"אתה יודע, שמתי לב כיצד פרסומות ברשתות החברתיות מנסות לעבוד עליי, ושמתי לב גם שאני סתם שונא חרדים…"
את הדברים המרגשים והמפתיעים האלה אמר לי חניך במכינה מעורבת לאחר סדרת הרצאות על השפעת רעיונות על חיינו, על הנדסת תודעה בתחומים רבים ועל שכולנו כלואים לעיתים רבות בכלא תודעתי ללא מחשבה חירותית ומשוחררת ביחס לתחומים רבים.
ביקשתי ממנו מייד, אם יוכל כמובן, לכתוב לי את זה בשני עותקים ממוסגרים כדי שאוכל להראות לאשתי שהמאמץ השתלם…
במפגש האחרון עסקנו ב'רעיון־העל' שמשפיע על כל מערכות חיינו, וממש לא הופתעתי להיווכח בסקרנותם של בני נוער וביכולתם להבין ולהפנים באיזו מציאות אנו חיים ומהם ההשלכות של רעיון זה.
לָרוב מפגש בלתי אמצעי עם בני נוער נותן תקווה ומוכיח שאם רק מציגים דברים בבהירות ופשטות, מוצאים שיש על מי לסמוך.
בעולם כזה, שבו כל מי שנתפס כחלש מקבל באופן אוטומטי נקודות בונוס בדיון הציבורי, קשה מאוד להתמודד.הפלשתינאים, שקלטו את רוח התקופה הזו, מסרבים שנים רבות לשקם את עצמם ולבנות את חייהם ברווחה. כך הם רוכבים על האופנה התרבותית שקידם אדוארד סעיד, האב המייסד של התאוריה הפוסט־קולוניאלית המבקשת לפרק את המערב היות שהוא – העולם המערבי והאירופי – השתלט על המזרח ודיכא אותו
מערכת ההפעלה
בשנים האחרונות חדר לחיינו מושג עוצמתי בעל השפעה מרחיקת לכת – 'פרוגרסיביות'. מערכת ההפעלה הפרוגרסיבית מסתכלת על המציאות – בדגש על כל מערכת יחסים חברתית – כעל מלחמת מעמדות אחת גדולה בין מדכאים לבין מדוכאים, בין קורבנות למקרבנים. כך אם אתה גבר, לבן ומערבי, אתה המדכא האולטימטיבי, בין אם ידעת על כך ובין אם לא, והיחס שתקבל מהמערכות השונות לעיתים קרובות יהיה בהתאם. לא פשוט בכלל.
שיח על מערכת ההפעלה התרבותית הסמויה הזו הוא הכרחי היות שלאחר חשיפתה נוכל לראות כיצד היא משפיעה על חיינו במקומות רבים ואף על אנשים רבים שציפינו שיהיו חסינים מפני תפיסה מקולקלת זו.
ללא הבנת הנחות היסוד של התפיסה לא ניתן כלל להתווכח עם בר פלוגתא פרוגרסיבי, היות שכבר בנקודות הפתיחה יש מחלוקת עקרונית.
מבלי להבין את התפיסה לא ניתן להבין את הקושי ביחסים בינלאומיים, למשל, התובעים הפעלת כוח ועוצמה; לא נבין את הרצון לשנות את השפה לְא־מגדרית מטורללת, משום שלשיטתם השפה הגברית היא כלי לדיכוי הנשים; לא נבין מהיכן האובססיה לקדם אוכלוסיות של בעלי מוגבלות בכל מחיר, גם במחיר פגיעה בערכים אחרים; ולא נבין את הענישה המקילה של בתי המשפט למעשי אונס ורצח נוראיים של בני עוולה ערבים כי עשו זאת עקב היותם 'מדוכאים' ועוד כהנה וכהנה.
