הדם והדמעות של אדר א' תש"ח
בד' באדר א' תש"ח (14 בפברואר 1948) התקיפה ההגנה את כפר המחבלים יאזור – כיום המועצה המקומית אזור, שהיה עיירה ערבית שבה 4,000 תושבים על אם הדרך מיפו לירושלים, שתושביה הרבו להתנכל ליהודים שנסעו בדרך הזו. מידע שהגיע להגנה התריע מפני התקפה ערבית נרחבת על תל אביב היהודית, שעמדה להתבצע למחרת, ולכן הוחלט להקדים מכה למכה. התכנון היה לשגר את חטיבת גבעתי להתקיף את ערביי יאזור בו בזמן משלושה כיוונים. באותו לילה פעלו אנשי חטיבת קרייתי נגד אבו כביר, אז שכונה ערבית של יפו שמיררה את חיי היהודים, ואילו אנשי גדוד 51 של גולני פעלו בג'בליה, כיום שכונת גבעת עלייה ביפו.
חיילי הכנופיות הערביות צפו מראש שפעולה יהודית תינקט נגדם וגילו במהרה את אחד משלושת הצוותים של גבעתי כשזה נכנס לכפר, ולכן נאלץ הכוח לסוב על עקביו בלי להשיג את יעדיו, סופג נפגעים. כוח אחר של גבעתי סבל אומנם מבעיות בקשר ומנתק בין מרכיביו, ובכל זאת הצליח לעמוד ביעדיו ולפוצץ כמה בתים מרכזיים בכפר, ולסגת ממנו בשלום בחזרה לתל אביב היהודית.
כוח שלישי של גבעתי נשלח לפוצץ את בית החרושת לקרח, שהיה יעד מרכזי בכפר ומוקד יציאה להתקפות נגד מעוזי היהודים. שם ובעוד שני בתים סמוכים התמקמה מפקדתו של חסן סלאמה, סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בבית החרושת לקרח התבצרו לוחמים ערבים עם יועציהם הגרמנים, אולם במקום לפוצץ את בית החרושת פוצץ כוח גבעתי בטעות דיר חזירים סמוך, וכך בוזבזו לשווא מאה וחמישים קילוגרמים של חומר נפץ, נכס יקר מציאות במושגי הימים ההם.
בית החרושת לקרח פוצץ לבסוף כעבור שישה ימים, עם שחר, בידי כוחות הגנה ופלמ"ח שיצאו ממקווה ישראל. את הפעולה תכנן קצין המבצעים של הפלמ"ח – יצחק רבין. בקרב קשה פוצצו חבלני הפלמ"ח את בית החרושת ואת שני הבתים האחרים של המפקדה, ונסוגו דרך הפרדסים בחזרה למקווה ישראל, נושאים עימם פצועים וחלל אחד, רחמים הוורד, בן 22 מקיבוץ חולתה, שנהרג כשהתנדב לחפות על החבלן שהטמין את חומר הנפץ בבית החרושת. את שרידי בית החרושת לקרח וגם את סימני הירי על קורות הבטון אפשר לראות עד עצם היום הזה בשולי כביש 44.
חיילי הכנופיות הערביות צפו מראש שפעולה יהודית תינקט נגדם וגילו במהרה את אחד משלושת הצוותים של גבעתי כשזה נכנס לכפר, ולכן נאלץ הכוח לסוב על עקביו בלי להשיג את יעדיו, סופג נפגעים. כוח אחר של גבעתי סבל אומנם מבעיות בקשר ומנתק בין מרכיביו, ובכל זאת הצליח לעמוד ביעדיו
טירת צבי – 57:1 לטובתנו
בו' באדר א' (16 בפברואר) הסתער על קיבוץ טירת צבי הקטן שבעמק בית שאן גדוד הירמוך הראשון של צבא ההצלה הערבי, אשר בא מסוריה ומלבנון. כוח של שש מאות לוחמים בפיקודו של רב-סרן מוחמד צפא הסתער על הקיבוץ, ואילו שמונים רובאים בלבד בסיוע יחידות זעירות נוספות היו מופקדים על הגנתו. ובכל זאת היו התוצאות הרוג ופצוע מהצד היהודי לעומת חמישים ושבעה הרוגים של הערבים.
הכביש ליישובים היהודיים עבר בעיירת המחוז ביסאן, הלא היא בית שאן, שהייתה אז עיר ערבית. כשפרצה מלחמת השחרור נחסמה הדרך לטירת צבי, והשיירות נאלצו להתנהל בשבילים בוציים חלופיים שהיו כמעט בלתי עבירים. עוד בשבט תש"ח חצה את הירדן גדוד הירמוך הראשון של צבא ההצלה הערבי והתמקם בעיירה טובאס. שירות הידיעות של ההגנה התריע מפני התקפה ערבית גדולה הממשמשת ובאה על טירת צבי, אולם הבריטים התעלמו מהסכנה ומההתרעות.
מצב חירום הוכרז ביישובי העמק בכלל ובטירת צבי בפרט. נחפרו תעלות קשר לעמדות ונמתחו גדרות תיל. למפקד המקום ניתנו סמכויות רחבות, ואיש לא יצא מהמשק ללא רשותו. בשל האיום החליטו חברי המשק להמשיך בעבודות הביצורים גם בשבת.
בחצות לילה, אור לו' באדר א', קלטה יחידת ההאזנה של ההגנה שישבה במרכזיית הטלפונים בעפולה שיחות טלפון מג'נין לבית שאן: "השיח' יצא לדרך, הכול מוכן", ומג'נין לשכם: "הלילה ירד גשם חם ליד בית שאן". משיחות אלה באו בהגנה לכלל מסקנה שמדובר בהתקפה הצפויה על טירת צבי. כל חברי המשק הוקפצו לעמדות.
ברבע לשלוש לפנות בוקר החלה ההתקפה. בתחילה פתחו הערבים באש על קיבוץ עין הנצי"ב ופוצצו גשרים בסביבה כדי להפריע לתגבורות להגיע לטירת צבי. סמוך לשעה ארבע בבוקר החלה הפגזת מרגמות על טירת צבי, וכן על הקיבוצים השכנים שדה אליהו ועין הנצי"ב. שלוש מאות פגזים נורו לעבר הקיבוץ. אחד מהם פגע בתקרת בית הילדים, אולם שום ילד לא נפגע.
בהחלטה מכוונת לא השיבו המגינים אש והניחו לערבים להתקרב לגדרות ואף לחתוך את הגדר הראשונה, ורק אז – כשהאויב כלוא גדר מזה וגדר מזה – המטירו עליו אש תופת. ובכל זאת ספג גם הצד שלנו הרוג. נפתלי פרידלנדר, הטרקטוריסט של המשק, יליד ברלין בן 29, שהספיק להתחתן ולהביא ילד לעולם, נפל בקרב ההוא בעודו אוחז במקלע לואיס.
בשש וחצי בבוקר, כשהמתקפה עוד בעיצומה, החל לרדת במקום גשם שוטף וגרם למעצורים בכלי הנשק של שני הצדדים. קבוצה של חברות המשק התכנסה בקרבת מקום וטרחה להשמיש מחדש את כלי הנשק התקולים ולהשיב אותם מייד לעמדות. למרבה המזל לא הייתה לכוח הערבי התוקף אפשרות דומה, ומצבו הלך והורע. כוח פלמ"ח בפיקודו של ישעיהו גביש, לימים אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ומי שעוד חי בינינו עד עצם היום הזה, בא מקיבוץ מסילות ופתח באש על הכוחות הערביים שהתמקמו בתל אבו פרג', מצפון-מערב לקיבוץ.
בשמונה בבוקר הגיעו סוף סוף לקיבוץ הכוחות הבריטיים ודרשו ממפקד הכוחות של צבא ההצלה מוחמד צפא לסגת מהמקום. באחת עשרה וחצי זה אכן קרה. הבריטים ביקשו מחברי הקיבוץ לעזור בפינוי חמישים ושבע הגופות של הערבים בכלי רכב. בכל השטח היו פזורים בבוץ רובים, מקלעים, פגזים, רימונים, תחמושת רבה וחומרי נפץ.
