במי תומכים ערביי ישראל?

הרב ד"ר ראובן פיירמן

שתי סכנות עיקריות ריחפו מעלינו לפני המלחמה: הקמת מדינה פלשתינית והרעיון של דו-קיום בין היהודים לערבים במדינת ישראל. ברור שהביטוי 'שתי מדינות לשני עמים' הוא הנדסת תודעה, שהלא בפועל היה מדובר על מדינה אחת פלשתינית, והמדינה השנייה אינה מדינת היהודים אלא מדינת כל אזרחיה שבה רוב יהודי. מאז טבח תשפ"ד רוב הציבור בישראל מתנגד להקמת מדינה פלשתינית. האיום הקיומי הזה הוסר לעת עתה. אך הסכנה השנייה – רעיון הדו-קיום – עודנו קיים בנפשם של רוב האנשים.

כולנו עדים לתהליך האינטגרציה של הערבים בחברה הישראלית. את זאת כופים עלינו קברניטי המדינה כאשר מעודדים את ערביי ישראל לתפוס מקום בלב ליבה של החברה ישראלית: בבתי מרקחת, בבתי חולים ובמערכת החינוך. ידעתם שרק בבתי ספר יהודיים ממלכתיים עובדים יותר מ-1,500 מורים ערבים שמלמדים מתמטיקה, אנגלית, אזרחות ואף עברית ותנ"ך?

והמגמה הולכת וגדלה. אפילו בשכונות ששיעור האוכלוסייה המסורתית גבוה בהן, כמו הר חומה, פסגת זאב ורמת אשכול, במעונות הילדים העירוניים עובדות מטפלות ערביות עוטות חיג'אב. יש בתי חולים שמקבלים תקציבים מיוחדים על העדפת רופאים ערבים. כל זה אינו מקרי ואינו ספונטני. מאחורי התופעה יש יד מכוונת וכוחות מאיצים. גם חברי הכנסת השייכים לקואליציה השולטת היום חותרים להפוך את המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה. מבחינה זו שום דבר לא השתנה מאז הטבח הנורא.

כשמדברים על דו-קיום איננו מפנימים דיינו שהמשמעות היא למעשה מדינה שאינה יהודית, מדינת כל אזרחיה.

די שיצאו מפיו של אדם מילת גנאי או צליל מזלזל, ואדם זה היה משתייך לקטגוריה של אויב. אבל כל עוד זה לא קרה, הוא היה מקבל ממני יחס חיובי. מאז הטבח הנורא הכול השתנה לחלוטין. גם אני התפכחתי. הבנתי לתדהמתי שהציבור הערבי במדינת ישראל תומך ברוצחי חמאס. ברשתות החברתיות לא רואים שום גינוי למעשי הזוועה שאחיהם עשו ליהודים, שום התארגנות לעזור, שום תמיכה רגשית או מעשית. כלום. צריך להבין את עוצמת הנקודה הזאת ולהפנים אותה למרות הנטייה להדחקה שיש לנו: ערביי ישראל תומכים במעשי חמאס, מי יותר מי פחות, מי בגלוי והרוב בשתיקה

לא תחונם

אני אישית תמיד התייחסתי לערביי ישראל בצורה חיובית, כאל כל אדם. התורה מדריכה אותנו לאהוב את הגויים ולרצות בטובתם ובשגשוגם. בהתגלות הראשונה הקב"ה מצווה את אברהם אבינו להביא ברכה לכל משפחות האדמה. וכך כתב הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית. והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם" (מידות הראי"ה ה).

זוהי הרוח של כל התורה כולה: אהבת האדם. על כן, בהיותי מתגורר בשכונה ערבית במזרח ירושלים, התייחסתי לכל שכניי בצורה חיובית אלא אם כן הוכח שהם שונאיי: די שיצאו מפיו של אדם מילת גנאי או צליל מזלזל, ואדם זה היה משתייך לקטגוריה של אויב. אבל כל עוד זה לא קרה, הוא היה מקבל ממני יחס חיובי.

מאז הטבח הנורא, שלא היה כמוהו מאז השואה, הכול השתנה לחלוטין. גם אני התפכחתי. הבנתי לתדהמתי שהציבור הערבי במדינת ישראל תומך ברוצחי חמאס. ברשתות החברתיות לא רואים שום גינוי למעשי הזוועה שאחיהם עשו ליהודים, שום התארגנות לעזור, שום תמיכה רגשית או מעשית. כלום. צריך להבין את עוצמת הנקודה הזאת ולהפנים אותה למרות הנטייה להדחקה שיש לנו: ערביי ישראל תומכים במעשי חמאס, מי יותר מי פחות, מי בגלוי והרוב בשתיקה.

בעקבות הפיגוע בחווארה שרפו כמה יהודים במחאתם כמה מכוניות של ערבים ופגעו בכמה בתים. יהודים רבים הביעו מייד התנגדות למעשים אלו והגיעו לאנשי חווארה לבקש את סליחתם, ואספו כשני מיליון שקלים כדי לפצות את הערבים שברכושם פגעו יהודים. ואף שאיני מסכים עם מי שדאגו לאנשי חווארה, הם היו יכולים לשמש דוגמה למה שאפשר לעשות כדי להביע עמדה חד-משמעית.

