שמואל שטח, מנכ"ל ארגון נאמני תורה ועבודה
בשבת שעברה פרסם הרב אברהם וסרמן מאמר שזו כותרת המשנה שלו: "תולדות החינוך הדתי וקיפוחו". הרב וסרמן, שאני חייב לו תודה אישית כנער שלמד ממנו תורה, הביא מבחר נקודות היסטוריות שמתקבל מהן הרושם כאילו תקציבו של החינוך הדתי מקופח.
אכן, בעבר הרחוק זו הייתה המציאות, אך זה שנים רבות שהיא רחוקה מאוד מכך. המדינה משקיעה בתלמיד הדתי בכל פרמטר שהוא יותר משהיא משקיעה בתלמיד חילוני, ערבי או חרדי. אפשר לראות נתון זה בכל תצורה, וכל מי שיבדוק מספרים לעומק יראה זאת בעצמו. הדבר נובע הן מצד תוספת של שעות תפילה והן מצד תקציבים נוספים כמו אלו המיועדים לתגבור לימודי יהדות, שעות רב בית ספר ועוד.
כמו כן גודל המוסדות הקטן, אשר נובע ברובו מפיצולי פיצולים המקובלים בחינוך הדתי, מאלץ את המדינה להשקיע בהם יותר ואת ההורים להוסיף תשלומי הורים, וגם התלמיד מקבל בסוף פחות שעות ממקבילו החילוני, הלומד בבית ספר גדול שבו שש כיתות בשכבה, שבהן אין בעיה להציע הרבה מגמות והקבצות ללא תוספת תשלום.
לעיתים יש מוסדות דתיים שאינם נהנים מתקציבים מוניציפליים מסוימים, אך זה רק משום שאותם מוסדות בחרו להתנהג כפרטיים ולא לשרת את כלל תושבי העיר, ובכל מקרה זה לא משנה את התמונה הברורה של תיעדוף החינוך הדתי לטובה.
הרב וסרמן הראה כיצד בשנות שלטון מפא"י היה תיעדוף לחינוך החילוני, אך זה שנים רבות שתיעדוף זה ניתן דווקא לנו, ומבקרינו יאמרו שלמדנו ממפא"י את השיטה הפסולה.
לא באתי לדייק נתונים תקציביים אלא למנוע תחושות קיפוח מיותרות העלולות ליצור היבדלות ואף שנאה חס ושלום. כאשר ילד מרגיש שהוא מקופח לעומת אחיו, הוא יתרחק מהם ויטפח תחושות קשות נגד הוריו, המפלים אותו לרעה. זה הדבר המתקבל מאמירות המנסות לצייר אותנו כמקופחים. זה לא תורם לקרבה בין אחים, וחמור הדבר בהיותו בנוי על הבנה לא נכונה של המציאות התקציבית.
אם אנו רוצים לחזק את החינוך הדתי, להגדיל את מספר שעות הקודש והחול, לאפשר מגוון של מגמות, גיוון תורני לדרכו של כל נער ויכולת לתת יחס אישי, עלינו להביט פנימה ולתקן את עצמנו. התייעלות תקציב החינוך הדתי תבוא על ידי התמקצעות כלכלית הכוללת הגדלת מוסדות, שקיפות תקציבית, אכיפת נוהלי רישום למניעת סינונים ועוד.
אם מוסדותינו יהיו גדולים ומכילים, ננצל נכון יותר את התקציב הגדול שהמדינה משקיעה בנו. אם נעסוק בתחושות קיפוח, שום דבר טוב לא יצמח מזה.