פאוזי קאוקג'י עצמו – מפקד צבא ההצלה – שהה בליל הקרב סמוך לקיבוץ וכבר התכונן להיכנס אליו כמנצח. למחרת פרסם בעיתונות הערבית ידיעה שהוכנה מראש: "טירת צבי הושמדה, ושלוש מאות יהודים נפלו בקרב". כשנודעו תוצאות האמת ספג קאוקג'י מכה תדמיתית קשה.
בחצות לילה, אור לו' באדר א', קלטה יחידת ההאזנה של ההגנה שישבה במרכזיית הטלפונים בעפולה שיחות טלפון מג'נין לבית שאן: "השיח' יצא לדרך, הכול מוכן", ומג'נין לשכם: "הלילה ירד גשם חם ליד בית שאן". משיחות אלה באו בהגנה לכלל מסקנה שמדובר בהתקפה הצפויה על טירת צבי. כל חברי המשק הוקפצו לעמדות. ברבע לשלוש לפנות בוקר החלה ההתקפה
קבוצה של חברות המשק התכנסה בקרבת מקום וטרחה להשמיש מחדש את כלי הנשק התקולים ולהשיב אותם מייד לעמדות. למרבה המזל לא הייתה לכוח הערבי התוקף אפשרות דומה, ומצבו הלך והורע
מוות בבן-יהודה
אבל גם הצד היהודי ספג מכות כואבות בחודש ההוא. בי"ב באדר א' (22 בפברואר), יום ראשון, בשש וחצי בבוקר החריד פיצוץ אדיר את מרכז ירושלים. משאיות של הצבא הבריטי נהוגות בידי עריקים בריטים הפכו למשאיות תופת בידי פאוזי אל-כותוב, קצין החבלה הראשי במפקדתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הן הוכנו בכפר עמואס (אמאוס) והובלו ללב ירושלים.
עדים לכניסת מכוניות התופת לירושלים היו שני שומרים במחסום שהציבו כוחותינו בכניסה לשכונת רוממה. למחסום הגיעו שלוש משאיות מלוות בשריונית של הצבא הבריטי. נהג השריונית נשאל ליעדו והשיב שהמשאיות מעבירות פסולת למחנה אלנבי הבריטי (כיום חורשה על דרך חברון).
השומרים ביקשו לבדוק את תכולת המשאיות, ובתגובה צעק הבריטי בעברית: "אמרתי שהכול בסדר, לא ארשה שתערוך בדיקה! אני אחראי לשיירה, סמרטוט יהודי עלוב, תן לעבור". הגסות הבריטית לא הייתה יוצאת דופן, ומכיוון שההוראה שניתנה לשומרים במחסום הייתה ככלל להימנע מחיפוש במכוניות בריטיות, הסתפקו הבודקים ברישום מספר השריונית, 579. השעה הייתה שש ורבע.
השיירה הגיעה לרחוב (כיום מדרחוב) בן-יהודה פינת רחוב בן הלל. שלמה (נג'י) אוסי, שומר לילה בחניון, שמע יריות והבחין שנהגי המשאיות נוטשים את רכביהם, יורים לכל עבר אל העוברים ושבים, ולאחר מכן נמלטים לשריונית של הצבא הבריטי.
אוסי נזכר בפיצוץ שהיה בירושלים פחות משלושה שבועות קודם לכן, כשמשאית עמוסה בחומר נפץ התפוצצה ליד בניין העיתון פלסטיין פוסט (כיום ג'רוזלם פוסט). הוא רץ לאמצע הרחוב וצעק לכל עבר כדי להעיר את הדיירים משנתם, אולם איחר את המועד. פיצוץ עז גרם להתמוטטות שלושה בניינים ברחוב, שני בתי מלון ובניין מגורים, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות בשכונות הסמוכות: רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה. אוסי עצמו נקבר מתחת להריסות. כמה ימים עברו עד שהצליחו לחלץ משם את גופתו.
