ללחימה הארוכה הזאת ולמציאות שאבא לא בבית כל כך הרבה זמן יש מחירים אישיים ומשפחתיים, ולפעמים אני מרגישה שכל הכוח שלי לגמרי לגמרי נגמר, אבל ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי את הזכות להיות חלק משמעותי מההגנה על העם שלנו, וברגעים כאלה גם יש שיח עם ה'. אני אומרת לו: אני נתתי את כל מה שאני יכולה, עכשיו אני צריכה שתיתן לי יד. והוא נותן", מסכמת שירה ומזמינה את מי שזה נוגע בה לפנות אליה להזמנת הופעות בטלפון 052-6100265.
ענבל פרן פרח: "המשימה ברורה לו, ואני סומכת עליו שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ושהוא עושה את הדבר הנכון. למרות שזה לא קל אני לעולם לא אגיד לו 'אל תלך'"
"נילחם כל עוד צריך"
לענבל ולוטם פרן פרח יש שלושה ילדים משותפים בני 17.5, 16 ו-14. לוטם, אבי ילדיה של ענבל, הוא מג"ד גדוד 8119. הם פרודים ומנהלים שני משקי בית נפרדים, אך מגדלים את ילדיהם בשותפות מעוררת התפעלות מלאה בתמיכה הדדית. ענבל מתגוררת בקיבוץ בית העמק שעל יד נהרייה ומגדירה את עצמה פציפיסטית שמייחלת לשלום, ובכל זאת, את אבי ילדיה, שנמצא בשירות מילואים מתמשך "עם כמה הפסקות קצרות", מ-7 באוקטובר, היא שלחה למילואים מיוזמתה. "ההחלטות ללכת לתפקידים פיקודיים הן החלטות משותפות של שנינו, כי יש פה אחריות משותפת".
ענבל, אחות במקצועה, מנהלת מסגרת של הלנת חירום והוסטל, תפקיד הכרוך בזמינות גבוהה ובעבודה סביב השעון: "מרגע שהתעוררתי באותו בוקר ידעתי שאני מגויסת", היא אומרת, "מתוך ההבנה שלי שאני השותפה שלו בדבר הזה. בסביבות מאי לוטם כתב לי במכתב: כולם היו מופתעים, רק את לא. ידעתי שזה התפקיד שלי עכשיו להיות הבית לילדים".
ענבל ולוטם פועלים יחד כבר שנים לא מעטות בשליחות הזו במילואים. עם זאת המלחמה הנוכחית גרמה עליית מדרגה בקושי: "המלחמה האחרונה היתה בצוק איתן, זה היה חמישים יום, ועכשיו הבנתי שבמלחמה הזאת יותר קשה, כי היום הילדים כבר לא קטנים, הם חשופים לחדשות ולמידע, מודעים יותר, ויש פחדים. יכולות ההכלה שלי הן אחרות. יש הרבה מאוד עומס וצורך להכיל, ויש גם מקומות שאני נתקעת ולא יודעת מה להגיד, כי אני אמורה להיות החזקה והיודעת והמכילה".
תפיסת העולם של ענבל אינה חוצצת בינה ובין התפקיד במילואים של אבי ילדיה ושותפה: "אני כל הזמן מקווה שזה ייגמר, אבל לא אגיד ללוטם להפסיק. הוא מגשים במילואים רבות מהיכולות המדהימות שלו, ובסוף הוא יוצא לשם כשהוא יודע בוודאות שהוא הולך להגן על הבית, ואני עומדת מאחורי ההבנה החשובה הזאת. המשימה ברורה לו, ואני סומכת עליו שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה ושהוא עושה את הדבר הנכון. למרות שזה לא קל אני לעולם לא אגיד לו 'אל תלך'.
"אני בעיקר סומכת עליו שהוא ידע להגיד מתי זו מלחמת אין ברירה שאנחנו חייבים להיות בה ומתי היא לא. בסוף הוא יוצא ללחימה מתוך ציונות וערכים, וגם אם לדעתי הפוליטיקה מנצלת את הערכים האלה, מהשיח שלי איתו ברור שיש לנו פה אחריות ותפקיד, ומכאן המוטיבציה.
"כשאני שואלת את לוטם בכל פעם במה הוא צריך עזרה, התשובה שלו היא תמיד שלום, אנחנו צריכים שלום. זה ברור לכולם. שהמלחמה הזו תיגמר ויהיה אפשר לחיות פה בשקט, בנחת וביחד. כי עצם המלחמה מפלגת בינינו בתוך העם שלנו. זו אשליה שמלחמה היא דבר מאחד. זו התאחדות רגעית".
ענבל בוחרת לתמוך בלוטם למרות הרצון הגדול שלה בהסכם שלום: "עד מתי נוכל לחיות על החרב? רק בשבוע האחרון מתו לנו שלושה חברים. אומנם בהתחלה לא הייתה ברירה, אבל היום בעיניי יש ברירה מרגע שלוטם חזר ואמר לי: הבאנו הישגים צבאיים אדירים, עכשיו התפקיד של המדינאים להגיע לפתרון מדיני. לדעתי המשק והכלכלה שלנו לא יעמדו בזה לאורך זמן, אבל לוטם יהיה שם באש ובמים. אנחנו נילחם כל זמן שצריך, ונמשיך להיות במילואים".
