כבר הצגנו מעל במה זו לא מעט תהליכים שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות, המעידים על ישראליזציה מחד גיסא ועל הגבהת החומות מאידך גיסא, אבל נדמה שכמו שהגיעה המלחמה וריסקה לרסיסים קונספציות והנחות יסוד שהשתרשו שנים בתחומים רבים במדינה, גם החברה החרדית משנה הרגלים ותפיסות ויוצאת מגדרה כדי לתמוך בציבור הישראלי ובמדינה בימים הקשים מנשוא שכולנו עוברים.
האם נזכה לראות חיבור מעמיק והולך של חרדים לתחומים שעד עתה נוכחותם בהם הייתה נדירה? הימצאותם של אנשי הציבור החרדי בכל שדרות החברה, התעסוקה, השירות וההנהגה במדינת ישראל היא עניין שאין למעט בחשיבותו הלאומית ובתרומתו לחוסן של הציבור הישראלי, ויש לברך על כל מאמץ להביא לידי נוכחות חרדית מורגשת בציבוריות הישראלית ובחזית העשייה.
מוטי לייטנר: "אחרים קיבלו צו 8; אנחנו קיבלנו צו מוסרי ומצפוני"
מוטי לייטנר: "נכון, אנחנו עוזרים, ויש לנו ארגוני חסד וזק"א וכו', אבל כשאני חושב איך אני יכול לתרום, הכי הגיוני זה לפנות לצה"ל ולשאול במה אני יכול לעזור. זה לא מתוך ייסורי מצפון על שישבנו ולמדנו תורה אלא אמירה של כאן ועכשיו: צריך אותנו, ולכן אנחנו מתייצבים, ונעשה מה שנדרש"
קיבלנו צו מוסרי
מוטי לייטנר (30), חרדי מבית שמש, נשוי ואב לשלושה, הוא מהנדס תוכנה בחברת תוכנה בהרצלייה פיתוח ופעיל חברתי. בימים אלה הוא אמור להתחייל ולעבור הכשרה לשירות מילואים בפיקוד העורף, ואיתו מבקשים להצטרף לשירות מילואים אלפי חרדים עובדים ובעלי משפחות בני 26–40. "מנהלת גיוס החרדים בצבא לא עומדת בעומס הבקשות להצטרפות לתוכנית", מעיד לייטנר.
"בשנתיים שבהן קיים המסלול הזה היו עשרים-שלושים מתגייסים בכל מחזור גיוס, ואילו כעת בתוך שבועיים ביקשו אלפים להצטרף". המתגייסים מתחיילים ב-14–20 ימי חיול, ממשיכים לארבעים ימי מילואים ונכנסים לשירות מילואים בפיקוד העורף.
האם המלחמה שינתה לדעתך את היחס לצבא ולמדינה בחברה החרדית?
"אני חושב שברגע שהתחילו לבוא מהדרום תמונות השואה, נשברה הקונספציה שדנים בה כבר זמן ארוך, והיא שהצבא לא צריך את החרדים. כל הזמן הנחנו, ואולי צדקנו, שהצבא לא צריך אותנו, שגם ככה יש אבטלה סמויה בצה"ל וכו'. אבל עכשיו כולם ראו מה קרה, וכולם מבינים שצבא מקצועי כבר לא יהיה פה.
"אנחנו חייבים את צבא העם חזק ומוכן, ואי אפשר לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה בשבילנו. הבנו שאולי הצבא לא צריך את החרדים, אבל החרדים בהחלט צריכים צבא חזק, מעובה, צבא שנמצא בקונצנזוס. אחרים קיבלו צו 8; אנחנו קיבלנו צו מוסרי ומצפוני".
מה זה אומר צו מצפוני?
"זה לא רק העניין של 'האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה'. אני לא מדבר על כוח אדם ועל סדרי כוחות אלא על שיש אנשים שעוזבים את העבודה ואת המשפחה באמצע החיים והולכים להיות שותפים במאבק הלאומי, שמטופל על ידי צה"ל, ואילו אנחנו יושבים בבית.
"נכון, אנחנו עוזרים, ויש לנו ארגוני חסד וזק"א וכו', אבל רבים אחרים, ואני בהם, לא נכללים במאמץ הזה, וכשאני חושב איך אני יכול לתרום, הכי הגיוני זה לפנות לגוף הלאומי שמתכלל את האירוע הזה – צה"ל – ולשאול במה אני יכול לעזור".
