דמויות מרכזיות כמו ר' אריה נאמן לא קל למצוא. נגיד זאת בפשטות: לא היו עוד יהודים מלבדו שהיו שותפים לכל ארבעת התהליכים הדרמטיים שמהם התפתח היישוב בארץ: עליית תלמידי הגר"א (תקע"ג) וביסוס הקהילה בירושלים העתיקה, בניית בית כנסת החורבה (שנחשבה שלב חשוב ב'אתחלתא דגאולה'), תהליך היציאה מהחומות ויצירת ההתיישבות החקלאית בארץ עד לביטויה הסופי בהקמת פתח תקווה. אחד ויחיד היה ר' אריה נאמן, שליווה בחוכמתו, בכישרונותיו ובמעשיו את כל ארבעת הצעדים הללו של התחייה הלאומית בימי ראשית היישוב המכונה 'היישוב הישן'.
כל אלו נגזר דינם להימחק מההיסטוריה הציונית, זו שמתחילה בביל"ו, בעלייה ה'ראשונה', בטרומפלדור ובהרצל, ומשמיטה את כל הבסיס שקדם להם. מדי שבוע אני מציג כאן לכם דמויות מרכזיות ואירועים חשובים שהושכחו לחלוטין מהנרטיב הציוני, ולא במקרה.
העולה הצעיר
עליית תלמידי הגר"א, שנעשתה בשלוש פעימות (בשנים תקס"ח–תקע"ו), שינתה את פני ההיסטוריה היהודית בארץ מקצה לקצה, והיא הבסיס שעל גביו התרחשו כל העליות הבאות, ובעצם כל מה שקיים לנגד עינינו כיום במדינת ישראל.
בקבוצה השנייה של התלמידים, שעלתה בשנת תקע"ג, היה גם בחור בן 12 ושמו אריה מרקוס. עליית אריה בגיל כה צעיר מבהירה לנו את מגמתו. המטרה היא לא רק "ללמוד תורה בארץ הקודש", שהרי אין בה כלל ישיבות שמתאימות לו. הוא עולה כדי לתרום מכוחות עלומיו למען בניית ארץ ישראל בחומר ובלבנים ולמען הקמת קהילה חדשה שתהיה יסוד ופינה לקוממיות העם כולו בארץ ישראל. כוונת עלייתו היא "בשם כל ישראל", ומגמת התיישבותו היא "בעד עם ישראל וארץ ישראל".
קבוצת העולים לא יכלה להתגורר בירושלים מחמת החובות האדירים שהותירה אחריה מאה ועשר שנים קודם לכן קהילת האשכנזים, תלמידי ר' יהודה החסיד. לכן שמו העולים את פעמיהם אל הגליל העליון, לעיר צפת, והתגוררו שם כמה שנים. רק בשנת תקע"ו עלו לירושלים. ר' אריה, הבחור הצעיר, היה מהראשונים שנכנסו לעיר והתגוררו בה.
עליית תלמידי הגר"א, שנעשתה בשלוש פעימות (בשנים תקס"ח–תקע"ו), שינתה את פני ההיסטוריה היהודית בארץ מקצה לקצה, והיא הבסיס שעל גביו התרחשו כל העליות הבאות
מעשרה הראשונים
"הייתי מעשרה הראשונים אשר בעצת ה' השכילו לפתוח שערי ירושלים לפני קהל אשכנזים אחרי [אשר] סוגרו יותר ממאה שנים", סיפר לימים רבי אריה נאמן זצ"ל באחד ממכתביו לשר משה מונטיפיורי.
ר' אריה נאמן היה לא רק מעשרת הראשונים בקהילה האשכנזית ובמניין האשכנזי הראשון בעיה"ק ירושלים אלא מעשרת הראשונים שהקימו לתחייה את היישוב! עלייתו הייתה כרוכה במסירות נפש אדירה ובאומץ לב לעמוד מול כל האתגרים הענקיים הכרוכים בעלייה ובהתיישבות בארץ. וכיוון שהיה מעשרה ראשונים, "נותנים לו שכר כנגד כולם" – כיוון שהשראת השכינה באה על ידו ותחיית האומה באה על ידו, זכה לאריכות ימים ושנים טובות, ואת כל ימיו הקדיש לתחיית האומה.
