מדי שנה אני משתדל להתפלל בשמחת תורה במניין ותיקין. השנה, מעשה שטן, לא התעוררתי בזמן, ומאז ועד היום עודני מרגיש שאני חב בעצמי את תפילת התשלומין, להשלים את הקפות הבוקר שהוחמצו, וכן לרקוד בהקפות השניות שבוטלו, לשמוח בשמחתה של תורה.
את הדי ההפגזות על באר שבע שמעו היטב גם אצלנו בירוחם השקטה. לא עבר זמן רב וכבר הייתי במדי צה"ל בדרכי לבסיס הגדודי, מחנה נידח בצפון בקעת הירדן. מסוקי ינשוף ויסעור שנחתו בתוך זמן קצר בענן אבק העמיסו אותנו בעיצומה של השבת, המריאו דרומה והנחיתו אותנו לא הרחק מאתר מסיבת הטבע ברעים בשדה חרוש המחכה לזריעה ראשונה לאחר חג האסיף.
השקט הפסטורלי שהשתרר באתר הנחיתה לאחר המראת המסוקים הסתיר היטב את הזוועה שהתחוללה לא הרחק משם, ואת אשר ראו עיניי באותן שעות ביער רעים יהיה קשה לתאר. מעט אנשים חיים היו שם בעת שהגעתי למקום, כמה חיילים, קצינים, נגדים ואנשי רבנות מסורים שאספו במו ידיהם עשרות רבות של גופות למקום ריכוז אחד, שלא עלו באותה שעה לכדי מחצית הגופות שנאספו שם במהלך הלילה. כולן סודרו שורות-שורות, מוטלות כדומן על פני האדמה. בסוף אותו הלילה הנורא, ליל הקפות שניות, עם אור ראשון, יצאה משם שיירת המשאיות העצובה לעבר מחנה שורה. הושע נא ההרוגה עליך, הושע נא.
אחד הראשונים שהגיע לשם זמן לא רב אחריי היה אל"ם גולן ואך, איש פיקוד העורף. ואך הוא שליחה של מדינת ישראל לכל אסונות הטבע הגדולים, אדם שכבר ראה הכול. הלכתי לצידו כאשר הציץ לתוך האוהל שבו אספנו את החללים, אוהל גדול שהיה קטן מלהכיל את עשרות הגופות הרבות שנערמו וסודרו. הוא שתק כמה רגעים, ולבסוף פלט מפיו שתי מילים שמבחינתי הכילו את הכול: "חילול השם".
שכבנו שם על הסוללה והבטנו משתאים באלפים רבים, שפופים וכנועים, רבים מהם מהלכים וידיהם מונפות מעלה לאות כניעה. באותו הרגע לא התאפקתי ונעמדתי על הסוללה. רציתי שהם יראו אותי, חייל יהודי, עומד גאה בלב עזה, לא בורח, לא מתחבא ולא מתמגן, משקיף בביטחון על נהרות האדם הנודדים דרומה, מבינים שהפור נפל ושלטון הרשע של חמאס לא יימשך עוד
אין לנו לסמוך על אבינו שבשמיים שיעשה בשבילנו את המלאכה כחזקיה המלך בשעתו, אלא לאחוז במלאכתו ובמידתו של דוד המלך, עדינו העצני, המקשה עצמו כעץ במלחמה, כי עלינו המלאכה לגמור, ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה
את צמד המילים הללו אני נושא במהלך השבועות האחרונים, שבועות שבהם התאמנו לקראת הכניסה הקרקעית ובמהלך הימים ששהיתי בתוך הרצועה. כל הסרטונים, הסיפורים, כל תחושת הזעם והרצון לנקמה מכאיבה במיוחד, כל הכבוד הלאומי שהושפל, הכול מתנקז לכדי דבר אחד: כך נראה חילול השם, כי אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד, משום שנועצו לב יחדיו – עליך ברית יכרותו.
גדולה מלחמת נקמה ממלחמת מגן. מלחמת מגן די לה בהסרת האיום, ארדוף אויביי ואשיגם עד אשר ייכנעו, עד אשר יורתעו ותו לא. מלחמת נקמה מבקשת להכרית את הרע מן העולם, למחוק את חילול השם הנורא, ולכך לא די בהסרת האיום, לא די ברדיפת האויב עד שיברח, יש לרדוף אותו עד כלותו. בעומדנו מעל עשרות ומאות גופותיהם של אחינו ואחיותינו נשבענו כי לא יכופר הדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו.
הכניסה הקרקעית של צה"ל לעומק הרצועה, כולל ביתור עיר הרשע והשתלטות על קו החוף וחזרה למרחב נצרים, הם תחילתה של הסרת החרפה. הזדמן לי ועמדתי יומיים בנקודת נקז האוכלוסייה, הנקודה שבה עברו רבבות עזתיים דרומה בחולפם על פני הטנקים ולוחמי החי"ר של צה"ל. שכבנו שם על הסוללה והבטנו משתאים באלפים רבים, שפופים וכנועים, רבים מהם מהלכים וידיהם מונפות מעלה לאות כניעה. באותו הרגע לא התאפקתי ונעמדתי על הסוללה. רציתי שהם יראו אותי, חייל יהודי, עומד גאה בלב עזה, לא בורח, לא מתחבא ולא מתמגן, משקיף בביטחון על נהרות האדם הנודדים דרומה, מבינים שהפור נפל ושלטון הרשע של חמאס לא יימשך עוד.
בעיצומו של יום שמחתה של תורה לבשה התורה שק, שם ה' חולל, כבוד ישראל נרמס. במקום הקפות ושמחה של תורה בחג נשפך כמים דם בניו ובנותיו של עם ישראל. במקום הקפות שניות – איסוף גופות והובלתן בשיירה ארוכה בדרכן האחרונה לזיהוי ולקבורה. במקום ארון הקודש וספרי התורה – ארונות קבורה ויציאת נשמה שהיא כספר תורה שנשרף.
משימתנו הראשונה והדחופה, כנגד ההקפות הראשונות, היא בראש ובראשונה לנקום נקמת דם, להכרית את הרוע, להשמיד פרעות אויב. למחוק מהם לעולם ועד את החיוך ולהשיב לנו את השמחה שנטלו מאיתנו בבוקרו של חג שמחת תורה. במצווה החשובה הזו אנו עסוקים בימים אלה, עושים אותה בהתלהבות ובשמחה כיאה למצווה קדושה כל כך.
זו האחריות שלנו ורק שלנו, איש לא יעשה זאת מלבדנו. באחד הימים האחרונים פגשני מפקד פלוגת הנדסה המתאמן עימנו, איש מילואים שעטה זקן של מי שכבר שלושה שבועות לא חזר לביתו, אבק ופודרה מכסים את מדיו. "איפה היה א-לוהים שלך כאשר נשחטו ונשרפו ילדים?" סנט בי בחמת זעם עצור. הבנתי את כאבו. ניהלנו שיחה ערה. דיברנו על שאלת הרע בעולם, על תפקידו של הרע, ובעיקר על שמרבית הרע בעולם היא מעשי ידי אדם, מכוח הבחירה החופשית שניתנה בו.
טענתי שכשם שלהם ניתנה הרשות להשחית, כך גם לנו ניתן הכוח, ניתנה הבחירה החופשית, היכולת וממילא החובה הקדושה להשיב להם כגמולם. אנו מבקשים כדוד המלך בשעתו לרדוף בעצמנו את אויבינו ולהשיגם ולא לשוב עד כלותם, אגב בקשת סייעתא דשמיא מאת ה', המלמד ידיי לקרב ואצבעותיי למלחמה, הנותן תשועה למלכים. אין לנו לסמוך על אבינו שבשמיים שיעשה בשבילנו את המלאכה כחזקיה המלך בשעתו, אלא לאחוז במלאכתו ובמידתו של דוד המלך, עדינו העצני, המקשה עצמו כעץ במלחמה, כי עלינו המלאכה לגמור, ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה.
לא נוכל כמובן לגשת לרקוד ולהשלים את ההקפות השניות לפני השלמת הראשונות. לפני הכול ננקום בחמאס ונשיב לו כגמולו, נשמיד את האויב, ובכך אולי נשקיט במעט את קול דמי אחינו שזועקים בקול מר מן האדמה, דורשים את נקמתם מאת הגוי האכזר שעמד עליהם לכלותם.
אך אסור לשכוח לרגע: המלחמה לא תסתיים באמת, המחלה לא תירפא, החגיגה לא תושלם וגם הביטחון האמיתי לא יושג עד אשר נשלים גם את סבב ההקפות השניות. שמחת התורה השלמה תשוב רק כשנתקן את שורש החטא, רק עד אשר נשוב לארץ אבותינו, נסיר חרפה מעיר, נמחק את חרפת ההתנתקות ונשוב לכל יישוב ויותר מכך. בדבר ארץ ישראל חטאנו, ורק בשובנו לארץ ישראל יכופר עוון. הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.
Leads:
