הלילה חלמתי חלום. החלום שלי היה הרבה פחות ורוד מחלומו של ד"ר מרטין לות'ר קינג, הלוחם למען שוויון הזכויות של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. החלום שלי התרחש בבית הוריי כשאנחנו מתכוננים לאיזה אירוע שאיני זוכרת את מהותו.

פתאום קלטתי שתי נשים נושאות שלטים שנכנסות לחצר הבית ומתכננות איך להציב על חומת הבית את השלט הענקי שהביאו, שרשומה בו המילה "תתנגדו" בענק על רקע אדום ולצידה אגרוף.…

דמיינו שאתם נכנסים ללונה פארק, והוא הומה מעשרות אנשים. אתם מרימים מבט, רואים אנשים משייטים באוויר בכיסאות מעופפים או צווחים באנקונדה, וכבר מפנטזים על הרגע שבו תהיו אתם ממש שם למעלה.

ככה בדיוק התחיל יום שני האחרון. אני מתה על הלונה פארק, ואני עוד יותר אוהבת את הצ'ופר הקטן שיש לי בו, צמיד 'פטור מתור' שמעניק לי את האפשרות הנהדרת שלא להיצלות בשמש עם כל עם ישראל ולחזור הביתה בפרצוף מטוגן היטב ומזיע למדי, וכמובן גם חוסך לי את הסרבול הגדול של לעמוד (בעצם לשבת) בתור בכיסא הגלגלים.…