לייטנר מדגיש כי לא מדובר בתנועת שוליים אלא ב-3,500 בעלי משפחות, מקצתם אבות לשמונה או לתשעה ילדים, שעוזבים מיוזמתם את כל עיסוקיהם ומבקשים להצטרף למאמץ הלאומי. "זה לא מתוך ייסורי מצפון על שישבנו ולמדנו תורה אלא אמירה של כאן ועכשיו: צריך אותנו, ולכן אנחנו מתייצבים, ונעשה מה שנדרש".
גם צעירים חרדים בגיל גיוס מבקשים להתגייס כעת?
"כן, גם בגילים הללו יש הרבה מאוד ביקוש, והצבא נערך לכך. למגזר החרדי יש הרבה מה לתרום ולתת, והוא לא יכול להמשיך לחשוב שמישהו אחר יעשה את העבודה בגלל עובדה פשוטה מאוד: אין מישהו כזה".
לייטנר סבור כי תחושות הזעם, האימה והחרדה הן שגרמו לאלפים להתדפק על דלתות לשכות הגיוס: "זה לא מאורגן או קוהרנטי, ואין כאן טיעון תאולוגי", הוא מסביר. "ראינו תמונות שואה מול העיניים, ובאנו. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול מה שראינו. זה אירוע קיומי, זו לא פריווילגיה ולא דיון סרק; בהיבטים מסוימים חזרנו למצב של להיות או לחדול".
מה אשתך אומרת על שתיעדר מהבית לזמן ארוך?
"אשתי מבינה ומסכימה ומעודדת אותי. אילו לא הייתה לי התמיכה שלה, לא הייתי עושה את זה, כי בסוף היא נשארת לטפל לבדה בבית ובילדים. גם היא מבינה שאי אפשר להמשיך ולצפות מהצד; אנחנו חייבים לסייע במה שרק אפשר".
נפתלי פכטר: "יש מספר גדול של חרדים שמעוניינים לתרום בימי חירום, ויש גם לא מעט שמחפשים דרך לפרנס את משפחותיהם בכבוד. הרעיון של המיזם הוא גם להגיע לאנשים שמעוניינים בו וגם לקצר את הזמן שנדרש להוצאת רישיונות לאוטובוס ולמשאית"
בני לאופר: "הייתי הראשון שניגן את 'התקוה' בחתונות מאז תחילת המלחמה, כי הרגשתי שזה מתבקש. זה מאוד לא מקובל, אבל ברגע שהתחלתי לנגן כל הקהל הצטרף"
נוהגים בחוכמה
נפתלי פכטר, חרדי תושב העיר לוד, הוא ממקימי מיזם שמטרתו להכשיר נהגי משאיות ואוטובוסים חרדים כדי לפתור את בעיית החוסר בנהגים במדינת ישראל. "בעקבות מבצע שומר חומות התוודענו לבעיה חמורה שיש במדינת ישראל, והיא שרוב מוחלט של נהגי האוטובוסים והמשאיות הם לא יהודים", הוא מסביר. "אנחנו פוגשים את זה גם בשגרה בשל התכתשויות בין נוסעים לנהגים, ובעיקר אנחנו פוגשים את זה במלחמה, כאשר נדרש כוח ייעודי של נהגים שיחליף את הנהגים שמתגייסים למילואים.
"עכשיו, במהלך ימי הלחימה הראשונים, התחבורה הציבורית התמעטה מאוד, כי הצבא גייס מאות ואלפי נהגי אוטובוסים ותובלה כדי להוביל את החיילים, את המשאיות ואת הטנקים. נהגים ערבים רבים לא התייצבו לעבודה, והמשק הישראלי ניצב לפני שוקת שבורה".
המיזם פונה לבוגרי ישיבות וכוללים שגם מחפשים תעסוקה וגם מעוניינים לתרום בשעת חירום. "אנחנו פונים לחרדים שממילא מחפשים תעסוקה כדי לפרנס את משפחותיהם ורוצים לתת להם את האפשרות התעסוקתית הזאת, שהשכר בה גבוה ביחס לממוצע במשק, וגם לאפשר לחרדים שמעוניינים לתרום בימי חירום להצטרף למאמץ הציבורי של תמיכה בצבא ובחברה".
יש היענות גבוהה למיזם?
"יש מספר גדול של חרדים שמעוניינים לתרום בימי חירום, ויש גם לא מעט שמחפשים דרך לפרנס את משפחותיהם בכבוד. הרעיון של המיזם הוא גם להגיע לאנשים שמעוניינים בו וגם לקצר את הזמן שנדרש להוצאת רישיונות לאוטובוס ולמשאית. כיום החסם העיקרי בפני צעירים, לאו דווקא חרדים, המעוניינים להוציא רישיונות לאוטובוס ולמשאית, הוא הזמן הארוך מאוד שנדרש להוצאת הרישיון, בעיקר בגלל חסמים ביורוקרטיים.
