אלישע איש ירושלים

"כבשנו את העיר העתיקה ביום רביעי, וביום רביעי שאחריו היה כבר חג השבועות. הודיעו שפותחים את הכותל המערבי לקהל הרחב, וכל ירושלים חגגה על זה. עד אז לא היה אפשר להיכנס, רק טיפין טיפין.

"בליל חג השבועות לא הלכתי לישון. הסתובבתי ואמרתי: אני אעלה על מגדל דוד. עליתי על מגדל דוד בשלוש בבוקר, ופתאום אני רואה אבק ואבק, ומאחורי זה שורות שורות של דתיים בשטריימלך ובטליתות. זה לא נפסק. זה נמשך כל הזמן, כי זאת הייתה הדרך היחידה להיכנס. את שער ציון ושער יפו הם סגרו מבפנים בלבנים. אז היו צריכים לדחוף את זה כדי שאנשים יוכלו להיכנס. ואז פתחו. הגיעו מאות אלפי אנשים. אחרי שבועות כבר נפתחו גם כל החנויות הערביות".

הרגעים המרגשים הללו חרותים היטב בזיכרונו של אלישע שור (86), שהיה אז חייל מילואים בחטיבה הירושלמית. הוא עצמו דור חמישי בארץ ונולד למשפחה מיוחסת וידועה של חסידי קרלין בירושלים. אביו משה שלום שור הקים יקב שפעל שנים רבות ברובע המוסלמי, ועד היום פועלים יקבים מספר של בני המשפחה. באמתחתו של שור לא מעט סיפורים מעניינים על ירושלים של פעם, ואנו צוללים יחד אל אותם ימים.

"אחי סיפר לי שכשהוא היה מעלה את החביות על הקרשים, אבא שלי היה אומר לו: 'הרשל, לא עד הקיר! זה הכותל!' הקיר הזה היה הכותל המערבי. ברחוב הגיא כמעט כל הרחוב היה יהודים. כשהם הגיעו הרובע היהודי כבר היה מלא, אז הלכו לרובע המוסלמי"

"סבו של סבי, מרדכי אברהם גלין, חסיד רוז'ין, הגיע ארצה בשנת תקצ"ד (1834) מרוסיה הלבנה, אוקראינה", הוא פותח בהיסטוריה משפחתית-ירושלמית בת מאתיים שנה. "כעבור שלוש שנים נולד בנו יצחק. בשנתיים הראשונות לעלייתה ארצה התגוררה המשפחה בצפת. משם עברה לטבריה, וכעבור זמן הדרימה לירושלים.

"עם הגעתה לירושלים התמקמה המשפחה ברחוב הגיא, הרחוב המוביל מהכותל המערבי אל הרובע המוסלמי, שעכשיו שמח שם. ברחוב זה התגוררה המשפחה כמה דורות, ואף פתחו בחצר הבית את היקב הראשון בירושלים בשנת תר"ח. אחד מבניו של יצחק נקרא שמואל, והוא סבי. את השם שור אימץ יצחק מגיסו, שעל שמו הוצא רישיון היקב, ומאז הפך השם לשם המשפחה.

"בשל הקרבה להר הבית סיפר לי אחי שכשהוא היה מעלה את החביות על הקרשים, אבא שלי היה אומר לו: 'הרשל, לא עד הקיר! זה הכותל!' הקיר הזה היה הכותל המערבי. ברחוב הגיא כמעט כל הרחוב היה יהודים. כשהם הגיעו הרובע היהודי כבר היה מלא, אז הלכו לרובע המוסלמי".

בשנת תרפ"ה, ארבע שנים לפני מאורעות תרפ"ט, היגרו אל העיר החדשה רוב תושביו היהודים של הרובע המוסלמי. משפחת שור עברה לשכונת בית ישראל. תשע שנים לאחר מכן, בשנת תרצ"ו, נולד אלישע, בן הזקונים של המשפחה. הצעיר בשישה עשר אחים, היחיד שחי בינינו כיום. על אף מעבר המשפחה לשכונת בית ישראל המשיכו בניה להתפלל בבית הכנסת של חסידי קרלין ברובע היהודי. "הוא היה ברחוב חב"ד, וכבר איננו שם היום. הכול השתנה שם.

"בכל שבת בבוקר הלכנו לכותל המערבי מבית ישראל: אני, אבא, אימא והאחים. לא היה אפשר לשבת ולא היה אפשר לקרוא בתורה, כי האנגלים אסרו את זה. איפה שעכשיו עזרת נשים, היה גר ערבי אחד, שהיה מוגרבי. הוא היה עובר עם החמור לידי: אני עומד, והחמור עובר, ובאמצע הזה עושה את הצרכים שלו בכותל. זה היה מה שהיה קורה. לא כמו היום".

"בדרך שמענו ברדיו את קול קהיר בעברית משובשת שאמר: 'אנחנו כבר באשקלון, אנחנו כבר עוד מעט בתל אביב'. ואני ברוך ה' ידעתי על כל פעולות התגמול, ואמרתי: 'סיפורי סבתא, הוא מקשקש בשכל!' והמשכתי בנסיעה לירושלים"

היקב נשאר בעצם ברובע המוסלמי?

"לא. היקב היה מאוד קטן ומאוד פרימיטיבי, העברנו אותו איתנו. היום יקב ממוצע עושה ביום אחד מה שכל היקבים הקטנים עשו אז. יין היה דבר יקר; היו באים, קונים חצי ליטר לשבת. במקביל התחלנו להכין משקאות חריפים – ערק, קוניאק, ליקרים. כך גדלנו קצת במשך הזמן.

"כשהתחילה המלחמה בשנת תש"ח גרנו קרוב מאוד לרחוב שמואל הנביא. אנחנו כמובן לא עזבנו, כי היינו קשורים בגלל העסק. היקב של היין היה במרתף, וכל השכנים הקרובים באו להיות אצלנו. היו במקלט יום ולילה, כל הזמן. חצי שנה הייתי במקלט. היינו שומעים את כל הפיצוצים, ולמחרת סיפרו לנו שהערבים פוצצו בניינים של יהודים בשכונת נחלת שמעון הסמוכה.

"גרנו ליד מעבר מנדלבאום, ושם היו קרבות גדולים. אז עוד לא היה שם גבול. מאז התחילה הלחימה עברנו להתפלל בשטיבלך של בית ישראל. ידענו שיש פגזים, אבל לא ידענו מה זה. ברגע שנהיה שקט אמרנו: 'עכשיו נלך'. פתאום נפל בשטיבלך פגז על 14 איש והרג אותם. היו בהם לא מעט אנשים שהכרתי, ואחרי כמה ימים נהרג הדוד שלי. בהמשך נהרגו גם שלושה בני דודים שלי. קברו אותם בשיח' באדר. כל המצב התחיל להיות קשה. אחר כך היו פעולות התגמול של יחידה 101, ואז הגבול שלנו עם הלגיון נהיה שקט למדי".

"אמרתי לערבייה שעובדת אצלי בבית שההורים שלי גרו בסילוואד, והיא התחילה לצחוק: 'פה היו פעם פלשתים, ולמעשה הם יצאו. אחר כך באו אנגלים, ואחר כך אתם באתם'. באמת אותנו קיבלו כמו שלטון אחר, התחלף השלטון. לא זרקו אבן, לא שום דבר. פעם אפילו ישנתי בשכם באיזה מלון כי עברתי והתקלקל האוטו. לערבים לא הייתה שום בעיה עם הכיבוש שלנו. מה, הייתה להם פה איזו מדינה? היה להם צבא? לא היה להם שום דבר"

רוקדים בהר

אף שגדל במשפחה חסידית ולמד בישיבה החסידית חיי עולם שבכיכר השבת, כשהיה בן 23 בחר שור להצטרף למאבק הלאומי ולהתגייס לצה"ל. "עד היום אני דתי-לאומי וגם הבנות שלי וגם הבנים שלי. אני לא נסחפתי כל כך לקרלין. אבא שלי היה הולך לקרלין, מתפלל וחוזר הביתה, הוא לא היה יותר מדי חלק מהקהילה. התגייסתי לשירות סדיר, ובמילואים שירתי בחטיבה הירושלמית. מדי פעם קראו לנו לקורסים, כמו קורס חובשים. היינו כמו אנשי הג"א".

במהלך השנים הוא נשא את שרה ז"ל, ניצולת שואה, בתו החורגת (אביה נרצח בשואה) של הרב מנחם מנדל מרקוביץ, רבה של צפרייה. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. בעקבות מעבר לעבודה בשוק העירוני בבאר שבע עברה המשפחה להתגורר בעיר למשך שנה וחצי. כשהתחילה המלחמה בכ"ו באייר תשכ"ז העמיס שור את אשתו ואת הילדים על הטנדר ודהר לירושלים.

"בדרך שמענו ברדיו את קול קהיר בעברית משובשת שאמר: 'אנחנו כבר באשקלון, אנחנו כבר עוד מעט בתל אביב'. ואני ברוך ה' ידעתי על כל פעולות התגמול, ואמרתי: 'סיפורי סבתא, הוא מקשקש בשכל!' והמשכתי בנסיעה לירושלים. גרתי בעבר בקריית משה ולא מכרתי את הדירה אלא השכרתי אותה. באתי כדי להיות במקלט של הבניין, והורדתי שם את אשתי והילדים".

למחרת הלך שור למחנה שנלר, ליד גאולה, כדי להתגייס. "היינו בעמק בית נקופה, ליד אבו גוש. בלילה שכבנו קצת במארבים. עקבנו כל הזמן אחרי המלחמה. אבל זו לא הייתה מלחמה ממש, לא ירינו אף ירייה אחת. אפילו לא בחברון, כי ג'אבר, ראש העיר, אמר להם: 'היהודים לא ישכחו את תרפ"ט', אז כולם לא ירו. בכלל, זה היה משונה מאוד. היה אפשר ללכת לטייל כמו שאתה מעז לטייל בגאולה. כולם אהלן וסהלן.

"אמרתי לערבייה שעובדת אצלי בבית שההורים שלי גרו בסילוואד, והיא התחילה לצחוק: 'פה היו פעם פלשתים, ולמעשה הם יצאו. אחר כך באו אנגלים, ואחר כך אתם באתם'. באמת אותנו קיבלו כמו שלטון אחר, התחלף השלטון. לא זרקו אבן, לא שום דבר. פעם אפילו ישנתי בשכם באיזה מלון כי עברתי והתקלקל האוטו. לערבים לא הייתה שום בעיה עם הכיבוש שלנו. מה, הייתה להם פה איזו מדינה? היה להם צבא? לא היה להם שום דבר.

"ביום רביעי שמענו ברדיו על הכיבוש של העיר העתיקה. אמרו לנו: 'חבר'ה, הצנחנים הולכים, ואתם לוקחים את ירושלים'. העמידו לרשותנו ארבעה בתי מלון. נכנסנו לבית מלון, ואף אחד לא היה שם. אנחנו היינו צריכים לשמור, אבל לא היה על מה לשמור. שבעה-שמונה ימים לא נתנו לאף אחד להיכנס. למה? כי הכול היה מוקשים. למשל, בריכת הסולטן, לא ראית שיש בריכה, היו מים ועצים. כל האזור היה מוזנח.

"ביום ראשון ראינו שבאים טרקטורים שכל הקבלנים הגדולים נידבו ומשאיות, והתחילו להרוס את הבתים של שכונת המוגרבים ברחבת הכותל. שבוע ימים הסתובבתי בכותל וברחובות. הכול היה מלא אבק. פתאום אני רואה שר' אריה לוין בא, ומוביל אותו אחד מראשי אצ"ל. כשהוא הגיע איזה עשרה מטרים לפני הכותל הוא הפיל את עצמו לרצפה, שהייתה אבק ובלגן, והתחיל לזחול ולבכות כמו ילד קטן: בוכה, בוכה, עד שהגיע עד לכותל עוד יותר הגביר את הבכי, והלך מאבן לאבן בזחילה ונישק את אבני הכותל".

שור לא החמיץ את ההזדמנות לעלות גם להר הבית. "באותו זמן שאני הסתובבתי אמרו החבר'ה: יאללה, בוא נלך לראות את הר הבית. נכנסנו להר הבית כמה חיילים, ושום ערבי לא היה שם. נכנסנו, התחלנו לרקוד שם, שמנו דגל על כיפת הסלע. היו גם חבר'ה חרדים, כי הם פסקו שלפי ההלכה בזמן מלחמה אפשר להיכנס. אפילו היו איתנו אנשי נטורי קרתא. רקדנו יחד על אבן השתייה. אחר כך ראינו מרחוק שמתקרב איזה שיח' אחד, זה היה המופתי של אל-אקצא, והוא התחיל לדבר איתנו. בהר הבית ריכזו הרבה ערבים בשביל חקירות, אז הם ישבו שמה באזיקים".

"ביום ראשון ראינו שבאים טרקטורים שכל הקבלנים הגדולים נידבו ומשאיות, והתחילו להרוס את הבתים של שכונת המוגרבים ברחבת הכותל. פתאום אני רואה שר' אריה לוין בא, ומוביל אותו אחד מראשי אצ"ל. כשהוא הגיע איזה עשרה מטרים לפני הכותל הוא הפיל את עצמו לרצפה, שהייתה אבק ובלגן, והתחיל לזחול ולבכות כמו ילד קטן: בוכה, בוכה, עד שהגיע עד לכותל עוד יותר הגביר את הבכי, והלך מאבן לאבן בזחילה ונישק את אבני הכותל"

אחרי המלחמה חזרת לעבוד ביקב?

"העירייה לא רצתה לתת רישיון לבית ישראל, אז קנינו מבנה בגבעת שאול, ועברנו לשם. וגם במוצא היה יקב של האחים שטיינברג. קנינו אותו מהם. היה לנו שלושה מקומות. הוצאנו אז את יין קונדיטון, יין מלכים, וזה תפס מקום טוב. היינו הראשונים שהיה לנו בד"ץ של העדה החרדית. עשינו כל מיני טיקטים, מגדל דוד שכתוב עליו ביידיש 'יין המלכים' היה הולך הרבה מאוד. היקב שלנו היה יקב שמשון. הדוד זה יקבי ציון. אבל אנחנו היינו פי ארבעה יותר גדולים מהם".

שור לא פחד מהערבים. הוא דובר ערבית שוטפת וכמובן יידיש. היחסים איתם ידעו עליות ומורדות. אחד הקשרים הללו הסתיים בצורה טרגית. אחד האנשים הכי קרובים אליו, עובד ערבי ביקב שלו שהיה ממש בן בית, הזמין אותו להיפגש לאחר תקופה מסוימת שבה הם לא נפגשו, אך הפגישה לא יצאה לפועל. זמן קצר לאחר מכן אותו רצח עובד ארבעה יהודים בפיגוע ברמת אשכול בכלי נשק שגנב משור. "קראו לו עבד שמאסנה. סמכתי עליו עד כדי כך שהוא היה שומר על הנכדים שלי. הוא דיבר עברית ויידיש. סידרתי לו רישיון למספר צהוב.

"יום אחד הבת שלי התקשרה אליי בבהלה:'אבא, אתה יכול להאמין? אמרו עכשיו ברדיו שעבד שמאסנה הרג ארבעה יהודים'. אמרתי: 'כן, אני מאמין. אני מכיר את המנטליות שלהם'. הוא היה בירדן, אמרו לו: קח 3,000 דולר. ובאותו זמן הוא גם גנב ממני אקדח. הוא יושב עד עכשיו, הוא קיבל ארבעה מאסרי עולם".

בשלב מסוים עזב שור את עולם היקבים והתחיל לעסוק בתחומי האופטיקה והיודאיקה. במהלך האינתיפאדה הראשונה הוא נפצע בפיגוע כאשר מחבלים יידו אבנים על הרכב שבו נסע. "באותם ימים רק התחילו האינתיפאדות. האינתיפאדה הראשונה הייתה רק עם נערים. זאת אומרת, כשהם יצאו ב-12 מבית הספר, ידעתי שאני לא יכול לנסוע.

"'אבא, אתה יכול להאמין? אמרו עכשיו ברדיו שעבד שמאסנה הרג ארבעה יהודים'. אמרתי: 'כן, אני מאמין. אני מכיר את המנטליות שלהם'. הוא היה בירדן, אמרו לו: קח 3,000 דולר. ובאותו זמן הוא גם גנב ממני אקדח. הוא יושב עד עכשיו, הוא קיבל ארבעה מאסרי עולם"

"הם יוצאים מתוך בית הספר, מתכופפים כאילו שלא מרגישים, מרימים באבן וזורקים. ערבים בטבע שלהם לומדים בתור ילדים כבר לזרוק אבנים, כי הם הולכים עם הכבשים והעיזים, אז תמיד הם זורקים על העז הראשונה.

"גם בתקופות שאחרי אוסלו המשכתי לנסוע, כי מכרתי משקפיים לערבים, לבתי מרקחת. אני הרפתקן. ראיתי איזה כביש ליד היישוב אדם, נסעתי. פתאום צצו כמה שומרים, הם היו כנראה שומרים של ערפאת. שאלו אותי: 'מה זה?' אמרתי להם שאני מוכר משקפיים, הראיתי להם, והם אמרו: 'סע לשלום'".

בשנים האחרונות שור מתגורר בירושלים, בסמיכות לאחת מבנותיו. "המצב היום בארץ בכלל ובירושלים בפרט נפלא באופן בלתי רגיל. כמי שראה גם זמנים אחרים, אני יודע להעריך במיוחד את השפע הגדול שהקב"ה משפיע עלינו היום. תודה לא-ל, גם מבחינה רוחנית יש פריחה גדולה, וגם מבחינה גשמית החיים היום נפלאים בצורה יוצאת דופן.

"להרבה אנשים זה נראה מובן מאליו, אבל אנשים בגילי זוכרים גם תקופות אחרות. ראינו בעינינו ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, זוכים להגיע לארץ הקודש. עברנו תקופות צנע, מלחמות קיום ועוד. כשמדינת ישראל חוגגת חמישים וחמש שנה לאיחוד ירושלים ושחרורה, ומצבה באופן כללי טוב כל כך, לעם ישראל יש הרבה על מה להודות לה'. וכמובן, עם זאת יש להמשיך להתפלל שהמצב רק ילך וישתפר ושנזכה במהרה בימינו לגאולה השלמה".

"להרבה אנשים זה נראה מובן מאליו, אבל אנשים בגילי זוכרים גם תקופות אחרות. ראינו בעינינו ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, זוכים להגיע לארץ הקודש. עברנו תקופות צנע, מלחמות קיום ועוד"