ומה עשו ערביי ישראל לאחר הטבח? כלום. אדרבה, הם תומכים ברוצחים ושמחים על נפילתם של היהודים.

כמובן, אין ספק שהיו וישנם בקרב הערבים אנשי חסד ואוהבי ישראל. גם בקרב הנוצרים וגם בקרב המוסלמים יש חסידי אומות העולם שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לעזור ולהציל את היהודים בעת צרה, ואליהם יש להתייחס בידידות ובאהבה. אך אל אותם הערבים שלא גילו שום אמפתיה והזדהות כלפי קורבנות הטבח צריך להתייחס כאל אויבים אלא אם הוכח אחרת. ואת זאת נהיה חייבים להתחיל להפנים למרות הרצון שלנו להדחיק: מאז הטבח סתם ערבי הוא בבחינת אויב כל עוד לא הוכח אחרת.

איך לתרגם זאת למעשה? יש להקפיד על פרטי הלכות 'לא תחונם'. כידוע, לפי ההלכה אסור למכור או להשכיר לערבים קרקע בארץ ישראל, כדברי הפסוק: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, א–ה). איסור זה נוגע גם לבני ישמעאל, את זאת פסקו גדולי ישראל בדורנו. כך כתבו רבי נסים קרליץ, הרב שטינמן, הרב ליפקוביץ, הרב חיים קניבסקי ורבי ומורי הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל: "בעניין איסור לא תחנם בזמן הזה: הננו לגלות בזה דעתנו דעת תורה שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי אפילו שאינו עובד עבודה זרה או לישמעאלי אפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק", וכך פסק הרה"ג הרב שמואל אליהו שליט"א.

דיני לא תחונם נוגעים גם לעוד שני איסורים, והם אמירת שבח לגוי היושב בארצנו והאיסור לתת לו מתנה. וכן נפסק להלכה: "אסור לספר בשבחן, אפילו לומר כמה נאה נכרי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו" (שו"ע יו"ד קנא, יד), והוא הדין במתן מתנות חינם: אף שמותר לתת טיפ לגוי שעזר לך ולומר לו תודה, בתקופה הזאת לדעתי יש להימנע מכך.

שאלה: פועל ערבי סחב לי מקרר לקומה השלישית בלי מעלית בחמסין. לא להציע לו כוס מים?

תשובה: זה ודאי קשה ביותר, כי הטבע היהודי אומר לך כמובן להציע לו לנוח ולשתות כוס קולה קרה, אך בזמן הזה, כאשר האחים שלנו והילדים שלנו נמצאים בשדה הקרב, ואם ייפגעו חלילה, ישמח הסבל ה'מסכן' הזה שמחה גדולה, לא, אין לתת לו כלום וגם לא לומר תודה. לשלם את מלוא הסכום שסוכם ותו לא. גם לא שלום ולא להתראות. קח ולך. הוא אויב אלא אם כן הוכח אחרת.

מאז הטבח אני ומשפחתי מתאמצים לערוך קניות רק במקומות שלא מעסיקים בהם מחבלים פוטנציאליים, למשל ברשת אושר עד, שאינה מעסיקה ערבים כלל. זה רחוק הרבה יותר מחנויות אחרות, ולנו נוח פחות, אבל אדם צריך לחיות על פי עקרונות, לא על פי נוחות. יש חברות מוניות שמעסיקים בהן רק יהודים, ואותן צריך להעדיף.

שאלה: ומה לעשות אם אני עובד באותו צוות עם ערבים? אני לא יכול לנדות אותם.

תשובה: אם נאלצים לשהות במחיצתם, צריך להתנהל באופן ענייני בלבד בלא שום יחס חברי: תחתום כאן, קח את הטופס לשם, תחזיק פה וכדומה. בלי מה נשמע ואיך היה בעיד אל-פיטר. הכול יבש וענייני. כך גם בעניין מוכר ערבי או נהג מונית ערבי שנאלצים להיעזר בהם. נכון, זה קשה, אבל בשדה הקרב קשה יותר. זו היא המלחמה שלנו בעורף: ליצור אווירה בציבור שתילחם נגד האינטגרציה של כוחות עוינים בחברה הישראלית. המלחמה אינה אבודה. יש מה לעשות. לא נבגוד בחיילינו. לא ננהל שיחה קלילה עם אויבינו בשעה שאחינו מוסרים את נפשם למען הצלת העם והארץ.

אני יודע שהדברים האלה קשים לעיכול, ועד לפני המלחמה הזאת היו יכולים להתקבל באמירות ריקות כמו גזענות והפליה, אבל הטבח שעשו בנו הגיע כדי לעורר אותנו. החיים לא יוכלו להימשך כפי שהיו לפני המלחמה. האנשים האלה שניסינו להכניס כלאום שני במדינה היהודית תומכים באחיהם שבעזה, אויבינו המרים ביותר מאז הנאצים, כל עוד לא הוכח אחרת. זה הגב המינימלי שעלינו לתת ללוחמים בחזית.