"שיגידו שאנו עושים הון פוליטי מהתקרבנות, אבל בוא נסתכל על המציאות"

איתמר סג"ל

למרות הזמן הקצר יחסית בכנסת, הצליח חבר הכנסת הצעיר משה ארבל להתבלט כחבר כנסת רהוט בעל יכולות פרלמנטריות, איש ימין מדיני עם גישה כלכלית־חברתית על פי משנתה של מפלגת ש"ס, שהצליח לקדם בזמן מועט לא מעט נושאים. ארבל עצמו מעיד כי מה שאותו הכי מספק הוא ההתעסקות בפניות הציבור ובבעיות הפרט. "ציטטתי בנאום הבכורה את הרבי מפיאס'צנה שאמר שהדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר. בפעילות ציבורית יש הרבה הזדמנויות לעשות טובה להרבה 'מישהו'. עם זה אני הולך לישון ועם זה אני קם. אם יש דבר שממלא את הלב זה טיפול בבעיות של פרט, דברים שלא ידעו עליהם בתקשורת". לדוגמה, הוא מספר, "בסגר הראשון פנתה אליי אימא שבנה אסיר בכלא אופק לנוער. הוא אמר לה שקר לו. מנהל הכלא טען שהכול בסדר ושאף אחד לא יכול לבוא בזמן הסגר להביא ציוד. לקחתי את הרכב, נסעתי לאזור חיפה אל האם, ניצלתי את החסינות ונכנסתי לכלא אופק כדי לתת את הבגדים לנער שהיה עצור שם. לא הכרתי את האישה הזו לפני כן, והעובדה שהיא הרגישה נוח לפנות אליי לבקשת עזרה – זה סיפוק".
בוא נדבר רגע על תנועת ש"ס, תנועה שאחת הטענות נגדה היא שכל תמצית הווייתה בנוי על העצמה של רעיון 'ישראל השנייה', בלעדיו אין לה זכות קיום.
"בשנות עיצובה של המדינה, במשך שנים רבות בלא מעט ממוסדות השלטון הייתה הדרה ואפליה שיטתית של בני עדות המזרח", הוא קובע. "יש שיגידו שאנו עושים הון פוליטי מהתקרבנות, אבל בוא נסתכל על המציאות – למרות קיומה של ש"ס, רק כעשרה שופטים מתוך 90 שופטי עליון שמונו עד היום היו ממוצא מזרחי, והרבה שנים לא היה בכלל שופט עליון ממוצא מזרחי. היום בבית המשפט העליון יש רק אחד, השופט אלרון, והשבוע מונתה לראשונה שופטת ממוצא מזרחי. מחקר של חוקר בכיר הראה שנכון להיום באקדמיה בסגל הבכיר אנחנו עומדים על תשעה אחוזים בלבד מבני עדות המזרח. אפשר להגיד שזה רנדומלי? יש כאן יד מכוונת ברורה מאוד שעוסקת בשימור ההגמוניה".
לדבריו, "אנחנו מדברים הרבה על מוביליות חברתית. משפחות עלו ממרוקו בשנות החמישים וחלקן היגרו לצרפת. אלה שהיגרו לצרפת הם כיום בוגרי הסורבון, חלקם מרצים ופרופסורים, ואלה שעלו לארץ מצאו את עצמם בעבודות דחק בבית שאן. הרי זה לא פרופיל גנטי, הם לא בעלי איכויות נמוכות, זו הסללה של שנים רבות. כשהגענו למהפך בימי בגין וב-84, שהוקמה תנועת ש"ס, אלו היו ימים שציבור גדול הרגיש שנקעה נפשו".
