האולימפיאדה לקראת סיום, וכולנו באיפוריה משש המדליות שהשיגה בינתיים המשלחת הישראלית, שיא חדש ומרשים לכל הדעות. בסיפורי ההצלחה מתבלט במיוחד הסיפור של רז הרשקו, שזכתה במדליית כסף בג'ודו, והתחרתה בקטגוריית המשקל הפתוחה לנשים (מעל 78 ק"ג). מהספורטאים הישראלים החברים במשלחת למשחקים האולימפיים בפריז הייתה הרשקו הייתה היציבה מכולם, והעפילה לקרב על המדליה כמעט בכל תחרות.
ואולם כמו אפקט הקרחון, שרק עשרים אחוזים ממנו חשופים לעין ואילו החלק הארי נסתר ממנה, ספק אם כולם מכירים את סיפור חייהם האמיתי של הזוכים באולימפיאדה, את הקשיים והאתגרים שצלחו, ובהם גם סיפורה המיוחד של הרשקו. ואם אתם הורים או אנשי חינוך, יותר ממומלץ לכם לקרוא את הסיפור שלה לעומק ולדלות ממנו את המסרים החשובים, שבלי ספק יוכלו לספק חמצן ולעזור לכל הילדים שהולכים בדרך ואיבדו תקווה.
"היו לי הפרעות קשב וריכוז בלימודים", סיפרה רז בריאיון ל-ynet בשנה שעברה, "וברמה החברתית היו יורדים עליי בבית הספר שאני שמנה ושאני מתעסקת בג'ודו", היא סיפרה. "זה פגע בי, היו מכנים אותי 'אבו גבר' וכל הדברים האלו. לא היו לי הרבה חברים, בעיקר התעלמו ממני והקניטו אותי. היו אפילו דברים שניסיתי לעשות לעצמי. אבל אז עברתי טיפול, והמסר שלי לכולם הוא שהכי חשוב שתישארו מי שאתם. הלכתי עם הדרך שלי, המשכתי להיות מי שאני תמיד".
קראתי את המילים שלה שוב ושוב וחשבתי על כל התלמידים שלי בכיתה שקשה להם. שפוגעים בהם. שמגיעים לבית הספר בחוסר חשק. במבט כבוי. נגררים. מחכים רק לצלצול הגואל.
אילו יכולתי הייתי מנסה לארגן להם פגישה עם רז הרשקו. פגישה אישית. מיוחדת. שהיא תסתכל להם בלבן של העיניים ותגיד להם. תבטיח. שיום אחד זה יעבור. ואף על פי שכרגע הם לא רואים את השמש, ואף על פי שכרגע הם לא מבינים בשביל מה לקום בבוקר, שלא יוותרו. שיהיו חזקים. שינשמו אוויר. כי למרות הקלישאה והסיסמאות, איך שלא הופכים את זה, יש גם אמת חזקה ועוצמתית כל כך במשפט "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
