כדי להבין איך כנימות קשורות למקדש תפסתי לשיחה את זהר עמר, פרופסור מן המניין במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מומחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל.
פרופ' עמר פרסם שלושים ספרים ו-300 מאמרים מדעיים בארץ ובחו"ל בנושאי מחקרו, ובין היתר חקר גם את צבעי התכלת והארגמן ואת דרכי הפקתם, את זיהוי החיות הטהורות לאור הממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל וסביבתה ואת פתילת המדבר הנזכרת במשנה. הוא גם שחזר את אפיית לחם הפנים המקראית וגילה את כרמיל האלון, הוא 'תולעת השני' של התורה, ואת הדרכים שבהן אפשר להפיק ממנה את הצבע הנדיר והיקר, צבע השני.
צריך לדעת לזהות את הכנימה, כי במבט ראשון היא נראית כמעט כמו חלק מהעץ עצמו. אבל המלקטים אומרים שברגע שזיהיתם אחת, כבר תוכלו לזהות את האחרות. הכנימה דבוקה לעץ בחומר שעוותי לבן, וכדי ללקט אותה צריך לנתק אותה מהעץ במשיכה
פרופ' עמר חי את מחקרו בכל שעות היממה: בבית יש לו אקווריומים של חגבים חיים ("אני לא אומר איכס על אוכל"), הוא מנחה תלמידי מחקר שממשיכים את דרכו, ובזמן שאנחנו משוחחים הוא עוסק גם בארגון כינוס ארצי בנושא המקדש, הכולל הרצאות וטעימות של עשר מנות מעולם המקדש, צביעת גיזות צמר בתולעת שני ובתכלת והפקת שמן אפרסמון.
"השתמשו בשני גם לצביעת גיזת הצמר של יום הכיפורים, הפרוכת של ההיכל ובגדי הכוהנים", הוא מסביר את חשיבותו של הצבע הנדיר, "אבל כמו כל שאר הצבענים הקדומים, היו לשני גם שימושי חולין, והם פגשו לפעמים גם את עולם המקדש.
"בימי בין המצרים נזכיר שאחד משימושיו של צבע השני, כפי שאומרת התוספתא במסכת סוטה, היה לחופות חתנים. בימים ההם היה מקובל לשים לחתנים בראשיהם 'זהוריות מוזהבות', שהן מעין עטרות הארוגות מחוטי שני וחוטי זהב, שילוב שיוצר אפקט מרהיב ומיוחד". בפולמוס של אספסיאנוס, שהיה המפקד הרומי שפיקד על דיכוי המרד הגדול ובנו טיטוס החריב את המקדש השני, גזרו החכמים על עטרות חתנים. "היום אנחנו מכירים את מנהג האבלות הזה מנתינת האפר בראשי החתנים ושבירת כוס הזכוכית, אבל בזמנם הם החליטו שלנוכח המצב הקשה של עם ישראל, חתנים לא יחבשו עוד בחופה עטרה שעשויה משני וזהב".
את צבע השני הפיקו מ'תולעת שני'. פרופ' עמר מסביר: "זהו שם קיבוצי לחרקים שמפיקים מהם צבע, בעיקר כנימות. יש קבוצה גדולה של כנימות כאלו מכמה משפחות, וכרמיל האלון, הכנימה שגיליתי לפני עשרים שנה בארץ ישראל, גדלה על עצי אלון מצוי. בארמניה יש כנימה שגם ממנה מפיקים צבע, והיא גדלה על דגניים, ובמקסיקו יש כנימה דומה שגדלה על קקטוסים. יש שם חוות שבהן מגדלים כנימות כאלה ומשם שולחים אותן לכל העולם".
שלא כתולעת השני שלנו, שזהותה המדויקת ודרכי השימוש בה אבדו לאחר חורבן בית המקדש, הכנימות שגדלות על קקטוסים משמשות עד ימינו אלה להפקת חומצה כרמינית, צבע מאכל אדום הידוע יותר במספרו E120. אף שיש חילוקי דעות בפוסקים בנוגע לכשרותו של הצבע, לרוב הדעות הוא איננו כשר למאכל, ממש כמו הכנימה עצמה, והדבר מעורר שאלה: איך השתמשו במקדש בצבע שהופק מכנימה, יצור טמא שאינו כשר למאכל?