אי אפשר שלא להזכיר גם את אשתו הגיבורה חיה בילא. "היא עזרה על ידו בכל פעולותיו לגבי הכלל והפרט", סיפר חוקר ההיסטוריה ר' פנחס גרייבסקי. "יחד אתו היא סבלה ייסורי ארץ ישראל באופן נורא מאותם הפראים תושבי הארץ אשר לא שמעו בקול מושל. נפשם ומאודם היו נתונים בידיהם ויהיו עשוקים ורצוצים; היהודים סבלו אז פחדים ואימת-מות על כל מדרך כף רגל, וישאו ויסבלו בסבלנות גדולה ובביטחון גמור לד' הבוחר בירושלם, שסוף סוף יזכו להתיישב ולהיאחז בארץ". וקו נוסף לדמותה הוא מציין: "חיה בילא היתה למדנית, למדה תנ"ך וספרי חז"ל, ידעה לשון וספר; חכמה ויראת ה' אוצרה".
את ה"פחדים" שהזכיר גרייבסקי תיאר בהרחבה נאמן בדברים שכתב בערוב ימיו: "היהודי היה כהפקר עם כל רכושו. מלבד כל המיסים שהוטלו על ראש כל איש, היה פחד החומסים והגנבים גדול מאוד. הערבים היו פותחים את המרתפים ואסמי האוכל, ועיני הבעלים היו רואות ולא היה לאל ידם להציל". בהמשך דבריו תיאר נאמן את מערכת המשפט המעוותת של הטורקים, שבכל סיטואציה נטתה להצדיק את הערבים ולהרשיע את היהודים.
מנהל הקהילה
ביום א' באדר תקפ"ז נפטר רבי מנחם מנדל משקלוב, מתלמידי הגר"א העולים ארצה, רבה וקברניטה הנערץ של קהילת הפרושים בירושלים. ראשי העדה מינו במקומו את בנו רבי נתן נטע לראש העדה, ואת הסוכנות והגזברות העמיסו על שכמו של האברך הצעיר ר' אריה מרקוס, ושניהם מילאו את תפקידם באמונה.
מאז ועד לפטירתו בשנת תרל"ז, יובל שנים, היה רבי אריה נאמן העדה, כלומר המזכיר והמנהל של כל ענייני העדה, ועל כן נקרא שמו בפי כול "ר' אריה נאמן". ר' אריה היה גם מגבאי בית החולים הראשון של העדה האשכנזית, ביקור חולים, שנוסד בשנת תרכ"ז. בית החולים שכן על גבול הרובע היהודי ברחוב אררט שברובע הארמני ופעל כמאה וחמישים שנה (!), ורק לפני שנים מספר, בשל קשיים שנקלע אליהם, התמזג עם בית חולים שערי צדק.
ר' אריה האריך ימים וחי עשרות שנים אחרי שנסתלקו לבית עולמם חבריו להנהגת העדה שעלו ארצה עימו. "מכל זקני הארץ אני נשארתי לבדי מהראשונים", ציין במכתבו למשה מונטיפיורי שבו גולל את תולדות היישוב. אנו מוצאים את חתימתו על כל המסמכים והמכתבים ההיסטוריים של הקהילה האשכנזית במשך חמישים שנה. בתחילה לצידם של ראשי העדה ורבניה בדור הראשון, מהעולים הראשונים: ר' ישראל משקלוב, ר' נתן נטע משקלוב וכדומה. בשנים הבאות הוא חתום לצד מנהיגי הדור השני: ר' ישעיה ברדקי, ר' יוסף זונדל מסלנט ור' שמואל סלנט. למעשה, חלק מהמסמכים הללו לא רק חתומים על ידו אלא גם כתובים בכתב ידו, מנהל העדה.
השגת רישיון הבנייה של החורבה
"אחינו בני ישראל! הלא נתבשרתם, הלא הוגד לכם פועל פעל ד' בקרב הארץ… ימין ד' הרוממה הושיעה לנו לבנות לנו בית הכנסת על אדמת קודש נחלת אל, היא חורבת רבינו יהודא חסיד, ובית הכנסת הזאת תהיה בית תפילה לכל הבא בשם ד' לשאת תפילה, אשר לא היתה כזאת בעיה"ק ירושלים למיום גלות ישראל מעל אדמת ד'!"
