על החתום: ר' בנימין

אחת הדמויות הבולטות ביישוב היהודי בארץ בתקופת היישוב הייתה יהושע רדלר-פלדמן, שנודע בכינויו ר' בנימין. הוא היה סופר וחקלאי, פעיל ציוני לעליית יהודי תימן ושוחר שלום, עיתונאי בכיר ועובד כפיים.

יהושע רדלר נולד בזבורוב שבגליציה כשהייתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום באוקראינה). הוא למד בחדר ובבית המדרש אשר בזבורוב, ועל אהבתו לתורה ונאמנותו למצוות הקפיד כל ימיו. בשלב מסוים הוסיף לשמו גם את שם משפחתה של אימו, פלדמן. שעות רבות בצעירותו בילה בקריאת ספרים בעברית ובגרמנית, ובעיקר התעניין בנושא הציונות ונעשה פעיל ציוני.

בשנת 1901, כשהיה בן 21, נסע לברלין כדי להמשיך בלימודים כלליים בבית הספר הגבוה לחקלאות. בברלין נפגש עם סופרים אחרים שכתבו בעברית, ובשנת 1902 פרסם את מאמרו הראשון, 'רשימות קטועות', ברוח הציונות ההרצליאנית. נוסף על כך עסק בברלין בפעילות ציונית כללית, כגון ארגון סטודנטים לעלייה לארץ ישראל.

ר' בנימין השתתף בייסוד תל אביב, בייסוד המושבה רוחמה בדרום, בייסוד העיר בת ים ובייסוד השכונות נווה שאנן בחיפה ובית וגן ובית הכרם בירושלים

ייסוד ועריכה של כתבי עת

עם שניים מחבריו ייסד ר' בנימין את ירחון 'הקשת', הירחון המצויר הראשון בשפה העברית. בשנת 1906 עבר ללונדון, ושם נפגש עם הסופר יוסף חיים ברנר. פגישה זו הביאה לחברות נפש בין השניים. הם ייסדו וערכו יחד את ירחון 'המעורר'. 'המעורר' פעל רק שנה אחת, אך היה בעל השפעה מרחיקת לכת על הספרות העברית. ברנר ור' בנימין ראו בהוצאת 'המעורר' משום שליחות, ואת החוברת הראשונה כתבו כמעט לבדם. כדי לגוון הם חתמו בכמה שמות עט על המאמרים בחוברת. ר' בנימין חתם על מאמר אחד בשם רדלר ועל אחר בשם פלדמן. על השלישי החליט לחתום בשם העט ר' בנימין, וזה הפך לשמו המוכר בפי כול.

על שם עט זה שיבח אותו ידידו ושותפו לדירה לשעבר הסופר הדתי ש"י עגנון: "הרגל הוא בסופרים שמתכבדים בכבוד תואריהם הגויים: כל שהוא פרופסור מפריס פרופסוריותו, ואם הוא דוקטור מדקטר את מאמריו; אבל סופר שקורא לעצמו בתואר שיהודי כשר נקרא בפי אחיו לא מצינו. עד שבא ר' בנימין וקרא לעצמו ר' בנימין".

בעבודתו הספרותית שהחל בגולה המשיך גם לאחר עלותו ארצה. הוא הקים ביפו הוצאת ספרים ששמה 'יפת', והוציא בה לאור תרגומים של ספרות יפה, וגם היה ממייסדי העיתון 'דבר'. לאורך השנים התמיד בפעילות ספרותית ענפה: הוא כתב מאמרים, ייסד עיתונים וכתבי עת, תרגם לעברית את רוב כתבי הרצל, סייע בתרגום ספרי לימוד לעברית ועוד.

עלייה והתיישבות

בחורף של 1907 ארגן ר' בנימין הכשרות חקלאיות ברומניה. ב-1907 עלה לארץ ישראל בעלייה השנייה והחל לעבוד כפועל חקלאי בפתח תקווה.

"בבואי אל הארץ, האוטומוביל (=אוטובוס) מאן דכר שמיה, והליכת רגלי חזון נפרץ הייתה, מי בשיירא ומי ביחידות. לב ההולך יחידי היה מהסס, שמא יתנפלו עליו במקום הזה ליסטים וגנבים ושודדי דרך. כיום רץ אתך האוטומוביל מתל אביב פתח תקוותה, מהר-חיש, עד שדומה הדבר כי רגלך האחת עודה כרוכה בכבישי ת"א והשניה כבר נעוצה בחולות פתח תקוה, ואין לך שהות להתבונן במראה עיניך".

לאחר מכן שימש ר' בנימין המזכיר הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה, ומשם עבר לייסד עם חבריו את קבוצת כנרת, והיה מזכיר הקבוצה. זו הייתה הקבוצה הראשונה שהקימה ההסתדרות הציונית בגליל. תרומתו הראשונה למושבה הייתה בבחירת השם: לאחר התייעצות עם חברו ש"י עגנון נבחר השם כנרת. באותם ימים טבע את הביטוי 'דת העבודה' (שבטעות יוחס אחר כך לידידו א"ד גורדון), מתוך הכרה בחשיבותה ובמעלתה של עבודת האדמה בארץ הקודש.

ר' בנימין השתתף בייסוד תל אביב, בייסוד המושבה רוחמה בדרום, בייסוד העיר בת ים ובייסוד השכונות נווה שאנן בחיפה ובית וגן ובית הכרם בירושלים, שבה התגורר כמה שנים.

חלק גדול מעמדותיו הציבוריות של ר' בנימין היו שונות במידה ניכרת מהשקפתו של רוב הציבור היהודי בישראל. הוא נלחם על דעותיו – לרוב ללא הצלחה ניכרת. עמדתו המקורית בנושא יחסי יהודים–ערבים זכתה בעיקר ללגלוג והשמצות. רק מעטים הצטרפו אליו בשעה שייסד עם קומץ חבריו את  אגודת ברית שלום, שקראה להקמת מדינה דו-לאומית שבה ייהנו היהודים והערבים משוויון זכויות מלא.

שאלת הדת והחינוך

כלפי רוח החילונות והכפירה שפשטה ביישוב בארץ הביע ר' בנימין צער רב, משום שהבין שהתורה היא נשמת העם. במאמרו 'בשולי החינוך' (כתובים, ט"ו באדר תרפ"ז) ביכה את המצב הדתי בבתי הספר בארץ. הוא ביקש לענות על "השאלה הנצחית, שאלת הדת בבית הספר העברי בארץ העברים", ואמר כך: "המציאות אומרת: ילדי ישראל הנכנסים לבית הספר העברי עם רכוש של דת ואמונה, יוצאים אותו כמעט במאה אחוזים, ריקם", גם כאשר המורים מעוניינים לשמור על אמונת תלמידיהם. "מציאות זו מזכירה את הפתגם הידוע: 'הניתוח הצליח, החולה מת'. כל מי שעבר דרך הכתלים האלה כאילו נגזרה עליו כליה, במובן הדתי. בית הספר העברי, עם כל עבריותו ורצונו הטוב, קורע את החוט ההיסטורי לגזרים, הוא מנתק את האתמול מן המחר".

לפתרון הוא הציע שיטת לימוד חדשה: לא די ללמוד תנ"ך, כי "התנ"ך הוא רק אל"ף של תרבותנו ויהדותנו, וערכה של תרבותנו אינו אלא במה שבא אחרי התנ"ך. זהו מה שמבדילנו בין האומות. תקופות שנאחזו רק בתנ"ך ושללו את ההמשך, היו תקופות של יציאה מן היהדות: כת פאולוס, כת ענן, כת מנדלסון… חשוב לנו שיכירו את רבי עקיבא, בכל שיעור קומתו".

את מאמרו חתם בבקשה מאת המורים והתלמידים החילונים הלומדים תנ"ך: "החבר-המורה! של נעליך, וכסה ראשך, במחילה. קצת דרך ארץ בנוסח יהודי, בפני ישעיהו בן אמוץ ובפני מיכה המורשתי! את התנ"ך צריך ללמוד בקדושה".

"החבר-המורה! של נעליך, וכסה ראשך, במחילה. קצת דרך ארץ בנוסח יהודי, בפני ישעיהו בן אמוץ ובפני מיכה המורשתי! את התנ"ך צריך ללמוד בקדושה"

עסקי ציבור

במלחמת העולם הראשונה מונה ר' בנימין לייצג את ענייני היהודים בארץ ישראל לפני הקונסול הגרמני בארץ ישראל, ובעזרת קשריו מנע הטלת גזרות על היישוב היהודי בארץ.

אחרי המלחמה היה פעיל בציבור הציוני-דתי בארץ ישראל, ועם הזמן נעשה לאחד מחשובי דובריו. תקופה מסוימת ריכז את עבודת המזרחי בארץ ישראל. היה מזכיר המזרחי הצעיר וערך את עיתון 'ההד', כתב עת ציוני-דתי שיצא לאור בחסות קק"ל, ובו פורסמו מאמריו לצד מאמרים של רבנים, הוגים וסופרים, ובהם גם הראי"ה קוק. באחד הגיליונות פרסם ר' בנימין ריאיון (!) בענייני השעה עם הרב קוק. כמו כן היה ממייסדי עיתון 'הצופה' ועורך גיליונותיו הראשונים.

ר' בנימין היה ממעריציו של מרן הראי"ה קוק, גם אם בסוגיות פוליטיות מסוימות חלק על עמדותיו. הוא פרסם כמה מאמרים חשובים ונכבדים על הרב, והם מצטיינים בעמקות ובסגנון משובח. כך כתב עליו: "הרב קוק היה יחיד לא רק בדורו, כי אם בהרבה דורות".

במאמר אחר כתב על הרב קוק: "היה גאון מפאת היקף הידיעות והכישרון האנאליטי-סינטטי ועומק האינטואיציה. החיוניות העצומה שבכתביו היא בכוחו העצום לקשור חזיונות חולפים ב’אידיאות' שלהן, בלישנא דאפלטון, לקשור תולדות באבות, רגע בנצח, נדנוד אחרון בקבוע ועומד, עניני הווה ועתיד בפסוק בתנ”ך או בתלמוד או ב’זוהר' או ברמב"ם או בשאר גדולי הרוח מכל הזמנים, משום שהעבר וההווה והעתיד לא היו לו רשויות נפרדות אלא יומא אריכתא, ‘ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד’".

וכן: "והוא, שהיה שופע רכרוכית ואהבה וחמלה וענווה וצניעות, לא וויתר כקוצו של יו"ד כשהדבר נגע לכבודו של ישראל, או לכבודה של מלכות האמת, או לזכותו של איזה יציר חי".

בשנת תרצ"ו היה ר' בנימין ממייסדי מוסד אלומה בירושלים, הישיבה התיכונית הראשונה בארץ ישראל ששילבה לימודי קודש וחול וקיבלה השראה ואף המלצה מסוימת מהרב קוק. בראש המוסד עמדו תלמידיו של הרב, ואף בצוות המורים הייתה להם נוכחות בולטת.

ר' בנימין נפטר בכ"ב בכסלו תשי"ח בדירתו שב'בית המעלות' בירושלים. בהלווייתו השתתפו הרב הראשי לישראל הרב הרצוג, יושב ראש הכנסת, שרי ממשלה ורבים מחבריו הסופרים. על שמו נקרא רחוב ר' בנימין בשכונת בית הכרם בירושלים ובבת ים. בסוף שנת 2002 הוציאה מדינת ישראל בול לזכרו.