"דנו בכך הפוסקים במהלך השנים, ויש לזה כל מיני תירוצים", מסביר פרופ' עמר. "אחד התירוצים בעניין תולעת השני הוא שמדובר בכנימה מיובשת לגמרי. לאחר שנה של ייבוש היא כמו עפר, וכותשים אותה דק. זה דומה להיתר של הג'לטין מעצמות חיות טמאות. ובאמת עד לפני עשרים שנה עוד השתמשו בארץ בצבע מאכל שהופק מכנימות. גם התחש, שמעורותיו עשו את כיסויי המשכן, לא לכל הדעות היה בעל חיים טהור".
ואם כבר הזכרנו את הכנימות המקסיקניות, נזכיר שהצבר, הסמל הישראלי האולטימטיבי, הוא בכלל לא ישראלי אסלי אלא מהגר עבודה שהגיע לפה בדילוגים לפני כ-300 שנה למטרות שקשורות גם הן לצביעה. "לאחר גילוי אמריקה התחילו להפיץ בעולם גידולים שמקורם בעולם החדש – תירס, תפוחי אדמה ועגבניות – וגם את הצבר, הסברס. הביאו את הצבר לפה לא כי חיפשו צמח שיכול לשמש גדר קוצים אלא אוכל לכנימות הצבע שגידלו בערי השומרון, למשל בשכם, לשם הפקת צבע. במהלך השנים נכחדה הכנימה המקורית, ואנחנו נשארנו עם הצבר".
לפני כעשר שנים הגיעה לארץ כנימה ששמה אצברית ממאירה, מין פולש שמשמיד במהירות את שיחי הצבר בכל רחבי הארץ. אגב, גם ממנה הפיק פרופ' עמר צבע שני.
צבעה של תולעת השני אינו אדום סתם, כפי שמדייק פרופ' זהר עמר: "הראיות שבידינו מעידות שבבית המקדש השתמשו בכנימת האלון, שממנה מפיקים צבע אדום-כתום, ואילו מהכנימה המקסיקנית או מהכנימה הארמנית מפיקים צבע אדום ארגמן. אני מניח שתולעת השני שלנו הייתה בצבע האש, כמו שאומר יוסף בן מתתיהו, שהוא צבע כתום הנוטה לאדום"
צדיק, יש לך דקה ללקט כנימות?
כמו בימי המקרא גם בימינו סממני הצביעה מן החי, כמו התכלת מהארגמון והשני מהכנימות, יקרים יותר מסממני הצביעה מן הצומח. היום גם אפשר להבין מדוע: הצבעים האלה עמידים יותר, ועמידותם מעניקה להם יוקרה מיוחדת, והם גם מורכבים יותר להפקה, כי כדי לצבוע כמות קטנה של צמר היו צריכים לצאת לשטח וללקט את היצורים שמהם הופק הצבע.
ובכן, איך מלקטים את הכנימות בפועל? תולעת השני היא כנימה טפילה ששואבת את לשד העץ, וגם חז"ל הזכירו זאת כשאמרו שתולעת השני שואבת את כל חיוניותה מהעץ. השלב שבו אפשר להפיק ממנה צבע הוא השלב שבו נקבת הכנימה נושאת את הדור הבא של הכנימות. הצבע בעצם מופק מהביצים הרבות, לעיתים עד 550 במספר, שהכנימה נושאת.
הכנימות שמהן מופק הצבע גדלות כאמור על האלון המצוי, עץ נפוץ בחורש הארץ-ישראלי, אך לא בכל אלון מצוי יש כנימות. זמן הליקוט של הכנימות הוא ממש עכשיו, בעונה הזו של השנה. הוא מתחיל סביב שבת פרשת חקת, ונמשך עד שבת פרשת מטות-מסעי, לפעמים גם עד פרשת דברים, תלוי בגובה של המקום שבו מלקטים. בגליל למשל עדיין יש כנימות גם בשבועיים הקרובים.
צריך לדעת לזהות את הכנימה, כי במבט ראשון היא נראית כמעט כמו חלק מהעץ עצמו. אבל המלקטים אומרים שברגע שזיהיתם אחת, כבר תוכלו לזהות את האחרות. הכנימה דבוקה לעץ בחומר שעוותי לבן, וכדי ללקט אותה צריך לנתק אותה מהעץ במשיכה. לאחר שמלקטים את הכנימות מייבשים אותן בצל במקום מאוורר, ואחר כך כותשים אותן לאבקה. אל דאגה, המלקטים אומרים שהריח לא נורא.
ואז מגיע החלק של אומנות הצביעה: כדי לצבוע צמר בתולעת שני צריך ללבן את הצמר ולנפץ אותו, כדי שיהיה מוכן לקלוט את הצבע. לאחר מכן ממלאים יורה במים, מוסיפים אלום, שהוא חומר שמקשר את הצבע לצמר, ואת אבקת הצבע, ומבשלים הכול יחד.
הצביעה היא אומנות עדינה מאוד, שכן הצבע הסופי תלוי בכמות האבקה, בכמות החומר המקבע, בזמן החשיפה לשמש, בזמן הבישול ובעוד משתנים רבים. זו מלאכה מסובכת מאוד, והצבּעים של העת העתיקה ידעו אותה; הרמב"ן סיפר שכאשר הגיע לירושלים, באמצע המאה הי"ג לספירה, מצא בה שני יהודים בלבד. אותם יהודים, שהיו אחים, נותרו בירושלים משום שהחזיקו בידיהם סודות צביעה, ואולי אפילו שימרו את סודותיה של תולעת השני.
"אנחנו מנסים לאלח עצי אלון מצוי: שמים באופן יזום כנימות על עצים באמצעות רשתות כדי ליצור מחזור חיים שאנחנו יכולים לשלוט בו. זה עדיין דורש מחקר עם חוקרי חרקים. בינתיים, מאחר שעדיין אין שר לענייני מקדש שיתקצב את זה, כל המחקרים האלה ממומנים מתקציב אישי"
בניגוד לתפיסה העממית, צבעה של תולעת השני אינו אדום סתם, כפי שמדייק פרופ' עמר: "הראיות שבידינו מעידות שבבית המקדש השתמשו בכנימת האלון, שממנה מפיקים צבע אדום-כתום, ואילו מהכנימה המקסיקנית או מהכנימה הארמנית מפיקים צבע אדום ארגמן. אני מניח שתולעת השני שלנו הייתה בצבע האש, כמו שאומר יוסף בן מתתיהו, שהוא צבע כתום הנוטה לאדום".
כמה כנימות צריך לאסוף כדי לצבוע פריט אחד, נניח אבנט של כוהן הדיוט, בצבע אש כזה?
"אם רוצים להשיג צביעה איכותית, נדרשת כנימה אחת לכל גרם אחד של צמר. בתקופת המקדש לא ארגו את פריטי הלבוש בכל יום, אז ככל הנראה אספו כנימות לשעת הצורך, והיו משפחות שהתמחו בתחום, בעיקר משבט יששכר.
"אלו כנימות שרואים רק שבועיים-שלושה בשנה, וצריך לחכות להן. אם יוצאים לשטח, מגלים שיש עצים שמניבים מאות כנימות, ויש כאלה שיש בהן רק מעטות, ולכן נראה שאותם אנשים הכירו את העצים וטיפחו אותם. כיום הכנימות הן ערך טבע מוגן, וצריך לקבל רישיונות כדי ללקט אותן.
"אנחנו מנסים לאלח עצי אלון מצוי: שמים באופן יזום כנימות על עצים באמצעות רשתות כדי ליצור מחזור חיים שאנחנו יכולים לשלוט בו. זה עדיין דורש מחקר עם חוקרי חרקים. בינתיים, מאחר שעדיין אין שר לענייני מקדש שיתקצב את זה, כל המחקרים האלה ממומנים מתקציב אישי.
"להערכתי יש די כנימות ארץ-ישראליות לצורכי כלי המקדש, לכל הפחות לצביעה חד-פעמית. אם צריך, אפשר גם לייבא כנימות מחו"ל.
"יש לנו ניסיון של מאות שעות רבות של צביעה בכל מיני סממנים של העולם הקדום", חותם פרופ' עמר, "ואף שכרגיל הכנימות מחו"ל מפיקות צבע שהוא אדום ארגמן, אפשר לקבל מהן גוון אדום-כתום באמצעות שימוש במייצבים.
"השגת הסממנים ואומנות הצביעה הן האתגר הקטן שלנו", הוא מדגיש, "האתגר הגדול הוא להגביר את תודעת המקדש בלבבות, ועד שלא נרצה מקדש, כל השאר חשוב פחות".
