כחלק מעבודתי במחקר היסטורי אני מקבל לעיתים ספרים עתיקים וכן מסמכים וכתבי יד בני מאות שנים, ומתבקש לבצע עליהם מחקר מעמיק ולהנפיק עליהם תעודה מוסמכת המכילה את תוצאות המחקר.
לפני כשבועיים פנה אליי לקוח, וכה היו דבריו: "אתמול הגיע לידי ספר 'דברי הימים' שנדפס באירופה לפני יותר ממאה שנה. הוא היה שייך ליהודי שנולד בירושלים וחי כל ימיו בארץ, ושמו דוד עפשטיין. הייתי רוצה לחפש עליו מידע, האם תוכל לברר על האיש?"
כשהגיע אליי הספר עיינתי בו וראיתי שבאחד מדפיו מופיע בכתב יד הכיתוב הזה:
"פ.נ. [פה נטמן] דוד בה"ר יוסף ס' עפשטיין – המאושר במותו – רוב ימיו היה נע ונד – הכיר את בוראו – חיבר ספרים לדורות – נולד בירושלים כ"ו טבת תרל"ח – נפטר תל אביב כ"ט אלול תרצ"ו".
הטקסט הזה עורר בי פליאה רבה. מדוע מועתק כאן נוסח מצבתו של דוד עפשטיין, ומה פשר הביטוי הנוגה "מאושר במותו"?
מדוע נכתב ב'נוסח המצבה' התאריך כ"ט באלול תרצ"ו, אם הוא נפטר יותר משנה לאחר מכן? נראה שבחשבון הנפש שבו עסק בערב יום הדין החליט ר' דוד לרשום טיוטה לנוסח שייחקק על מצבתו לאחר קבורתו
"המאושר במותו"
על פנים הכריכה הקדמית של הספר מצאתי רשימת שמות של 11 ילדים, וכן תאריכי לידתם. ארבעה מהם נפטרו צעירים, בחיי אביהם, ועל כן נרשמו גם תאריכי פטירתם. שיערתי שמדובר בבניו של דוד עפשטיין. בשלב הזה התחלתי להבין את הפן הטרגי בחייו של אדם זה, שנאלץ לקבור במו ידיו ארבעה מבניו.
כעת ניסיתי להבין מיהו אותו דוד עפשטיין. החלטתי להיעזר בשמות בניו, שרשם כאמור בפתח הספר. ראיתי שלבנו הבכור קרא חיים שניאור זלמן. ניחשתי שיש כאן קשר לחב"ד, ולכן החלטתי לחפש בגוגל את השם "שניאור זלמן עפשטיין", במחשבה שאולי כך קראו לסבו.
פרנס הכולל
והנה הפלא ופלא, מצאתי שהיה בחברון רב נכבד, מראשי קהילת חב"ד, ושמו ר' שניאור זלמן עפשטיין. רש"ז עפשטיין נולד בשנת תקפ"ה (1825) ונפטר בשנת תרמ"ג (1883). הוא היה מנהיג כולל חב"ד. במפקד שערך מונטיפיורי בשנת תרט״ו הוא זוכה לתואר ״פרנס הכולל״. הוא חתום על מכתב חגיגי שנשלח למונטיפיורי מטעם ראשי קהילת חב"ד לרגל ביקורו בארץ.
אביו היה רבי אפרים יצחק (ב״ר אברהם) עפשטיין, שעלה ארצה משקלוב לפני כמעט מאתיים שנה, בשנת תק"ץ (1830), עם כל בני משפחתו. אנו מוצאים את חתימתו על איגרת שנשלחה למשה מונטיפיורי נגד הכנסת לימודי חול בירושלים, וכן על מכתב תודה ששלחו ראשי קהילת חב"ד בחברון בשנת תרי"ט (1859) למשה מונטיפיורי על תרומתו הכספית הנכבדה לביקור חולים והכנסת כלה. במכתב אחר ששלחו רא"י עפשטיין ויתר המנהלים, בשנת תר"ט, הם מדברים עם מונטיפיורי על רעיון עבודת האדמה.
חסיד ציוני במאה שערים
בנו של רש"ז היה רבי יוסף עפשטיין. הוא המשיך את דרך אבותיו הן בחסידות והן באהבת הארץ ובפעילות לבניינה וליישובה. הוא היה מהמתיישבים הראשונים בשכונת מאה שערים מחוץ לחומות העיר ירושלים, מעשה שדרש מידה לא מועטה של חלוציות וגבורה.