"אנחנו במגעים עם הגורמים הרלוונטיים כדי לקצר את זמן ההמתנה לקבלת רישיון. קיצור זמן ההמתנה יאפשר לנו ליצור מאגר גדול מאוד של נהגים לשעת חירום שמעוניינים להתנדב, אם בשירות מילואים ואם בהתנדבות אזרחית".
פכטר מסביר שרשות החירום הלאומית אינה יכולה לפתור בעצמה את בעיית המחסור בנהגים בשעת חירום. "יש לנו כוח איכותי מאוד של בוגרי המגזר החרדי ועולם הישיבות שמעוניין גם למצוא עבודה וגם להתנדב, אבל המדינה צריכה סיוע כדי לנתב את זה למקומות הנכונים".
מרגע שעלה הקמפיין לאוויר בשבוע שעבר נרשמו אליו כאלף חרדים, בעיקר בני 22–30. פכטר מדגיש כי הוא אינו מבקש חלילה להוציא אברכים מהכוללים או מהישיבות, אלא פונה למי שממילא מבקש לצאת ולפרנס את משפחתו. "במהלך המלחמה ראינו שהחברה החרדית התגייסה בכל מאת האחוזים לסיוע בכל מה שאפשר באמצעות ארגוני רווחה וחסד, הכנת מזון, קשירת ציציות ועוד. יש התגייסות המונית של הציבור, שמעוניין לתרום בשעת חירום, וזה פוטנציאל אדיר לחברה.
"כמו כן בשנים האחרונות היו לא מעט אירועי אלימות בין נהגים ערבים לנוסעים יהודים. אני יכול לומר שבערים כמו ביתר עילית ואלעד, שיש בהן קבוצות גדולות של נהגים מתוך המגזר החרדי, ירד מאוד רף החיכוך והאלימות באוטובוסים".
האם השינוי קורה בעוד תחומים שיש הם צורך להחליף עובדים או לתגבר אותם?
"אני מקווה. זו בדיוק המטרה שלנו: לאפשר כוח עבודה יהודי מקצועי במשרות מתגמלות. בוגרי ישיבות הם אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד. המיזם שלנו מציע אפשרות למשרה מכובדת ומתגמלת שאפשר לעסוק בה בלי לוותר על כללי ההלכה ומאפשרת גם לתרום בשעת חירום למאמץ הלאומי".
נפש יהודי
בני לאופר, מעבד מוזיקלי, מלחין ומנצח חרדי, בנו של המלחין והמנצח החסידי הידוע משה לאופר, מנגן עם התזמורת שלו מאז תחילת המלחמה את שירת 'התקוה' בחתונות חרדיות. "אף על פי שאני חרדי שירתי בצבא, ואני אוהב מאוד את המדינה שלנו", הוא אומר. "הייתי הראשון שניגן את 'התקוה' בחתונות מאז תחילת המלחמה, כי הרגשתי שזה מתבקש. זה מאוד לא מקובל, אבל ברגע שהתחלתי לנגן כל הקהל הצטרף".
איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שעם כל מה שקרה לצערנו במלחמה, כל עם ישראל, מכל הקצוות, מרגיש שותף לשמירה על ארץ ישראל, ונוצרה הרבה אחדות".
מה חשבת שתהיה התגובה?
"העולם שלנו מאד סגור לעיתים, ולכן לא תמיד יודעים איך דברים יתקבלו", הוא מודה. "מבחינתי לראות את הקהל מצטרף לרחבה ושר 'התקוה' היה מרגש מאוד. כשהתחלתי הבאתי בחשבון שאולי יכעסו עליי, אבל אני חושב שבזמן הזה כולם צריכים להזדהות עם ארץ ישראל ועם השמירה עליה, ולא משנה איך זה מתבטא.
"עכשיו בכל אירוע אני מנגן את ההמנון. אני חושב שהחברה החרדית מזדהה מאוד עם הכאב העצום; איך אפשר שלא? חברים שלי במגזר החרדי שכבר אינם בגיל גיוס אומרים שהם רוצים להתגייס ולשרת, וגם אני הרגשתי שאני צריך להתנדב ולעזור במה שצריך. שירת 'התקוה' מאוד מזוהה עם המדינה, ואני שמח שיש לי הזכות להראות את הצד של הציבור החרדי שמשתתף עם כולם בחוויה הקשה.
"אילו הייתי מנגן 'התקוה' לפני המלחמה, יש מצב שהיו זורקים עליי ביצים", הוא צוחק. "עכשיו כולם מצטרפים. הרגשתי שאני חייב לנגן את זה, שאני לא יכול לעשות אחרת, זה פשוט נשפך לי מהידיים".