פיצוץ עז גרם להתמוטטות שלושה בניינים ברחוב, שני בתי מלון ובניין מגורים, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות בשכונות הסמוכות: רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה. אוסי עצמו נקבר מתחת להריסות. כמה ימים עברו עד שהצליחו לחלץ משם את גופתו. בפיגוע בבן-יהודה נרצחו חמישים ושמונה בני אדם, ושלושים ושמונה נפצעו
"אני מנסה להגיע אל קופת החולים, אבל הרחוב חסום ואני פונה אחורה. אחד אחרי השני מורידים את הגופות על אלונקות ויללה מתנשאת וחודרת אל לב השמים ומעירה את יושבי הגיהנום. אני עורכת היכרות עם המוות פנים אל פנים. הנשים מייללות, הגברים צורחים, הילדים מתייפחים. השערים נסגרים אחרי האלונקה האחרונה"
בבתי המלון שהתמוטטו התאכסנו בזמן הפיגוע פליטים משכונת תלפיות – אז שכונת ספר – וכן מפוני בניין הפלסטיין פוסט. בפיגוע בבן-יהודה נרצחו חמישים ושמונה בני אדם, ושלושים ושמונה נפצעו. רוב הרוגי הפיגוע נקברו בבית הקברות סנהדרייה, שנחנך בהזדמנות העגומה ההיא מכיוון שהגישה להר הזיתים כבר הייתה בלתי אפשרית.
את הפיגוע ביצעו שישה עריקים מהצבא הבריטי ששכר חוסייני. הבחירה במקום המסוים הזה הייתה לנוכח מידע שהגיע לחוסייני ולפיו המלונות ברחוב בן-יהודה אירחו את הפלמ"חניקים שאבטחו את השיירות לירושלים, אולם למרבה המזל הם לא היו באותה עת בחדריהם מכיוון שיצאו זמן קצר קודם לכן ללוות שיירה.
שניים מהעריקים הבריטיים תפסה ההגנה ומסרה אותם לבריטים, אך אלו דנו אותם לעשר שנות מאסר בלבד בעוון גנבת נשק ועריקה. למערכות העיתונים הגיעה הודעה ובה קבלת אחריות לפיצוץ בשם הסניף הארץ-ישראלי של הליגה הפשיסטית הבריטית: "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע צלב נגד היהודים. אנחנו נסיים את מפעל היטלר".
דובר הממשלה הבריטית התנער מאחריות וטען שהעובדה שהמחבלים היו לבושים במדים בריטיים אינה מעידה שהם באמת חיילים בריטיים, אולם הציבור היהודי בארץ דחה בבוז את הדברים. הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של נשיא המדינה הנוכחי, הטיל בדבריו בלוויה את האחריות על בריטניה והוסיף שהיא אינה יכולה לנקות את עצמה מאחריות לאסון. האצ"ל היה עדין פחות והבהיר שכל חייל או שוטר בריטי שיימצא מעתה באזור היהודי של ירושלים – יירה. אכן, נרשמו כמה וכמה מקרים של ירי בכוחות הבריטיים בעיר. אלה מצידם התייחסו לאיום בכובד ראש, פינו את כלל כוחותיהם מהאזורים היהודיים בעיר ואסרו עליהם להיכנס לשכונות יהודיות פרט לכניסה מבצעית.
סבתי אביבה, ששהתה בשכונת בית הכרם בירושלים בחודשים ההם, כתבה ביומנה ערב קודם לכן, במוצאי שבת, דיווח שלו ופסטורלי שלחלוטין איננו הולם את הזוועה העתידה להתרחש למחרת: "הפעם נהניתי בשבת. ערכנו טיול ארוך בהרי יהודה. השמש זרחה ורוח קלה נשבה עלינו. ישבנו לנוח בפסגה הגבוהה ביותר ומשם יכולנו להשקיף בעמקים ובגבעות ממרחק של קילומטרים. שרנו שירים בעברית ושררה אווירה של שבת. אחרי כן עשינו את דרכנו חזרה ולמדנו דינים. במוצאי שבת האזנתי לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של בטהובן אשר הקסים אותי כתמיד. חיברתי שיר על כך. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".
למחרת התחלפה האווירה ביומנה מקצה לקצה: "יום ראשון. השעה 9.15 ואני בעיר. רסיסי זכוכית מכסים את הרחובות ובכל מקום יש אנשים, זקנים וצעירים כאחד. העיר כמרקחה. אני מנסה להגיע אל קופת החולים, אבל הרחוב חסום ואני פונה אחורה. האוטובוס עומד מחוץ לבית החולים 'ביקור חולים'. שעריו מוגנים מים האנשים שם. שתי משאיות מתקרבות והשערים נפתחים. אחד אחרי השני מורידים את הגופות על אלונקות ויללה מתנשאת וחודרת אל לב השמים ומעירה את יושבי הגיהנום.
"אני עורכת היכרות עם המוות פנים אל פנים. הנשים מייללות, הגברים צורחים, הילדים מתייפחים. השערים נסגרים אחרי האלונקה האחרונה, האלונקות ההן שעליהן המתים בקושי מכוסות. כל כך מהר היו צריכים לבצע את הכל. השערים נפתחים שנית כדי לאפשר את יציאת נושאי האלונקות. האלונקות נוטפות דם. מישהו עולה לאוטובוס כשהוא נאנח ללא הפסקה. פתאום הוא מבחין בקשישה המתהלכת מעבר לכביש, ומבלי לחכות לעצירת האוטובוס הוא קופץ ממנו. אולי עליו להודיע לה על מות קרוב?
"אם אי פעם היה מותר לשנוא, השנאה היא כעת מצווה", ממשיכה סבתא אביבה, שבאופן רשמי עדיין הייתה אז אזרחית בריטית. "ואני שונאת, ממש שונאת מעומק לבי, את מבצעי הפשע השטני הזה, שיישרפו בתהום הגיהנום. האוטובוס ממשיך במסלולו ובמהרה נשאר כיעור המוות מאחור, והרי יהודה פרוסים בפנינו והאוויר טהור וצלול. הם מקרינים שלום וקדושת היופי, ההרים ההם. אבל הם משקרים! אין שלום כל עוד אדמת ארץ ישראל מזוהמת על ידי החוליגנים הדו-פרצופיים והערמומיים האוהבים את האויב ושונאים את החבר. הלוואי וא-לוהי הצדק ישפוך עליהם את חמתו וישלח אותם לתופת נצחית. שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו".
גם הבריטים נגדנו
כעבור יומיים, החל מי"ד באדר א' (24 בפברואר), התלקחה אש גם בצפון. את הכביש המוליך לטבריה ממערב חסמו למעבר יהודים ערביי הכפר לוביה (כיום קיבוץ לביא). באותו יום הציבו ערביי לוביה מארב על הכביש ופתחו באש לעבר אוטובוס אגד וטנדר פתוח של נוטרים. התפתח קרב, ובו תקפו את כוחותינו חיילים ערבים בשירות הבריטים, ובהמשכו גם כוח בריטי. בקרב נהרגו שני נוטרים יהודים. בעקבות האירוע הזה נחסם הכביש לתנועה בכלי רכב בלתי ממוגנים, והתנועה היהודית הופנתה לחודשים הבאים – עד השמדת הכפר – לכביש יבנאל–כינרת.
בי"ח באדר א' (28 בפברואר) כיתרו ערבים כוח של לוחמי ההגנה שחדר לכפר סלמה – כיום שכונת כפר שלם בדרום תל אביב – ובקרב הנסיגה נהרגו שישה מלוחמי ההגנה.
בי"ט באדר א' (29 בפברואר), במלאת שבוע לפיגוע הנורא ברחוב בן-יהודה, פוצץ הלח"י בנקמה רכבת צבאית בריטית ליד רחובות. מוקשים שהונחו על מסילת הרכבת המנדטורית הופעלו בשעה שמונה וארבעים דקות בבוקר, בעת שעברה במקום רכבת צבאית שבאה ממצרים, והעיפו מהמסילה כמה וכמה קרונות. מעוצמת הפיצוץ נהרגו עשרים ושמונה חיילים בריטיים ונפצעו שלושים ושניים. ברכבת היו עשרה קרונות עץ, והיא נשאה מאה ועשרה חיילים.
בבדיקת המסילה נמצא המוקש הרביעי, שלא התפוצץ, אשר הכיל ארבעים וחמישה קילוגרמים של חומר נפץ. לח"י פרסם בו ביום הודעה בכתב שבה הדגיש שהחיילים שנפגעו הוסעו ממצרים לארץ ישראל ולא להפך, וזאת למרות ההחלטה הרשמית על פינוי הבריטים מהארץ.
בנקמה על הפגיעה ברכבת נכנסו באותו יום חיילים בריטים לבית חרושת 'היוצק', כיום מחלף חולון, עם חיילים ערבים מחיל הספר העבר-ירדני, שהבריטים תחזקו. עשר דקות אחרי השעה ארבע אחר הצהריים חדרו הבריטים ל'היוצק', ששימש עמדה יהודית קדמית, זועמים על מות חבריהם לנשק, ופרקו מנשקם את עשרים ושלושה פועליו ואת המגינים שהיו במקום. על הפעולה פיקד קצין בריטי שצווח כל הזמן: "רציתם מלחמה, בבקשה – דמכם יישפך".
לאחר רדת החשכה הסתלקו הבריטים מהמקום בהותירם לערבים שעימם להשלים את המלאכה. היהודים ניסו לסגת מבית החרושת למקווה ישראל, אך הערבים תפסו עשרה מהם, רצחו אותם והתעללו בגופותיהם.
פרשת 'היוצק' גרמה לאיבוד שאריות הסבלנות כלפי הבריטים גם מצד ההגנה. מפקד ההגנה בתל אביב הורה למחרת לאנשיו: "במקרה שינסה צבא או משטרה לחדור לאחת העמדות שלנו, יש להתרות בהם שאנשינו יתנגדו להם בכוח. אם בכל זאת ינסו לפרוץ בכוח, יש לפתוח עליהם באש".
בדרכי נעם גרוסמן
בכ"א באדר א' (2 במרץ) יצאה מטעם המטה הכללי של ההגנה הודעה שכותרתה "מבצע שמואל" לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון סמוך למקום שבו ניצב כיום כלא עופר. המטרה הייתה להרתיע את הערבים מלהתנכל לתחבורה היהודית.
תחילה הטיל הפיקוד העליון בראשות יגאל ידין את המשימה על הפלמ"ח, אך קצין המבצעים של הארגון יצחק רבין השיב שהפקודה בלתי הגיונית ואיננה ניתנת לביצוע, מכיוון שמדובר בשטח ערבי צפוף. לפיכך הטיל מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל את המבצע על גדוד מוריה של חטיבת עציוני, שהיה נתון לפיקודו הישיר.
מפקד הגדוד וסגנו ניסו גם הם לשכנע את שאלתיאל לבטל את הפעולה וטענו שמדובר בהתאבדות, אולם שאלתיאל הודיע שקיבל פקודה ועליו לבצעה. זו הוטלה לבסוף על פלוגה ג' בפיקודו של נועם גרוסמן, בן 21. למחרת הגיעו גרוסמן ואנשיו לעטרות ועדכנו את מגיני המושב על הפעולה. מגיני עטרות שלחו מייד שליח לשאלתיאל בתחינה שיוותר על המשימה מאחר שמדובר במשימה חסרת סיכוי. אנשי עטרות ניסו לשכנע גם את גרוסמן עצמו שלא לצאת לפעולה, אך הוא סירב להקשיב.
בשעה שתיים לפנות בוקר באור לכ"ג באדר א' (4 במרץ) יצאו מעטרות תשעה עשר אנשי הכוח בפיקודו של נעם גרוסמן. הכוח יצא ללא מכשירי קשר. בשעה חמש הגיעו למקום המארב והמתינו לאוטובוס הערבי. בשעה שש וארבעים הופיע האוטובוס הערבי, ואנשי המארב פתחו עליו באש. הנהג נפגע, אך האוטובוס לא עצר, ולא ברור אם מי מנוסעיו נפגע.
לשמע היריות הגיעו כוחות ערביים מכפרי הסביבה, השתלטו על הרכסים שמסביב וכיתרו את גרוסמן ואנשיו. אנשי המארב מצאו עצמם מוקפים בכוחות ערביים חזקים באור יום. גם מכוניות מכביש רמאללה–לטרון שראו את הכוח הצטרפו למרדף. גרוסמן פקד על אנשיו לסגת במהירות לעבר עטרות, אבל לא היה להם סיכוי. הם הגיעו לעמק רחב למדי והיו מוקפים מכל עבר. רק שלושה לוחמים הצליחו לטפס על רכס ממזרח לעמק והצליחו להגיע לעטרות.
"הרי יהודה פרוסים בפנינו והאוויר טהור וצלול. הם מקרינים שלום וקדושת היופי, ההרים ההם. אבל הם משקרים! אין שלום כל עוד אדמת ארץ ישראל מזוהמת על ידי החוליגנים הדו-פרצופיים והערמומיים האוהבים את האויב ושונאים את החבר"
במלאת שבוע לפיגוע הנורא ברחוב בן-יהודה פוצץ הלח"י בנקמה רכבת צבאית בריטית ליד רחובות. מוקשים שהונחו על מסילת הרכבת המנדטורית הופעלו בשעה שמונה וארבעים דקות בבוקר, בעת שעברה במקום רכבת צבאית שבאה ממצרים, והעיפו מהמסילה כמה וכמה קרונות. מעוצמת הפיצוץ נהרגו עשרים ושמונה חיילים בריטיים ונפצעו שלושים ושניים
אחד מהשלושה ששרדו, איציק גולדברגר, הוא סבא של אשתי. כמו שאר הנכדים היא גדלה מינקות על מורשת השישה עשר. הוא הלך לעולמו לפני עשור, ועד סוף ימיו בכל הזדמנות העלה על נס את האירוע המכונן הזה בחייו, עד שבמשפחה מכירים לפרטי פרטים את תולדות המבצע העגום ההוא. לימים קרא גולדברגר לבנו על שם המפקד שנפל – נעם.
הזעם בין הכוחות בשטח על היציאה לפעולה אבודה מראש היה גדול. אגף המבצעים של המטכ"ל התפנה לחקור את מבצע שמואל ופרסם מסקנות קשות. ובכל זאת, זו הייתה מלחמה קשה וארוכה, מלחמת העם על חייו, ובמלחמה נעשות גם טעויות.
אדר א' תש"ח ננעל בעוד אירוע נורא בלב עיר הקודש. בל' באדר א' (11 במרץ) התפוצצה מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים ברחוב קרן היסוד, שלמעשה היה אז – בטרם קמה המדינה – מרכז ההנהגה היהודית בארץ. נהג ערבי של הקונסוליה האמריקנית בירושלים הצליח להערים על אנשי ההגנה ועל שומרי הבניין והחדיר מכונית תופת לחצר הפנימית. שנים עשר הרוגים נמנו, וכן ארבעים פצועים.
וכשהכול מדמם והארץ פצועה וחבולה מקרבות בלתי פוסקים, הסתיים לו חודש נוסף של חתירה קשה וכואבת לעצמאות. זה החודש שבו למדנו שאי אפשר עוד לסמוך על הבריטים, שהיו אז הכול מלבד גורם ניטרלי במלחמה, ובסתר ליבם עוד ייחלו שהלחימה תסלים עד כדי כך ששני הצדדים יזעקו לעזרתם ויתבעו את הישארותם בארץ הקודש. זה כבר לא יקרה, אבל עוד כמה וכמה אסימונים צריכים ליפול בהנהגה היהודית עד שתבשיל להביל את מדינה. זה יקרה בחודשים הבאים.