רבי יוסף היה חובב מושבע של לשון הקודש. בספרייה הלאומית בירושלים שמור כרוז משנות התר"ן הנושא את הכותרת "באחד בניסן מזכירין על הלשון", ובו נכתב כך: "בחודש אשר בו נגאלו בני ישראל על שלא שינו את לשונם, בשמחה רבה הננו להודיע כי מספר חברי 'חברת לשון הקודש' מתרבה מיום ליום".
מנהלי האגודה קראו לציבור להצטרף ולהיות חברים באגודה, ונכתב כי אפשר להירשם כחבר גם אצל הרב יוסף עפשטיין. בשולי המודעה נכתבו שמותיהם של שלושת "מייסדי החברה", ובהם הרב יוסף עפשטיין, וכן ידידו הרב יצחק צבי ריבלין, שסיפרנו עליו כאן בעבר.
ייסוד 'המזרחי' בארץ
חודשים מספר לאחר ועידתה הראשונה של תנועת המזרחי (וילנה, תרס"ב) החלה התארגנות בירושלים להקמת סניף לתנועה. בחול המועד פסח תרס"ג נערכה בירושלים אספת המייסדים של המזרחי בארץ. הסניף החדש נקרא 'ציון המצוינת', ונמנו בו 36 חברים – מספר נכבד למדי לגודלה של הקהילה הירושלמית. בפרוטוקול של האספה נכתב כי פתח אותה הרב יצחק צבי ריבלין, אשר "הואיל לבאר מטרת האגודה להיות סניף לאגודות הציונים החרדים הנקראים בשם 'המזרחים', וגם לעסוק בפה ארץ הקודש בקניית קרקעות עבור בנין בתים".
אחר כך דיברו כמה דוברים על הרעיון הציוני בכלל ועל תוכנית המזרחי בפרט. אחרי שהסכימו הנאספים להיות חברים בתנועה וחתמו בשמם, עלה על הבימה הרב יוסף עפשטיין. הוא "דורש בדברים חוצבים כלהבת אש… כל הנאספים הרגישו דברים היוצאים מן הלב". בסיום האספה נבחר הרב יוסף עפשטיין לסוכן ולמזכיר האגודה, ובכך היה מנהל האגודה הציונית החרדית הראשונה בארץ.
הבשורה על הקמת האגודה הגיעה לעיתון הצפירה, שנדפס בוורשה. וכך פורסם בעיתון: "על פי השתדלות הרב הגאון מוהרי"צ ריבלין נוסדה אגודה ציונית מזרחית בשם 'ציון המצוינת' והרבה מהחרדים מתלמידי הישיבות נתנו ידם אליה".
רבי יוסף עפשטיין נפטר בג' בטבת תרפ"ה (1925). על מצבתו בהר הזיתים, אשר שיקמו צאצאיו, נחקקו מילים מעטות: "פ"נ הרה"ח ר' יוסף בה"ר שניאור זלמן עפשטיין יליד חברון מחסידי חב"ד".
"האם את זוכרת את סבא שלך, דוד?" "בוודאי!" סיפרה יהודית, בת 95 בלי עין הרע. "הוא היה בעיניי כמו יהודי נודד"
נדודים בעולם
רבי יוסף הניח אחריו בת אחת ושלושה בנים: רייצ'ל, בן ציון, צבי הירש ור' דוד – מיודענו. חיפשתי במאגרי מידע את השם 'דוד עפשטיין', ולא מצאתי דבר. הבחנתי שבין שמו הפרטי לשם משפחתו מופיעה האות ס', והבנתי שהיה לו שם נוסף, שאני מוכרח לגלות אותו כדי לחפש אחריו. לאחר יגיעה מצאתי מכתב שעליו הוא חתם בשמו המלא: "דוד סלמון אפשטיין". אחרי שהבנתי את שמו המלא הדרך נפרצה לפניי, ומצאתי שלל מסמכים ומכתבים מרבי דוד אפשטיין. מתוך החומר הזה הצלחתי לבנות את סיפור חייו, והנה הוא לפניכם:
הוא נולד בירושלים בשנת תרל"ח, ונקרא על שם סבו מצד אימו. בהגיעו לפרקו נשא לאישה את מרת חנה לבית מנדל, והם התגוררו בשכונת אחווה בירושלים. דוד נדד בעולם, כפי שנכתב ב'נוסח המצבה', אולם כמעט לא השאיר אחריו עקבות, ולכן לא לגמרי ברור מה הייתה המטרה של אותן נסיעות.
מפי צאצאיו של דוד אפשטיין שמעתי שהוא היה שד"ר שנדד ברחבי העולם היהודי כדי לאסוף כסף למען היישוב היהודי בארץ. עם תום מלחמת העולם הראשונה נדדו ר' דוד ומשפחתו לחיפה, והתגוררו שם שנים מספר.