כאמור, השיח הפרוגרסיבי תופס כל מערכת יחסים כמדכאת, והדיכוי יכול להיות רק מצד אחד, ללא שום ענייניות ובחינת כל מקרה לגופו. לצורך העניין, נשים לא יכולות להיות סקסיסטיות כלפי גברים, ושחורים לא יכולים להיות גזענים כלפי לבנים. נוסף על כך, שנאה של ה'חלש' כלפי ה'חזק' לעולם תהיה ראויה ומותרת, אך לא להפך. מצדדי התפיסה אף מקדמים הבעת חרטה תמידית ופעולה אקטיבית לקידום הצד המדוכא. כך הולכים ומנפצים פסלי מנהיגים כי היו 'לבנים פריבילגיים' ודיכאו את הילדים המדוכאים, לבנים מנשקים את רגליהם של שחורים בארה"ב בטקסים הזויים כדי "לנקות את עברם", מוציאים מחומרי הלימוד יצירות של שייקספיר לא כי היה אנטישמי אלא כי היה לבן מדכא ועוד לא מעט דוגמאות מטורללות, והכול בשם אותה תפיסה.
'פריבילגיה לבנה' ו'גזענות מערכתית'. תזכרו את המושגים האלה.
אני מניח שברגע זה יהיה מי שמייד יקפוץ ויאמר: "מה אתה נסחף?" אך העניין הוא היכולת לזהות מגמות ההולכות וצוברות תאוצה ולא רק התרשמות מהכאן והעכשיו. כדאי לעצור מחלה מורכבת תרבותית בתחילת דרכה בתקיפות ולא לחכות להתפשטותה.
המזרחן ד"ר מרדכי קידר סיפר בעבר כיצד בהיותו איש 'נתיבות שלום', תנועת האחות הדתית של 'שלום עכשיו', התארח בעזה בלשכתו של ערפאת יחד עם כמה 'פעילי שלום'. קידר, כדובר ערבית, ישב ליד ערפאת והיה עד לשיחה של ערפאת עם יועצו, אבו רודיינה.כשנכנס ערפאת ושאל את אבו רודיינה "מי אלה?" קרץ היועץ ואמר לו: "מתנועות השלום". "ומה נגיד להם?" שאל ערפאת. ולהפתעתו של קידר ענה אבו רודיינה: "את הזבל הרגיל"
הסיבוב שעושה עלינו העולם
בעולם כזה, שבו כל מי שנתפס כחלש מקבל באופן אוטומטי נקודות בונוס בדיון הציבורי, קשה מאוד להתמודד.
הפלשתינאים, שקלטו את רוח התקופה הזו, מסרבים שנים רבות לשקם את עצמם ולבנות את חייהם ברווחה. כך הם רוכבים על האופנה התרבותית שקידם אדוארד סעיד, האב המייסד של התאוריה הפוסט־קולוניאלית המבקשת לפרק את המערב היות שהוא – העולם המערבי והאירופי – השתלט על המזרח ודיכא אותו.
כך למשל מחנות הפליטים ביהודה ושומרון ובעזה כבר יכלו מזמן להפוך לשכונות יוקרה לאור הכסף הרב ששפכו עליהן מדינות רבות. אך הפלשתינאים יודעים שברגע שיצאו מ'מנהרת האומללות' הדמיונית ויציגו תמונת מציאות משופרת ומודרנית, יאבדו מייד את הקלף הכי חזק שלהם – היותם 'מדוכאים'.
אף שאנטישמיות לעולם לא הייתה צריכה סיבות לקיומה, התרבות הנוכחית רק מעצימה אותה ואף נותנת לה תוקף וצידוק 'מוסרי': היות שהיהודים הם חזקים, הרי הם מדכאים ונגדם יש להילחם.
אידיוטים שימושיים
הביטוי 'אידיוטים שימושיים' הוא כינוי שתיאר את תומכי ברית המועצות במדינות המערב והיחס שהעניק להם המשטר הסובייטי. המונח תיאר את היחס הנאיבי של אותם תומכים כלפי המעשים של סטאלין, וכיצד אותו צורר ניצל אותם באופן ציני להשגת מטרותיו.
המזרחן ד"ר מרדכי קידר סיפר בעבר כיצד בהיותו איש 'נתיבות שלום', תנועת האחות הדתית של 'שלום עכשיו', התארח בעזה בלשכתו של ערפאת יחד עם כמה 'פעילי שלום'. קידר, כדובר ערבית, ישב ליד ערפאת והיה עד לשיחה של ערפאת עם יועצו, אבו רודיינה.
כשנכנס ערפאת ושאל את אבו רודיינה "מי אלה?" קרץ היועץ ואמר לו: "מתנועות השלום". "ומה נגיד להם?" שאל ערפאת. ולהפתעתו של קידר ענה אבו רודיינה: "את הזבל הרגיל".
הלב הרחום והחנון של היהודים המאופיינים כביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, מנוצל בציניות לקידום מטרותיהם של הרעים שבאויבינו, תוך כדי שימוש בבלוטת הרגש של החמלה והחסד. נראה שהנצרות לעולם לא חככה ידיה בהנאה כמו היום.
הכלי הציני הזה אכזרי והזוי ומביא למצבים נוראים של פגיעה באחינו תושבי דרום תל אביב, לדוגמה, בשם חמלה על המסתנן הנתפס כמדוכא ומסכן ותוך כדי התעלמות מבני עמנו והתאכזרות כלפיהם. חפשו 'שפי פז' ברשת.
המוקש של הציבור הדתי
ומכאן אנו מגיעים לנקודה: לרעיונות השמאל הפרוגרסיבי אין באמת קונים. העם ברובו נטוע עמוק בערכים מסורתיים, לאומיים וציוניים. וכשזה המצב, הולך השמאל בערמומיות ובמניפולטיביות מתוחכמת וקונה לו (תרתי משמע) נפשות תמימות וענוגות כדי שיקדמו את מטרותיו.
שוב, הכלי היעיל הוא שיח החמלה, והראשונים להתייצב בשורה הראשונה הם חובשי כיפות ומטפחות 'הנאמנים' למורשתם ותרבותם. "עולם חסד ייבנה", לא?
כך למשל, כשבצה"ל, גוף האמור להפעיל אגרסיביות באופן חוקי כדי להשיג מטרות מבצעיות, נכנסות אג'נדות זרות המקדמות התנדבות בקהילה וביקורי בית אצל קשישים וכדומה – הראשונים שיתייצבו יהיו מפקדים דתיים. הרי מי יכול לסרב למיזם חינוכי שכזה? "זה לא סותר", מייד יאמרו להגנתם, וכך, מבלי לשים לב, אט אט הופך צה"ל לשלוחה של החברה למתנ"סים.
למוקש הזה יש דוגמאות רבות, וכולן קשורות לנוכחותו הבולטת של שיח החמלה הפרוגרסיבי מעל כל ערך מאזן.
חמלה ודאגה לחלש הן ערכים ראויים וחשובים, אך יש לבחון אותם בשקלול רחב עם ערכים נוספים של יושר, צדק ואמת ולא רק נהייה אחר רגש גולמי בלבד. כל מתן לגיטימציה להשתלטות של ערך אחד ללא פרופורציה גורמת נזק והיא אסון. כל ברכה צריכה גבולות. מים היורדים ארצה הם ברכה רבה לאנושות, אך כשאינם יורדים בגבולות הראויים, הם מבול המביא להשחתה רבה.
למשל, שיח של קידום נשים ונערות בחברה הדתית הוא דבר ראוי, אך יש להיות ערניים: האם נקודת המוצא היא פרוגרסיבית, שרואה בבית ובמשפחה מקומות מדכאים? או שההנחה היא שהבית הוא המוסד הכי מעצים וחשוב לעם ישראל?
האם הפמיניזם המקודם בחברה הדתית הוא אותו פמיניזם רדיקלי הרואה בכל מערכת יחסים, לרבות המשפחה, מאבק בין מדכאים למדוכאים? או שמא כל כולו נובע מהשלמה והזדקקות הדדית, ברית, שיתוף ותמיכה הדדית ללא תנאי? (מומלץ בהקשר הזה לעיין בחוברת המצוינת של 'שוברות שוויון' על הפמיניזם המשפחתי).
מלכודת ה"מאמינ/ה לך"
זוהי כותרת מאמרו של ישי שנרב בכתב העת 'השילוח' מניסן תשפ"א, שבו מתוארת הסיטואציה הקניבליסטית, ששותפים רבים לה לחריצת דין פרימיטיבית בכיכר העיר. את הדברים כתב בנו של עמוס עוז, דניאל, כתגובה לטענות אחותו גליה ביחס לאלימות אביה, לכאורה, כלפיה וכלפי בני משפחתה:
"אתה קניבל עד שיום אחד לוקחים ביס מבשרך או מבשלים את חברך. וההבחנה נוחתת עליך: כמה נורא הוא הקניבליזם. אתה משחזר בליבך את כל מי שאכלת וקיבתך מתהפכת. ובך אתה נשבע – לעולם לא עוד, לעולם לא תיקח חלק בטירוף הזה, גם לא תשתוק, לעולם לא תעמוד נגדו, תילחם בו עד חורמה, לא יישא גוי אל גוי מזלג כל עוד זה תלוי בך. ולמחרת יונח אדם לפניך ותגיד: ממילא כולם סועדים. העובדה הרי מוגמרת. המנה כבר הוצעה לפניי. יש סכו"ם. ברומא התנהג כרומאי, נו, אפילו הנזלל אכל את חבריו – מה זה אכל? בלי מעצורים. הבנאדם התפטם, תראו איזה שמן הוא. כמה בשר על עצמותיו. זה פשוט מעורר קבס וגורם לי לרייר".
דברים כדורבנות.
בהמשך המאמר כותב שנרב כך:
"בני אדם מאמינים בדברים מפני שיש להם ראיות שלהערכתם מצדיקות את ההאמנות הללו. אדם אינו יכול להאמין במשהו רק מתוקף רצונו לקדם אג'נדות חברתיות. הנפנוף בסיסמה הזאת הוא דרכם של אנשים להכריז: 'בירור האמת לא ממש מעניין אותי, אלא רק קידום הערכים שלי, ולכן אני ניצב לצידו של מי שמשתבץ לתפקיד הקורבן בתסריט הנגזר מהם'. בשום פנים ואופן לא ייתכן שאנחנו 'מאמינים' קטגורית למישהם רק כי הם הצד המצויר כקורבן לפי איזו תבנית חברתית שאימצנו". סוף ציטוט.
חמלה ודאגה לחלש הן ערכים ראויים וחשובים, אך יש לבחון אותם בשקלול רחב עם ערכים נוספים של יושר, צדק ואמת ולא רק נהייה אחר רגש גולמי בלבד. כל מתן לגיטימציה להשתלטות של ערך אחד ללא פרופורציה גורמת נזק והיא אסון. כל ברכה צריכה גבולות. מים היורדים ארצה הם ברכה רבה לאנושות, אך כשאינם יורדים בגבולות הראויים, הם מבול המביא להשחתה רבה
שינו את הכללים ולא הודיעו לנו
בפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה תיאר גל הירש כיצד אמר למג"ד עודד בסיוק לאחר היתקלות שפתחה את המלחמה: "אנחנו במלחמה, אבל רק אתה ואני מבינים זאת". נזכרתי בסיפור הזה משום שמבלי להכיר את מאפייני התרבות הנוכחית יהיה קשה מאוד להבין מדוע כך נראים הדברים, ובעיקר יהיה בלתי אפשרי להשיב מלחמה במאבק התרבות שאנו מצויים בו.
אנו במלחמה. מלחמת תרבות מורכבת, שבה הכללים השתנו, רק שאף אחד לא הודיע לנו. לכן, טרם פיתוח תוכניות מבצעיות כדאי לפתוח בסקירת מודיעין תרבותית.
ובעיקר, רצוי עוד טרם שנדע מה להשיב לעצמנו ולסביבתנו, סביב כל מיני סוגיות העולות חדשות לבקרים, שלא להצטרף כ'אידיוטים שימושיים' לתופעות רבות המקיפות אותנו.
אם לא נציב עמדה הגיונית, אנושית, יהודית, אמיצה, מבוררת, מקורית, ללא משוא פנים, מתוך העמקה במאפייני התרבות הפרוגרסיבית הלופתת אותנו, לא רק שנחטא לתפקידנו, אלא אף נצטרף לגרועים שבאויבינו.