את השורות הנרגשות הללו כתבו בשנת תר"ך רבני העדה ומנהיגיה במכתב פומבי אל יהודי הגולה. אחד החתומים הוא ר' אריה נאמן, "ראש המתעסקים בבניין בית הכנסת הגדולה 'בית יעקב' בחורבת רי"ח". הרבנים מפליגים בשבח המקום ומשמעותו ההיסטורית, כי על ידי בנייתו "נגלה כבוד ישראל לעיני כל הגויים… אכן מאת ד' היתה כזאת, לחזק ידיים רפות, כי יקום ד' לרחם ציון ולנחם כל חרבות ירושלים".
ר' אריה נאמן היה מהפועלים הראשיים להשגת רישיון הבנייה של החורבה, כפי שנזכר במסמך שנכתב באותם ימים. בגאולת נחלת החורבה ובבניין בית הכנסת ראו אנשי ירושלים שלב חשוב בגאולת ישראל. רש"ז שפירא, חותנו של ר"א נאמן, ציין במכתבו משנת תק"ף: "ובנידון החורבה, אשר היינו מוכרחים להכניס גופינו ומאודינו לפדותה מיד זרים, ב"ה כך עלתה בימינו – אתחלתא דגאולה". ואת זה הוא כתב עוד לפני שהתחילו ההכנות לבנייה, רק על עצם הרכישה של המקום!
רש"ז שפירא היה מהפועלים הראשונים והראשיים לגאולת הקרקע של החורבה מידי הערבים. ר' חיים מיכל מיכלין, מעסקני היישוב, סיפר על כך לימים: "הוא התאזר עוז להוציא הנחלה מידי מחזיקיה, וחפץ ה' הצליח בידם להביא גם תעודה מממשלת מצרים כי להם היא.
"בשנת תרי"ד התעוררו פקידי הנחלה הזאת הרב היקר מו"ה אריה נאמן ז"ל והרב ר' מרדכי, בנו של הרש"ז צורף ז"ל, ובהשתדלותם נבנה בית המדרש 'שערי ציון', גם הקימו אז לתלפיות בתי ה'תלמוד תורה הכללית' [עץ חיים] ועוד, עד כי התנערה הנחלה הזאת, וקמה גם ניצבה ביופי ותפארת" (הצפירה, 29 בינואר 1890).
עלייתו הייתה כרוכה במסירות נפש אדירה ובאומץ לב לעמוד מול כל האתגרים הענקיים הכרוכים בעלייה ובהתיישבות בארץ
בניית בית כנסת החורבה
לאחר שהושג הרישיון הדרוש פעל ר' אריה להקמת בית הכנסת בחורבה, ונקרא שמו 'בית יעקב'. כיום הוא מתנוסס לתפארה במרכז הרובע היהודי, וקולות תורה ותפילה נשמעים בו בכל שעות היום.
באחד ממכתביו גילה ר"א נאמן טפח מרחשי ליבו על בניית בית הכנסת: "אחרון חביב בבית הכנסת שהניחו לנו אבותינו מקום להתגדר לפאר ולרומם בית אלוקינו ופאר בנינו מפורסם בכל העולם, הבנין הראשון [במעלה] בירושלים, וראינו בזה הבנין התערותא דלעילא ובונה ירושלים ה' – לשון הווה, סולם מוצב ארצה וגו'".
מאז שנת תרי"א (אז נרצח ראש"ז צורף הי"ד) היה ר' אריה נאמן האיש המרכזי במפעלי הבנייה של החצר ושל בית הכנסת הגדול בחורבה עד פטירתו בתרל"ז. הוא היה ראש הגבאים, והוא חתום על המסמכים הרשמיים הנוגעים למוסד קדוש זה.
תורה ועבודה
רבים מתושבי ירושלים עסקו ביגיע כפיים לפרנסתם. ראשי היישוב, מנהיגיו ועסקניו, ובהם ר' אריה נאמן, דחפו לכיוון הפרודוקטיבי כבר בשלהי שנות הת"ק. בשבוע הבא נמשיך את סיפורו של ר' אריה ונלמד על פעילותו לייסוד ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל כמעט ארבעים שנה לפני הקמת פתח תקווה ואף על מעורבותו בהקמת אם המושבות.
לתגובות:
