רשות הדיבור ויקהל

הדרך אליך
טליה אביעד
אוּלַי אַתָּה שׁוֹמֵעַ
אוּלַי עַכְשָׁיו גַּם דּוֹמֵעַ.
תָּמִיד מְחַכֶּה לַבָּאוֹת
אֵ-ל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת.

תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ
אֵיךְ חִיּוּךְ נָסוּךְ עַל פָּנֶיךָ.
עַכְשָׁיו אֵצֵא מֵהַשָּׁחֹר
וְאֶרְאֶה פִּתְאוֹם נוֹף טָהוֹר.

לְאָן מוֹבִיל אַתָּה אוֹתִי?
רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת הַצַּד הָאֲמִתִּי
הוֹלֶכֶת אַחֲרֶיךָ לְכָל מָקוֹם
לוֹמֶדֶת מִדַּרְכְּךָ, אַבָּא טוֹב.

אַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד
אָנָּא שְׁעֵה לִתְפִלּוֹתֵינוּ
וְנֹאמַר דַּי לְצָרוֹתֵינוּ

עֲשֵׂנִי אָדָם טוֹב יוֹתֵר
סוֹלֵחַ, רָגִישׁ וּמְוַתֵּר
לָנֶצַח אֶשָּׁאֵר בְּחֵיקֶךָ
וְאוּכַל לִלְמֹד מִדַּרְכְּךָ הַמְּסוּרָה

שְׁלִיחוּת
מירה הראל

שְׁלִיחוּת הִיא מְשִׂימָה
אִישִׁית, חִנּוּכִית וּמַרְשִׁימָה
רַק לְמִי שֶׁמּוּכָן לְהַגְשִׁימָהּ
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
לַמְּרוֹת הַקְּשָׁיִים וְהַמִּכְשׁוֹלִים
שֶׁאֶת דַּרְכּוֹ חוֹסְמִים.
וְכָל אָדָם הַמּוּכָן וּמְזֻמָּן
לְהַגְשִׁים בְּכָל זְמַן
אֶת הַחֲלוֹם הַכָּמוּס בִּלְבָבוֹ
וּבוֹעֵר בְּקִרְבּוֹ –
לֹא יַרְכִּין רֹאשׁ, אַךְ יִזְקֹף אֶת הַגַּב
וְיִשְׁתַּדֵּל לִסְלֹול דֶּרֶךְ בְּכָל מַצָּב,

וּבְלִי לְאַבֵּד אֶת הַכִּוּוּן
יְאַרְגֵּן אֶת כָּל צַעֲדֵי הַהִוּוּן,
בְּקֶצֶב מַתְאִים
לְהַשָּׂגַת הַתְּנָאִים,
אִם צָרִיךְ, בְּכָל יוֹם –
לְהַגְשָׁמַת הַחֲלוֹם.

אל תעזבני יומיים
דניאל י'
יש עוד הרבה שירים לתאר מעלותיך
ועוד יותר מזמורים להלל קדושתך
אך מרוב שפלותי, הגואה בי כמים,
מפי יוצא רק קול תחינה לפני יושב שמיים
אנא, אם אעזבך יום, אל תעזבני יומיים

חמדה גנוזה היא תורתך, המרפא את כל שבריי
מאהבתך היא התשובה, המכסה על כל פשעיי
במנוחה ושמחה קידשת שבתותיי
והמצוות לי אבני הדרך, בהן אחיש את פעמיי

מאורך מסתנוור לו זוהר הרקיע
וכל ים גועש, לא חדל מלהריע
זקן במשפט, מנופף בחרב נעורים
הדבק באורחותיך הולך למישרים
כפנינים הם רזיך, חבויים במעמקים
הו! מעורר ישנים ומקיץ נרדמים

יש עוד הרבה שירים לתאר מעלותיך
ועוד יותר מזמורים להלל קדושתך
אך מרוב שפלותי, הגואה בי כמים,
מפי יוצא רק קול תחינה לפני יושב שמיים
אנא, אם אעזבך יום, אל תעזבני יומיים.

הרימי את הראש
ד"ב
הָרִימִי אֶת הָרֹאשׁ, אֲחוֹתִי,
זִקְפִי אֶת גַּבֵּךְ
יַשְּׁרִי מַבָּטֵךְ.

הַשְׁמִיעִי קוֹלֵךְ, אֲחוֹתִי,
הַוּוֹלְיוּם יִגְבַּר
עַל זְמַנִּים שֶׁל שְׁתִיקָה.

צִבְעִי אֶת רִיסַיִךְ, אֲחוֹתִי,
אַל תִּשְׁקְעִי עוֹד
בִּמְצוּלוֹת הַדִּמְעָה.

מַחֲאִי כַּף אֶל כַּף, אֲחוֹתִי,
אַל תְּנַגְּנִי עוֹד
צְלִילִים שֶׁל כְּאֵב.

פַּנִּי אֶת לִבֵּךְ, אֲחוֹתִי,
חֲדָרַיִךְ מוּצָפִים
גַּלִּים שֶׁל אַכְזָבוֹת.

צַיְּרִי לְךָ שָׁמַיִם, אֲחוֹתִי,
יֵשׁ מָחַק לִמְחֹק
תְּהוֹם שֶׁל חֲרָטָה.

יַקְּרִי אֶת הֱיוֹתֵךְ, אֲחוֹתִי.
עִנְדִי תַּכְשִׁיט שֶׁל שִׂמְחָה לְצַוָּארֵךְ.
וּמַמָּשׁ בְּקָרוֹב, תַּאֲמִינִי בֶּאֱמֶת,
טַבַּעַת תַּחֲבֹק אֶת אֶצְבָּעֵךְ.

הַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
דּוּדָא מִילָה

יֵשׁ לִי הֲמוֹן דְּבָרִים שֶׁרָצִיתִי
יַם דְּבָרִים שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי
דְּבָרִים שֶׁרַק קִוִּיתִי
דְּבָרִים שֶׁאִוִּיתִי

וְהַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
אֲנִי לְבַד מוּלָם
הַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה, לִבִּי נֶאֱלָם

רוּחִי הַבּוֹעֶרֶת שׁוֹאֶפֶת לִיצֹר
וְאֶת כָּל רֶגַע מֵחַיַּי לִנְצֹר
בְּאֵין כְּנִיסָה לֹא לַעֲצֹר
וּדְבָרִים נָאִים לִקְצֹר

אָז אֲנִי מַבְטִיחַ לַדְּבָרִים שֶׁמָּחָר
כִּי הַיּוֹם כְּבָר קְצָת מְאֻחָר
הָרָקִיעַ מִזְּמַן מֻשְׁחָר
דְּבָרִים! מָחָר!

וְהַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
אֲנִי לְאַט נִרְדָּם
הַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
יָדִי בְּתוֹךְ יָדָם.

לָצֵאת מֵהַכֵּן
נחשון מאיר
כָּל גּוֹזָל עוֹזֵב אֶת הַקֵּן
וְכָל נַעַר יוֹצֵא מֵהַכֵּן.
מַפְסִיק לִהְיוֹת יֶסְמֵן
מַפְסִיק לַעֲנוֹת אָמֵן
עַל כָּל בְּרָכָה.
רַק צִפֳּרִים זְקֵנוֹת נִשְׁאָרוֹת בַּכֵּן.
הוּא מַתְחִיל לִרְאוֹת אֶת מָה שֶׁאֵין
וּמוֹרֵד בְּמָה שֶׁיֵּשׁ
מַפְסִיק לְבַקֵּשׁ
וּמַתְחִיל לִדְרֹשׁ.
הוּא מְגַלֶּה אֶת הַלֹּא שֶׁלּוֹ.
הוּא בָּטוּחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּנְפֵי נֶשֶׁר
וּפוֹרֵשׂ אֶת כְּנָפָיו הַשְּׁבִירוֹת,
מְנַסֶּה לָעוּף
וּמִתְרַסֵּק.
אִמָּא רוֹצָה לְהָגִיב
אֲבָל אַבָּא מְסַמֵּן –
אֵין מָה לְהַגִּיד.
זֹאת דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים
שֶׁהוּא חַיָּב לַעֲבֹר.
זֹאת דֶּרֶךְ הַצִּפֹּר.
לָצֵאת מֵהַקֵּן בְּטֶרֶם עֵת
וְלִפֹּל.
וְלָקוּם.
וְלִפֹּל.
וּלְהִלָּחֵם עַל הַכֹּחַ לָעוּף
וְלֹא לָשִׂים לֵב שֶׁהַמִּלְחָמָה עַצְמָהּ
מְחַזֶּקֶת אֶת הַכְּנָפַיִם.
וְאָז זֶה מַגִּיעַ
וּמַפְתִּיעַ.
וְהַנַּעַר אָמְנָם עוֹזֵב אֶת הַכֵּן
אַךְ כְּמוֹ הַגּוֹזָל
הוּא רַק חִפֵּשׂ מָקוֹם בָּעוֹלָם
לִבְנוֹת כֵּן חָדָשׁ.

חוגגת פורים לבד
מ"מ
אשתף אתכם במשהו אישי: בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי חוגגת את פורים לבד. נשמע לא להיט, נכון? אבל כן, כך יצא, והייתי יושבת עם עצמי בחג ואוכלת ארוחה שהכנתי לבדי. מנסה בכל זאת לשמוח. אחר כך הייתי בורחת. יוצאת להתנדב באיזה מקום כמה שעות שיעבירו לי את היום, או מסתובבת ברחובות לספוג אליי את אווירת החג. משפחות מחופשות היו עוברות מולי ואני כמו שקופה עוברת דרכן, מביטה בהן, רוצה להרגיש חלק, להפסיק להתבונן מהצד. ומי אני? רווקה דתית בת 37. בחורה טובה. סטנדרטית. אחת שעשתה את המסלול המגזרי הקלאסי. חברות שלי כבר הקימו בתים. האחים והאחיות חוגגים עם המשפחה של הצד השני. ואז את פורים אני חוגגת לבד. למען האמת אני נבוכה לבקש להתארח באופן ישיר, שלא יחשבו שאני מסכנה. אני לא, תודה לה' יש לי הרבה על מה להודות. אז אני מנסה לרמוז פה ושם, אולי אנשים יבינו ויציעו לי לחגוג אתם. אבל אנשים לא מבינים רמזים, או שאין להם כוחות וסבלנות לארח. ולי אין כוחות נפש לדיבור ישיר וחשוף כל כך. בפורים שעבר הבטחתי לעצמי שבשנה הבאה אני כבר בבית שלי עם האיש היקר שלי. בינתיים זה עוד לא קרה. אבל אני מאמינה בטוב שיגיע.
המילים האלה נכתבות כאן בפשטות ובכנות: משפחות שחוגגות את חג הפורים! תקדישו דקה לסרוק בראש חברים וחברות שלדעתכם אין להם היכן להתארח ותזמינו אותם לסעודת החג. תחליטו שאתם משמחים אנשים מעבר למעגל הקרוב המוכר שלכם. ובבקשה, אל תסתכלו עליהם במבט מרחם. הם לא מסכנים. הם יכולים להיות הרבה יותר מוצלחים ומתקדמים מכם בהרבה תחומים אחרים. אך בתחום הספציפי של משפחה, הם עדיין לא הצליחו כי כך רצו משמיים. אנחנו כאן בעולם כמו פאזל, אחד נועד להשלים את האחר במקום שהוא חסר. גם אם הם כבר מצאו סידור, אני בטוחה שהם יעריכו את ההזמנה שלכם. יש מצב טוב שהם יזכרו לכם את זה לכל החיים. ויש גם סיכוי לא קטן שהם יסנגרו עליכם מכל הלב אחרי 120 שנה בבית דין של מעלה.

הגדרות
ג"ד
בין הטיפות אתה הולך
עובר שלולית ולא דורך
רק מנווט בין הצמצום לפשרנות
האם צריך? מותר? ואיך?
רצון גובר ואז דועך
עוד משוכה אתה עובר בדייקנות
האם זו סך הכול פריקה
שמסירה עוד מועקה
או כך נראית הדרך אל המטרה
כאילו לא פה ולא שם
הכול נראה לא מתוחם
ואין ברירה – אתה צריך כאן הגדרה.

אתה הולך בתוך מסלול
על צלע הר גדול תלול
וכל הזמן רק מחפש סימון בשביל
המגמה לא אחידה
יש עלייה וירידה
האם למעלה או למטה הוא מוביל
כשהמסלול הזה התחיל
אתה בחרת לך שביל
אך איך תדע אם דווקא זהו הנכון
ואם תשאל זאת אחרים
אולי הם בעצמם תועים
אולי זו לא רק שאלה של היגיון.

ממשיך בדרך וצועד
על יד בריכה אתה מועד
נרטב מגשם שמחליף את הטיפות
כשהרצון שלך דועך
חושב שאת הזמן מושך
בסוף נופל כשמגיעות המשוכות
יורד באופן מסוכן
סביבך דבר לא מסומן
כבר התרחקת מהדרך הטובה
להתקדם, להתגבר
אך אם צריך גם לברר
לי אין תשובה – השיבני ואשובה!

עומד ובמבט זהיר
כשאור מהמזרח מאיר
מביט מעבר לגבולות ההגדרה
בכל ליבך עכשיו מחליט
שאת הדרך לתכלית
כבר לא תחסום בלוח מטרה
כל התקדמות צריכה בירור
עכשיו הרבה יותר ברור
כי אין חשש ממה שעוד לא התגלה
מתוך מסלול שטוף גשמים
תאיר כאור שבעת ימים
תורת חיים – אל האינסוף היא מובילה!

תורה נובעת או תורה מופרדת
בנימין הלוי
תגובה ל"איך כל זה יצא דווקא מתוך הציונות הדתית" (גיליון תצווה)
ממה נובעת השקפת העולם שלנו, וממה נובעים הערכים שלנו?
אצטט מדברי הרב יעקב אריאל באותו גיליון של עולם קטן (בשינויי לשון מתחייבים): "ארץ ישראל, עם ישראל, אהבת ישראל, מדינת ישראל והאדם היחיד. עד שלמדתי אצל הרב צבי יהודה הייתי בטוח שכל עניין עומד בפני עצמו. אצל הרצי"ה זצ"ל הכול היה תורה. הכול מתחיל מ'תורה גדולה' – שלמה, תמימה, שמעצם היותה כזו היא כוללת את הכול. מהתורה צומחים ארץ ישראל, עם ישראל, אהבת ישראל, מדינת ישראל והאדם היחיד".
השאלה היא איך אנחנו לומדים תורה, ואיך אנחנו מתייחסים לחיים. או מאין נובעים הערכים שלנו. האם התורה היא מקור החיים, המוסר, הערכים והאידאולוגיה שלנו? האם התורה נובעת ומפכה בחיינו? או שמא אנחנו 'מגמגמים' – גם תורה, גם עבודה, גם ארץ ישראל, גם עם ישראל, גם וגם וגם.
אם הכול נובע משורש אחד כפי שלימד הרב קוק זצ"ל, אז כשמגיעים לקונפליקט בין הצרכים השונים, חוזרים אל השורש, אל התורה וההלכה, ושואבים משם דרך חיים.
ואולם אם התורה והחיים 'מגמגמים', אז כשמגיעים לחיים המעשיים מגיעה השאלה איזה ערך גובר, ובעצם על איזה ערך לוותר.
אנחנו צריכים להחליט אם התורה היא מגדל אור שממנו נשאב ולאורו נלך, או שהתורה היא אחד מהערכים שצריך להתחשב בהם, ותמיד נפסח על שתי הסעיפים.
הבה נחזור אל תורה שהיא מגדל אור לכל החיים שלנו. שהלימודים הפרנסה והעבודה יהיו מתוך ההדרכה של התורה. שההתייחסות לחידושים הטכנולוגיים ואל האידאולוגיות הישנות והחדשות, שהדאגה לצרכים האישיים והמשפחתיים שלנו, כמו הגשמת הערכים שלנו, יהיו מתוך השקפה של התורה. שההסתכלות על חינוך הילדים שלנו תהיה לאור התורה הכוללת הגדולה. תורה כזו תוכל להיות עוגן לכל החיים בים הסוער.