תגובה על דברי הרב אלחנן ניר על הרב שג"ר
הרב איתי אסמן
בשבוע שעבר כתב הרב אלחנן ניר מאמר ובו הציג בעיה: הרתיעה של הציבור הדתי מהקצנה שחלה בחילוניות, ולפיכך אכזבה וייאוש של הדתיים מן "הברית העקרונית והעמוקה שנכרתה עם החילוניות". בעיה זו מבטלת לדעתו את הייחודיות של הציבור הדתי-לאומי. לכן הוא מציע את "האפשרות הרביעית של הרב שג"ר", שכוללת "העלאה נכונה לערכים שהחילון העכשווי מביא עימו, כי לכך נוצרנו", ובכך לבטא את ייחודו של הציבור אשר "משכיל לעשות עבודת בירורים אחראית מתופעות מורכבות ומאתגרות".
סוגיית ליקוט הניצוצות היא עבודה קשה ומורכבת, ומוזכרת רבות בחסידות גם כהעלאת מידות ומחשבות זרות. למשל, אם אדם אוכל כי הוא רעב, בפנימיות התורה מלמדים אותו לאכול לשם שמיים, או אם הוא חש פחד או יראה מאסון מסוים, הוא מעלה את הפחד ליראת ה' ואהבתו. עבודת ה' מורכבת זו קיימת אצל חסידים שמתעסקים כל היום בעבודת ה'.
ואולם ציבור שאינו שקוע כל יומו בקרבת ה' אינו יכול ללקט ניצוצות מהאוכל או להעלות את המידות הרעות, קל וחומר בבירור תרבותי-היסטורי של תופעת החילוניות. כדי לעשות זאת האדם צריך להיות נקי לחלוטין מיצר השעבוד לאליטה המצוי בדורנו וכן מהניסיון למצוא חן. נוסף על כך הוא צריך להיות מצד אחד איש עמוק בעל ידע הגותי היסטורי, ומצד שני מחובר לשטח ובקי במניפולציות התקשורתיות שמנפחות כל תופעה.
למשל, הדוגמה שהרב אלחנן הביא במאמרו על גילויי הסרבנות, כאילו הם מייצגי 'מחנה האנושיות' בעל הערכים הליברליים-אוניברסליים, היא ליקוי מאורות מוחלט: הרי מי שבקי בפרטים יודע שגילויי הסרבנות היו מעטים מאוד ולא תופעה, וגם השמאל הציוני התנגד אליהם משום שהם פוררו את צה"ל. מה ליברלי בללחוץ מדינה שלמה כאשר דעתך אינה מתקבלת?
ציבור שאינו שקוע כל יומו בקרבת ה' אינו יכול ללקט ניצוצות מהאוכל או להעלות את המידות הרעות, קל וחומר בבירור תרבותי-היסטורי של תופעת החילוניות. כדי לעשות זאת האדם צריך להיות נקי לחלוטין מיצר השעבוד לאליטה המצוי בדורנו וכן מהניסיון למצוא חן
האם מלקטי הניצוצות אינם מכניסים לכלא אנרכיסטים שפוגעים ברכוש? האם כל מי שנולד חילוני שייך למחנה האנושיות מעצם תולדתו? וחרדי שחזר בשאלה, גם הוא שייך למחנה הקודש? כל מחנה מורכב ממזידים ומשוגגים, ואין להכליל את כולם כאילו היו תופעה שדורשת רק הארה, אלא יש מי שזקוקים לגבולות ולדין ולא רק לרחמים. אדם שפוגע בדרך ארץ שקדמה לתורה אינו מחנה ההומניזם אלא מחנה התוהו והכאוס.
גם בפסקה מאורות התחיה יח, שהביא הרב ניר, הרב קוק מבאר את הסכנה שמתרחשת כשמחנה מתבצר בקיצוניותו ואינו מתחבר לשאר המחנות, והתיקון אינו בהכרח הארה. למשל, אם מחנה האנושיות בוחר לנתק את עצמו מהלאום והקודש, הוא בבעיה קשה. הרב קוק כותב שם שצריך למתוח ביקורת על מחנה שמקצין על ידי שלילה, כדאי לאותו מחנה לקבל את הביקורת משום "שהכח האחר שולל את הכח הזה החביב שלו הוא, מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מדתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה". הרב קוק מסכם שם שהעבודה הזו מורכבת וקשה כמו העבודות הקשות שבמקדש.
האם צריך לתת לציבור שלם לעשות את עבודות המקדש הפנימיות, או רק למי שהוא עצמו חי במקדש ואינו מושפע מאליטות שמסמאות את עיניו, ועם זאת אינו מתומרן ממניפולציות תקשורתיות (וראינו לצערנו גם צדיקים שבטעות ניזונים מתקשורת השמאל ומטעים את הציבור)?
הברית שכרתנו היא עם ה' ולא עם תופעות תרבותיות. שמתם לב שיש כל כך הרבה חילונים מוסריים, אבל דווקא סוכני הכאוס זוכים לתואר 'מחנה הליברליזם'? כדאי לשאול למה. משנתו של הרב קוק הייתה אידאולוגית ולא סוציולוגית, כפי שהיה אפשר להבין מהמאמר. לא כל אנרכיסט פושע זוכה לתואר 'מחנה ההומניזם' רק כי הוא מקבל ליטוף מהאקדמיה.
שקמה ברסלר וקוסטה בלק הם פורעי חוק חוסמי כבישים שמעודדים כאוס. אין מה ללקט מהם ניצוצות אלא יש למחות נגדם. משל לאדם שהיו גונבים לו חפץ יקר מהבית, הוא לא היה מנסה ללקט רפ"ח ניצוצות מהגנב אלא מתקשר למשטרה ופועל להכניסו לכלא, משום שהוא אינו נאיבי מנותק. מדוע מה שאדם ברמה האישית פועל בביתו מתוך הכרת המציאות, לפתע בפשע הציבורי הוא נהיה מקובל המעלה ניצוצות?
להבנתי, אילו היה הרב קוק בדורנו, הוא היה מקרב את האנשים הישרים במחאות השמאל. להולכים שבי אחרי מניפולציות הוא היה מסביר את השקרים, ואילו היה הולך לקפלן ופוגש את סוכני הכאוס, מארגני המחאה שמעודדים אנרכייה, היה אומר להם מתוך אהבת ישראל עמוקה מה שאמר לאיתמר בן אב"י: "הנני מכריז בזה את מחאתי הפומבית נגד פה דובר נבלה ואומר לו דיך, סתום פיך".
את מלאכת ליקוט הניצוצות הוא היה עושה גם מהחרדים, ומבין שהדאגה שלהם לקודש חיונית. במחנה הימין הוא היה מבליט את הלאומיות החשובה, שיש גורמים בדורנו שלצערנו מנסים לבטלה. במסורתיים הוא היה רואה את המוסר הפשוט ואת המסורת, החכמים לפעמים יותר מאינטליגנציה מנותקת, ומכולם הוא היה מבקש מבט אוניברסלי יותר של דאגה לאנושות.