בשנת תרפ"ד (1924) שלח אביו רבי יוסף מכתב אל הלשכה הראשית של קרן היסוד, ובו הוא מזכיר את מינוי בנו דוד לשליח קרן היסוד בדרום אמריקה. איני יודע אם המינוי יצא אל הפועל. ר' דוד המשיך במסעותיו העלומים ברחבי העולם. במהלך ביקורו במצרים, בשנת תרצ"ח (1937), הוא נפטר. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בקהיר, הרחק מבני משפחתו.
מדוע נכתב ב'נוסח המצבה' התאריך כ"ט באלול תרצ"ו, אם הוא נפטר יותר משנה לאחר מכן? נראה שבחשבון הנפש שבו עסק בערב יום הדין החליט ר' דוד לרשום טיוטה לנוסח שייחקק על מצבתו לאחר קבורתו.
שלום בין החילוני לחרדי
כפי שמתואר בנוסח המצבה, ר' דוד אכן חיבר ספרים רבים, אך רק אחד מהם יצא לאור. בשנת תרצ"ד הוציא לאור ספר מיוחד הנושא את השם 'הויכוח בין החופשי והחרד בארץ ישראל', כרך ראשון ב'כתבי דוד סלמון אפשטיין', השם שהעניק לסדרה המתוכננת. החיבור נועד לפשר בין יהודי 'חופשי', חילוני, ליהודי 'חרדי'. בשער הספר נכתב כי הוא "ספר מקורי, יחיד במהותו בספרות העברית".
מהספר ניכרים גדלותו הרוחנית של המחבר והשקפותיו העמוקות על החיים. הספר עוסק בעיקר ביחסי חרדים-חילונים, אבל בפרק האחרון בספר הוא מפליג לנושא אחר ושוטח תוכנית מקורית איך לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. "משפחתנו היא אחת מהכי קדומות בישוב העברי בארץ. הכרנו את כל נכבדי הערבים עוד מאבי אבי אבות סלים אפנדי הנכבד בירושלים. ולכן בבקשה, הטו אוזן לדברי יליד הארץ והמכיר את טבע הערבי", כתב בספר.
ר' דוד אפשטיין תכנן להוציא לאור את יתר כתביו, כפי שציין בעמוד האחרון בספר הנ"ל, אך ככל הנראה לא היו בידו האמצעים לכך. מרבית כתביו הופקדו בספרייה הלאומית בירושלים, על פי צוואתו.
באוסף כתביו הנ"ל מצוי גם חיבור הלכתי ששמו 'ויברך דוד', שכתב בצעירותו, בשנים תרנ"ג–תרנ"ט. בדף שצורף לכתב היד סיפר המחבר ר' דוד כי חסרים קטעים מהחיבור, מאחר שהם הושמדו: בשנת תרע"ז ערכו חיילים טורקיים חיפושים אחרי מרגלים יהודים, ושרפו כל דף כתוב שמצאו בבתי היהודים. "וכן כמה כתבי יד אחרים שלי מאבותי ז"ל – הכל הלך לטמיון".
ובכן, גם ילדי רוחו, הגיגיו וחידושיו, נקברו בחייו. ומי יודע מה היו כתבי היד שירש מאבותיו, כמה חבל שהוא אינו מפרט. האם היו שם גם דברים מתלמידי הגר"א? ואולי היו שם גם התייחסויות שלהם לקיבוץ גלויות ול'קץ המגולה'?
"הוא היה יהודי נודד"
לאחר סיום הכנת הכתבה נתקלתי במודעה בעיתון דאר היום משנת 1925 שבה דוד אפשטיין מזמין את ידידיו לחתונת בנו חיים עם בחורה ששמה ציפורה ליפקין. באמצעות חיפוש קצר בגוגל הגעתי לעבודה מקיפה על משפחת ליפקין, ובה נזכר שמה של ציפורה, שכתבה בתה יהודית צל ציון. ב-144 מצאתי את המספר שלה, וחייגתי אליה. "האם את זוכרת את סבא שלך, דוד?" "בוודאי!" סיפרה יהודית, בת 95 בלי עין הרע. "הוא היה בעיניי כמו יהודי נודד. היה לו אופי של נדודים, ולכן הוא אף פעם לא היה במקום אחד. היו תקופות ארוכות שלא ראיתי אותו. הוא נפטר במצרים, ואני לא יודעת למה הוא נסע לשם. שמעתי שהוא רצה להרצות בקהילה היהודית שם".
