שכחו אותנו בקבע

מורן חטב

בשבוע שעבר, בעודי חולה מאוד, נאלצתי לנסוע דחוף למיון עם בני, שחש ברע. הוא נכנס לניתוח חירום, והייתי שם איתו לבד באמצע הלילה. לפני הנסיעה נאלצתי לדפוק על דלתותיהם של שכניי לראות מי יכול לסייע ולשמור על שלושת ילדיי הקטנים, בני שנתיים, ארבע ועשר, עד שמשפחתי תגיע. זה עוד שיא ב'לבד' שנשבר בזמן המלחמה.

שגרת החיים של נשות משרתי הקבע מאתגרת גם בתקופת שגרה, מלאת נתינה למדינה והקרבה של התא המשפחתי. אך בשגרה לכל משפחת קבע יש עוגנים שבהם בן הזוג מגיע הביתה, אפטר וסוף שבוע וכמובן מקרה חירום רפואי כמו שחווינו השבוע. בזמנים שבן הזוג שלי בבית אני יכולה להתמקד בעבודה, להתאוורר, והכי חשוב: להיות ביחד.

מאז 7 באוקטובר השתנו חייהן של אלפי משפחות. זה מצב חירום חסר תקדים שבו בני זוגנו, משרתי הקבע כולם, הלוחמים, תומכי הלחימה ואנשי המנהלה, עוסקים יומם וליל בלחימה על ביטחון ושקט לעם ישראל, וכמובן החזרת חטופינו הביתה בשלום. אנו המשפחות מגויסות לכך באופן מלא ונותנות להם רוח גבית ועורף חזק ותומך כדי שיוכלו למלא את משימתם.

זה מצב חירום חסר תקדים שבו בני זוגנו, משרתי הקבע כולם עוסקים יומם וליל בלחימה על ביטחון ושקט לעם ישראל, וכמובן החזרת חטופינו הביתה בשלום. אנו המשפחות מגויסות לכך באופן מלא ונותנות להם את הרוח הגבית ועורף חזק ותומך כדי למלא את משימתם. כעבור שלושה חודשים שבהם השגרה שהייתה לנו הזדעזעה, אנו מותשות, ודרך ארוכה עוד לפנינו. אנו מבקשות שתראו אותנו ותשנו את השיח לנשות המגויסים כולם

לפני כחודש הקמנו את פורום נשות משרתי הקבע. הפורום פועל לקבל סיוע למשפחות אנשי הקבע מהצבא ומהמדינה. המלחמה הנוכחית ארוכה, חסרת תקדים ודורשת מכולנו לגייס את כל המשאבים הנפשיים והפיזיים שלנו. הילדים ובנות הזוג של משרתי הקבע אינם רגילים להיעדרות כה ממושכת של המשרתים, וגם במעט ההפוגות שיש אין פנאי אמיתי להיות נוכחים בבית. זהו מצב מתמשך ללא תאריך סיום וללא הפוגות. שנת 2024 הוגדרה בצה"ל שנת מלחמה, ואנשי הקבע מובילים אותה.

כעבור שלושה חודשים שבהם השגרה שהייתה לנו הזדעזעה, אנו מותשות, ודרך ארוכה עוד לפנינו. הילדים שלנו חווים קשיים רגשיים קשים, חרדות נטישה, רגרסיה התנהגותית, התפרצויות כעס. הבת שלי, בת 4, שלא ראתה את אביה תקופה ארוכה, סיפרה לאחים שלה: "אבא שלנו מת".

אנחנו, העורף, תומכות בבני הזוג שלנו ומחזיקות את הבתים, דואגות לשלומו של בן הזוג שלנו ולבריאותם הנפשית של ילדינו. אנו מביטות בדאגה בפרנסתנו ובקריירה שלנו, שטיפחנו שנים וכרגע נפגעת עקב המצב, ואיננו פנויות פיזית ונפשית להשקיע במקום עבודתנו. בה בעת אנו רואות את ההכלה ההולכת ופוחתת בקרב המעסיקים והלקוחות של העסקים שלנו. אנו דואגות לתפעול הבית, שלא נגמר, חלקנו מסיימות חופשת לידה בתשלום ואיננו פנויות נפשית להתמודד עם תינוק שצריך הסתגלות למסגרת, וסטודנטיות רבות אינן פנויות ללמידה.

אנחנו מבקשות סיוע מהמדינה בתקווה שיקלו עלינו בתקופה הזו. אנו מבקשות לתקופת החירום פיצוי כלכלי על אובדן הכנסה, מענק לסיוע בתפעול הבית, שעת היעדרות מהעבודה בדומה לסיוע שמקבלות בנות זוג של מילואימניקים, תוספת ימי חופשה ומחלה,  הארכת חופשת לידה, סיוע נפשי והקלות באקדמיה.

בחרנו בשליחות אדירה, אך עלינו להחזיק את היחידה הביתית שלנו ולגייס את כל הכוחות שלנו לשם כך, כדי לתמוך בבני הזוג שלנו עכשיו וביום שאחרי, כי אנחנו נישאר. אנו מבקשות שתראו אותנו ותשנו את השיח לנשות המגויסים כולם. זו מחויבות מדינית חברתית מוסרית לעמוד לימיננו בשעתנו הקשה.