בחלל תערוכות דחוס באנרגיה יצירתית, שנשען על מפגשים בין זיכרונות אישיים לדימויים קולקטיביים, עומדת השבוע להסתיים אחת התערוכות המדוברות ביותר של השנים האחרונות – "גרעינים שחורים", שאוצרה האמן ואיש התרבות אייל בן סימון במסגרת יוזמת קהילת "ארטמה".
התערוכה, שפתיחתה עוררה הד ציבורי ותקשורתי, הצליחה לגעת במקומות הרגישים ביותר בשיח הישראלי: שאלות של זהות, שייכות, זיכרון ומרחב. כעת, בסגירתה הקרובה, מתחדדת ההבנה שלא מדובר היה רק במיזם אמנותי חד־פעמי, אלא במסע תרבותי שממשיך להדהד גם מחוץ לכתלי הגלריה.
בין גרעין לשבר – המרחב המטפורי של התערוכה
כבר מהכותרת, "גרעינים שחורים", נרמז הציר הסמנטי שעליו מתבקש הצופה להתהלך. הגרעין, שאצל רבים מאיתנו מתקשר לפשטות של גרעיני חמנייה בשקית ניילון בקיץ, מתפקד כאן כמטאפורה טעונה. ה"גרעין" הוא הליבה – מהות האישיות, הזהות, מה שנשאר אחרי שהקליפה מתקלפת. ואילו צבעו "השחור" מרמז על האזורים הכואבים, המודחקים, אותם חללים קולקטיביים שהחברה הישראלית לא תמיד מסוגלת להישיר אליהם מבט.
העבודות בתערוכה – ציורים, מיצבים, עבודות וידאו ואובייקטים – מבקשות לפענח מה מרכיב את הישראליות. יש מי שראו בהן שיחה על הגירה וקליטה, אחרים עמדו על היבטי מוצא עדתי ומעמדי, ואחרים על שאלות של שייכות לארץ דרך טראומות מלחמה ושכול.
אייל בן סימון – יוזם ואוצר התערוכה
אי אפשר להבין את עוצמתה של "גרעינים שחורים" בלי להתייחס לדמות המרכזית שמאחוריה – אייל בן סימון. בן סימון, אמן ואוצר, מוכר כמי שהציב לעצמו יעד: להפוך את האמנות לכלי של דיון חברתי ולא רק לאסתטיקה או תצוגה. ביצירותיו ובפרויקטים הקודמים שלו חקר יחסי כוח, זיכרון קהילתי ותבניות תרבותיות מקומיות.
כאשר החל לגבש את התערוכה, בן סימון ביקש לקשור בין סיפורים אישיים – לעיתים מודרים או בלתי נשמעים – לבין המרחב הציבורי הרחב. תחת ידו נוצרה במה משותפת ליוצרים ממגוון רקעים, שהוזמנו לשאול: מהו בעצם ה"אני הישראלי", והאם אפשר בכלל לדבר עליו כעל זהות אחידה?
בן סימון מתאר את המהלך האוצרותי כ"פריזמה שמרסקת את האור של החברה הישראלית לגוונים המרכיבים אותה". זוהי ראייה שמבקשת לערער על הנרטיב האחיד ולחשוף את הרב־קוליות דווקא דרך אמנות עכשווית.
קהילת "ארטמה" – מרחב של יצירה וקהילה
התערוכה נולדה מתוך פעילותה של קהילת ארטמה – התארגנות אמנותית וחברתית שצמחה בשנים האחרונות בישראל, ושמה לעצמה מטרה לשלב בין יצירה חזותית, פעולה קהילתית ושיח חברתי. ארטמה אינה בנויה כגוף היררכי אלא כמרחב פתוח בו יכולים אמנים, חוקרים, פעילים או תושבי שכונות לקחת חלק.
במסגרת זו, האמנות אינה מנותקת מהחיים אלא נטועה עמוק בקשרים החברתיים והפוליטיים. פרויקטים של ארטמה מתקיימים לא רק בגלריות אלא גם במרחב הציבורי, במבנים נטושים, בכפרים ובשכונות. "גרעינים שחורים" הייתה למעשה שיא פועלה של הקהילה עד כה – אירוע שהצליח לרכז תשומת לב ארצית סביב שאלות של זהות ישראלית.
חוויית הצופה – בין אישי לקולקטיבי
העבודות שהוצגו בתערוכה נגעו בשאלות יומיומיות המוכרות כמעט לכל ישראלי. ציור אחד הציב שולחן שבת מפורק, כמטפורה לערב שבו המריבות משתיקות את השירים; עבודת וידאו אחרת הציגה דמויות אוספות גרעיני חמנייה מפסיפס רסיסי זכוכית; מיצב נוסף שיחזר מקלט ישן, שבו הוקרנו סרטוני זיכרון אישי שנמסרו על ידי משתתפי הקהילה.
בין אם מדובר בזיכרונות ילדות בפריפריה ובין אם במבט מהחיים בתל אביב הגלובלית, הצופים דיווחו על חוויה ש"מעוררת אי נוחות ובו בזמן מספקת תחושת קרבה". רגעים קטנים של ישראליות מוכרת התערבבו בשאלות קשות על כוח, הדרה והחיים המשותפים כאן.
השיח הציבורי שהתעורר
"גרעינים שחורים" לא הסתפקה בהצלחה אמנותית אלא יצרה גם גלים בשיח הציבורי והתקשורתי. מבקרים ואנשי רוח דנו בתוכניות תרבות, בעיתונות וברשתות בשאלות שהעלתה התערוכה: האם יש מקום לקולות המודרים מהנרטיב הישראלי הרשמי? מהו תפקיד האמנות בדיון חברתי, והאם היא יכולה להשפיע מעבר לגלריה?
ביקורות בעיתונות הדגישו כי מדובר בתערוכה "שאינה מחפשת לייפות אלא לשאול", כזו שמטלטלת ומכריחה את הצופה לחשוב מחדש על מקומו. גם המתנגדים לא חסכו ביקורת – חלקם טענו כי היא מציגה את ישראל באופן חד־צדדי, חושפני וכואב מדי. אלא שדווקא מחלוקת זו העידה על הצלחתה: תערוכה החורגת מתחומה האסתטי ומצליחה להצית שיחה.
סגירה כואבת והבטחה להמשך
השבוע, כשדלתות הגלריה ייסגרו בפני הקהל בפעם האחרונה, לא רק תערוכה מסתיימת אלא פרק תרבותי חשוב. בן סימון סיפר כי כבר נרקמות תוכניות להמשיכו של הפרויקט בפורמטים אחרים – כקטלוג, כפעולות קהילתיות או כתערוכות מתארחות.
עבור "ארטמה", "גרעינים שחורים" מהווה סימן ליכולתה של קבוצה אמנותית קטנה להציב שאלות בלב השיח הציבורי. עבור הקהל, מדובר ברגע שממחיש עד כמה האמנות עדיין יכולה להיות משמעותית, להכאיב, לעורר מחשבה ואף לייצר תחושות של שותפות.
זהות ישראלית בין עבר לעתיד
מה נשאר אחרי ביקור ב"גרעינים שחורים"? אולי לא תשובה סדורה לשאלות על זהות ישראלית, אלא בעיקר תחושה שהחיפוש עצמו הוא חלק מהותי מהזהות הזו. החברה המקומית מתבררת כשדה זרעים טעון: חלקם יפרחו לגידול חדש, חלקם ירקבו באדמה, וחלקם – אותם "גרעינים שחורים" – יוסיפו להזכיר את הכאב שנושא כל דור.
עבור רבים, התערוכה שימשה מראה שאינה משקפת מציאות אחידה אלא אוסף נקודות מבט, ואולי בכך טמונה משמעותה הגדולה. הזהות הישראלית איננה מהות מוצקה או ברורה, אלא תהליך מתמשך של התבוננות, הגדרה מחדש ושיחה בלתי פוסקת בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה.
סיכום
עם נעילתה של "גרעינים שחורים", נותר מאחור חלל אמנותי אך גם חלל מחשבתי. אייל בן סימון וקהילת ארטמה הצליחו להעניק לאמנות תפקיד שבכוחו להתריס ולחבר, להכאיב ולרפא בעת ובעונה אחת. אם הזהות הישראלית היא מסע מתמשך, הרי שהתערוכה הזו הייתה תחנת עצירה חשובה, אולי הכרחית.
בזמן שהאורות בגלריה כבים והעבודות נארזות, השאלות נשארות פתוחות: מי אנחנו, כיחידים וכחברה? אילו סיפורים אנו בוחרים לזכור, ואילו אנו בוחרים להדחיק?
על כך ימשיכו לדון הצופים, האמנים והחברה כולה – זמן רב אחרי סגירת הדלתות השבוע.