אני מנסה להבין אם כן מה השתנה ב-40 השנים האחרונות מאז הוקמה התנועה, וארבל מתמקד במהפכה שעשה הרב עובדיה יוסף זצ"ל בעולם התורה הספרדי. "לרב עובדיה יוסף הייתה יכולת לראות למרחוק. האפשרות של המשפחה מבית שאן – שבזכות הפעילות שלנו הבן שלה יכול היום ללמוד בישיבות טובות – ללא ש"ס זה לא היה קורה. ש"ס הוקמה כתנועת מוביליות עבור אנשים עם תקרת בטון על הראש, כדי שיוכלו לצאת ולהתפתח. כך גדל דור של ראשי ישיבות, דיינים ותלמידי חכמים מובהקים, אף שהיה לכך מחיר של אובדן האותנטיות המזרחית, המחיר היה שווה, כי מצאנו דרך להגיע לפסגות בעולמה של תורה. אם האקדמיה הייתה פותחת את שעריה בשנות החמישים לבני עדות המזרח, יכול להיות שש"ס לא הייתה יכולה לקום".
אתם מפלגה חברתית, אבל איך אפשר בכלל לקדם באמצעות הפוליטיקה את עדות המזרח? הרי אתה לא יכול לחוקק חוקים או להזרים כספים לפי מוצא עדתי.
"בין השאר על ידי הקמתם של מוסדות תורה חשובים. אל מול כל המפלגות שקמו בהקשר הזה כמו הפנתרים השחורים, מפלגות שכבר נעלמו, היכולת של ש"ס לשרוד כל כך הרבה זמן ולחדש את עצמה – הכול בזכות העוגן של מוסדות חינוך ותורה שחוללו מהפכה אדירה. קם פה דור של בעלי בתים ותלמידי חכמים אוהבי תורה, עם השפעה גדולה על הישראליות". ארבל מדגיש: "אם נדייק את האתגר המרכזי שעומד לפנינו כמאבק חברתי – המאבק החברתי הוא חלק מהמאבק היהודי. כמדינה יהודית המדינה צריכה לשאוף לצמצום פערים לכלל האזרחים. זה ערך יהודי! אני נאבק על צביונה היהודי של המדינה, על הכשרות, השבת והגיור, אבל לא פחות יש לי מאבק כלכלי־חברתי, מאבק על יוקר המחיה הוא מאבק יהודי במהותו. הדמעות של הרב עובדיה על סוגיות של יוקר המחיה הן אותן דמעות שיצאו כאשר היו גזרות על לומדי התורה. כשרואים את זה כמצווה דתית, מבינים שיש פה משהו גדול הרבה יותר ומעניקים לכך את הרצינות הנדרשת".
אני מבקש דוגמאות למעשה, וארבל מציין את הפעילות של דרעי כשר הפנים לשינוי מפת הארנונה העסקית. "מקום המדינה הופנתה הארנונה העסקית באופן שיטתי לאנשי שלומם, כמו הקיבוצים. עיירות הפיתוח הושארו כעיירות רפאים, כמו קריית מלאכי בדרום, כשבאר טוביה לקחה את כספי אזורי התעשייה, וכמו בקריית שמונה והקיבוצים בצפון. יש לנו מאבק להזיז את הגבינה בצורה צודקת כדי לתת לתושבים יותר חינוך, רווחה וחוגים".

חלוקה הוגנת גם בנחל
ארבל רשם לעצמו הישג מרשים בנושא: בשם תנועת ש"ס הגיש ארבל את העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד קיבוץ ניר דוד בבקשה לחייב את הקיבוץ לפתוח את נחל האסי לכלל הציבור, במה שנתפס כמאבק על צדק חלוקתי בין קיבוץ ניר דוד לבית שאן השכנה. לפני חודשים ספורים פסק בית המשפט שעל הקיבוץ לפעול יחד עם רשות מקרקעי ישראל כדי להסדיר את הגישה לנחל.
איפה אנחנו עומדים בסוגיית האסי?
"נחל האסי נפתח לרחצה לכלל אזרחי ישראל בצורה מכובדת וטובה. בית המשפט חייב את רמ"י לקדם בשבועות הקרובים תכנון שיכשיר שם חנייה וגישה למבקרים שיבואו. הכניסה תהיה דרך החוף הירוק, ואפשר יהיה לשחות לכל אורכו של הנחל. מה שהניע אותי למאבק הזה היה אותו מאבק עקרוני לטובת צדק חלוקתי. יש אוכלוסיות פריבילגיות שנהנו ממשאבי טבע, ומה ששייך לציבור, גם אם אתה פריבילג, הציבור כולו צריך ליהנות ממנו. הגיע הזמן לומר לפריביליגים – נהניתם שבעים שנה, עכשיו יש לנו מה לומר".
'מבחן בוזגלו' קובע שבני עדות המזרח מופלים לרעה בבתי המשפט בשל מוצאם של השופטים. אתה חושב שזה נכון?
"אני רוצה להאמין שלא, אבל בסוגיית האובייקטיביות במשפט, לא מעט חוקרים שמו לב שאין אובייקטיביות. הרי שופט הוא אדם. קח למשל את הבקשה לדיון נוסף בבג"ץ שהגשנו בנושא המרכולים בתל אביב. מתוך השופטים, אלו שאינם שומרי שבת פסקו בעד עיריית תל אביב, ואילו שומרי השבת פסקו בעד השבת, זה היה ברור ומובהק. שופט שחי בתוך עמו ויודע מהי מצוקה, יגזור דין אחרת. לכן, העדר גיוון בבית המשפט משפיע באופן ישיר על מראית פני הצדק, כי השופט מביא את סולם הערכים ואת סל הערכים שלו לבית המשפט".
אז דודי אמסלם צודק בוויכוח מול אסתר חיות?
ארבל מסכים עם המהות ופחות מתחבר לסגנון. "אני לא הייתי מתבטא בצורה שאמסלם בחר בה. אבל העובדות הן שיש חוסר גיוון דרמטי בבית המשפט העליון וחייבים להדהד את הקול הזה, הוא חייב להישמע. זה שנשיאת בית המשפט הייתה במעברה אבל לא בחרה (עד השבוע) כל כהונתה אפילו שופטת אחת ממוצא מזרחי, זה אומר שיש הרבה מאוד כאב בדבריו של אמסלם. אלו דברים שצריכים תיקון אבל היה אפשר להעביר את המסר בצורה מנומסת יותר".
אם כבר הזכרנו את דודי אמסלם, אני מזכיר לח"כ ארבל את המאבק שיש למעשה בין הליכוד לש"ס על קולות של קהל משותף: המסורתיים.
"המסורתיים הם ערובה חשובה כדי 'שלא תשכח מפי זרעו'. הם אוהבי תלמידי חכמים, שבת, מסורת ומצוות, חובשים כיפה שקופה אבל לא מחפשים תורה חדשה או רפורמות. זו אוכלוסייה שאנחנו חייבים לחבק אותה ולחזר אחריה, לתת לה כמה שיותר הרגשה טובה מהקהילה, בית הכנסת ובית המדרש. המשמעות האדירה של הדבר היא המשך העתקת השמועה ולפיד התורה מדור לדור, וזה דרמטי". ארבל, שמשמש בין השאר כרב קהילה בפתח תקווה, מספר: "אני חווה את ההתמודדויות והניסיונות שלהם, משפחות שבהן חלק שומרי שבת וחלק לא, איך לשמור על שלום הבית ועל קדושת השבת. אלו אנשים שהסיפורים שלהם מרטיטים את הלב לא פחות מסיפורי הבעש"ט. אני דומע כששחקני כדורגל מספרים לי שהם הולכים שעתיים לכל צד בשבת, אני לא יכול להישאר אדיש. כבר אמרו בשם האר"י שהניסיונות של אנשים בדור הזה גדולים פי מאה משל הדורות הקודמים.
"באחד הכנסים הצגתי את עצמי כחרדי מסורתי. צריך לספר את הסיפור המסורתי ולהנכיח אותו. יש ערך עצום במסורתיות. ברור שהשאיפה היא כמה שיותר תורה ומצוות אבל מסורתי זה לא רק אמצעי. זו גם היכולת להכיל מורכבויות, הרבה אהבה של 'בין אדם לחברו' לצד 'בין אדם למקום' וזה היופי, שזה מכיל ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה, כי גם בכחול־לבן יש מסורתיים כמו מיכאל ביטון".

סוד הכיפה
קורות החיים של ארבל יכולים היו להיכתב באופן מדויק עבור אדם שגדל במיינסטרים של הציונות הדתית. יליד פתח תקווה, למד בבית ספר ממ"ד, שירת בצה"ל ולמד משפטים לתואר ראשון ושני ואף עבד כעורך דין וכיועץ משפטי. אני מנסה להבין האם זה רק צבע הכיפה או המוצא שעושים את ההבדל, ומדוע ש"ס ולא ציונות דתית.
"אני מתעב תבניות ומגירות. העובדה שבנט ציוני־דתי לא היא שהביאה אותו להיות שקרן. אדרבה, הוא שקרן אף על פי שהוא מהציונות הדתית. הכניסה לתוך תבניות או סטיגמות היא לא בהכרח הכלי הנכון כדי לבטא את עמדותינו". ומה כן? ארבל מדבר על היחס לתורה ולחינוך: "יש כאן בש"ס ציבור משמעותי גדול. הרב עובדיה רצה לגדל דור של תלמידי חכמים, והוא קידש את עמל התורה באופן משמעותי. נכון, אנשים שעמלים לפרנסתם זכו אצלו לחיבה יתרה. השיעור הידוע ביזדים היה למעשה לבעלי בתים. עם זאת – הוא בנה דור של תלמידי חכמים שהגיעו לפסגת שאיפות עולם התורה. בעולם התורה הליטאי אנחנו מדברים על כחמישים אחוז מהתלמידים שהם בני עדות המזרח. זה קרה כי הרב עובדיה הקים דור של עמלי תורה". ארבל מנסה שלא לבקר באופן ישיר את העולם הציוני־דתי ומציין: "נכון, גם בציונות הדתית יש נהירה לישיבות הסדר וישיבות גבוהות, וזה חשוב כמובן, אני לא עסוק בלבקר קהלים. הנושא היחיד שיש לי ביקורת בהקשר הזה על הציונות הדתית הוא החינוך היקר והאליטיסטי שמונע מעמך ישראל ללמוד בישיבות התיכוניות והאולפנות במגזר". ארבל טוען כי "המטרה המרכזית היא לשלב ידיים, שכל הציבור האמוני שרוצה מדינה יהודית ושבת כהלכתה, ישלבו יחד ידיים כדי לחתור לשם. כרמ"ט של השר דרעי לקחנו אחריות על הקמת היישוב עמיחי. אני יכול ללכת בבנימין ולומר שזכיתי להיות חלק מבניית יישוב בארץ ישראל. היינו מעורבים עד קווי הביוב והחשמל. כמה יצביעו לי בעמיחי? זה לא משנה. צריך להתעלות מעל שיקול מפלגתי צר ולחשוב איך לייצר שיתוף פעולה".
הזכרת מדינה יהודית. אתם מתנגדים בתוקף לחוק הגיור ולרפורמות של כהנא.
"אני מנסה לברור מילים", הוא אומר. "האסון הלאומי שמתרחש בימים אלו מול עינינו סביב רפורמת הגיור של כהנא, שהיא בידיעה מוחלטת בתיאום מלא מול גלעד קריב שהכניס סעיף שמשמר את מעמדם של הגיורים הרפורמים במדינת ישראל, הוא אסון בקנה מידה שאחריתו מי ישורנה, ברמה של המשך המדינה היהודית". לדבריו, "האוכלוסיות החרדיות יתחתנו בינן לבין עצמן, ואני לא דואג להן, אני רק מקווה שלא נגיע לספרי יוחסין. האחריות שלנו היא כלפי המשפחות המסורתיות, וזו אחריות אדירה. המסורתיים רוצים אוכל כשר, לא רוצים להתבולל. בעיניי זה מגה־פיגוע ליהדותה של המדינה". ארבל תוקף: "קבוצה של אנשים שמכרו בתמורה לשיירת מכוניות, אבטחה וכבוד מדומה את כל הקדוש והיקר שצריך להיות למדינה היהודית – זה בעיניי לא פחות מאסון לאומי. אנחנו רואים את זה מתהווה אל מול עינינו. מי יודע מה יהיה בעוד עשרים שנה? יש כאן סכנה אמיתית להמשך היותה של המדינה מדינה יהודית ואני מאד מודאג".
ארבל תוקף בחריפות את בנט וממשלתו ואומר: "אין להם לגיטימיות ציבורית. בנט שולח תמונות מכל העולם ובקושי עובר את אחוז החסימה בסקרים. זו ממשלה עם תרבות של שקר, אולי אפילו הנאה מהשקר. כל מה שהוא הבטיח הוא לא קיים. הבטיח סינגפור והעלה מיסים. ישב עם השמאל, לא הסדיר את ההתיישבות ועוד דברים רבים. הכי גרוע שהוא לא רואה בזה כעת משהו שבדיעבד אלא לכתחילה! וזה עוד מבלי ענייני הגיור והכשרות. בנט מקעקע את התרבות היהודית בטורבו, עם קצף על השפתיים".

ממקום המשפט
עוד לפני הסערה האחרונה סביב פרשיית האזנות המשטרה עסק ארבל רבות בנושא זכויות עצורים ואסירים, נושא לא תמיד פופולרי, בעיקר כשמדובר בעבריינים מסוכנים או בעברייני מין.
איך אתה מגיע לנושא הזה?
"לפני כעשור התמחיתי בעריכת דין בבית המשפט ברמלה. הגיעה לשם אוכלוסייה קשת יום. בנאום הבכורה סיפרתי שהיה שם אחד שעבד בהוצאה לפועל ופעם הוא הביא נער שבעבר הביא את אביו וגם את סבו בשל חובות הוצאה לפועל. לא פעם חוויתי כמתמחה בבית המשפט עוולות, בין השאר של לוחמי 'נחשון' של שירות בתי הסוהר, ובהזדמנות שהייתה לי כנבחר ציבור חשבתי שזכות גדולה לעסוק בזה. אנחנו מדברים על בני אדם, גם מי שחטא – ישראל הוא. כן, הוא יקבל את העונש שלו, אבל עם זאת הוא חייב לקבל תנאים אנושיים כמו מרחב מחיה מינימלי וכבוד אנושי".
ארבל מתייחס לכשלים במשטרה ולפרשיית חיים מזרחי שהוכה קשות בשכונת מאה שערים ללא סיבה ואומר: "לצערי הרב, כוח בלתי מוגבל הוא כוח משחית. משטרת ישראל מוצאת את עצמה עם מח"ש בראשות קרן בר מנחם שאומרת במפורש שהיא עובדת יחד עם המשטרה. זה פוגע בעיקר במשטרה, וזה הופך לכלי משחית.
"בעבר היה אפשר לעשות הכול במחשכים, והיום הכול מצולם. הסיפור של חיים מזרחי היה אירוע מכונן כי אם הוא לא היה מצולם יש מצב שמזרחי היה מורשע בדין ויושב בבית סוהר, שהרי בית המשפט היה מקבל את גרסת השוטרים. אני אומר לשוטרים – היום זה חיים מזרחי, מחר זה הבן שלכם שהולך ברחוב, מגלה אזרחות טובה ונעצר. כך גם לגבי האזנות הסתר, תופעה חמורה ביותר שפוגעת בליבת הדמוקרטיה. מגדלים פה ילדים למדינה עם שיטות של הקג"ב ברוסיה, וזה בלתי מתקבל על הדעת".