כותרות חמות :

רשות הדיבור וישב
רשות הדיבור וישב

רשות הדיבור וישב

 

הכי גבוה שאפשר

יהושע אודרברג

יוֹם רוֹדֵף יוֹם

שׁוּם דָּבָר לֹא הִגִּיעַ פִּתְאוֹם

לִהְיוֹת עַל גַּג הָעוֹלָם

בְּכָל תִּקְרַת זְכוּכִית לִנְגֹּחַ

לִבְעֹט

לִקְפֹּץ הֲכִי גָּבוֹהַּ שֶׁאֶפְשָׁר.

 

מִכָּל נְפִילָה לָקוּם, מִן הֶעָבָר

גַּם כִּי שֶׁבַע יִפֹּל

לִכְבֹּשׁ כָּל אוֹהֵד בַּיְּקוּם

כְּשֶׁהַמַּטָּרָה לְפָנָיו, זֶה הַשַּׁעַר.

 

וְכַשֶּׁהַכֹּל נִגְמַר

וְהָאוֹרוֹת כְּבוּיִים

הַשְּׁרִירִים בּוֹגְדִים

וְהַדּוֹר הַבָּא מֵעֵבֶר לַקַּוִּים

הַאִם אֶת הַדֶּרֶךְ עוֹד מַעֲרִיכִים

גַּם אִם לֹא הִגִּיעַ לַגְּמָר?

 

המשך למעוז צור

יוסף סנדו

יָמִים טוֹבִים הָיוּ בִּסְפָרַד עַד שֶׁבָּאָה אִיזָבֵּלָה

וְהִיא יָסְדָה אֶת הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, וְעִנּוּ אֶת עַם סְגֻלָּה

וְהַרְבֵּה נֶאֱמָנִים בְּמַחְבּוֹא שָׁמְרוּ עַל הַהֲלָכָה

גֵּרוּשׁ סְפָרַד וּפוֹרְטוּגָל הֵבִיאוּ לְיִסּוּד בִּצְפַת קְהִלָּה.

 

וְקָם אוֹסְטְרִי עִם פִּתְרוֹן סוֹפִי וְעַם בְּשִׂטְנָה שְׂטָנִית

בַּגֵּטָאוֹת לָחֲצוּ אֶת עַמִּי וּבְמַחֲנוֹת הִשְׁמִידוּ אֶת אֻמָּתִי

כִּמְעַט שֶׁהֻכְחַדְתִּי וְלֹא נִזְכַּר עוֹד שְׁמִי

שְׂרִידֵי אֵשׁ וְחַסְרֵי כֹּל קִבַּצְתָּ אֶל אַרְצִי, וּבָנוּ מוֹלַדְתִּי.

 

סוֹף סוֹף בָּנִינוּ מְדִינָה, וְגַם שָׁם לֹא חָיִינוּ בְּשַׁלְוָה.

נָאצֶר אַסַד וְאָשָׁ"ף אִיְּמוּ לְהַטְבִּיעֵנוּ בַּיָּם

וּבִמְטוֹסֵי מִירָז' נַעֲשָׂה נֵס לַטַּיָּסִים,

חַיָּלִים, יְמֵי שִׁשָּׁה, הֶחְזִירוּ שְּטָחִים וִירוּשָׁלַיִם.

 

פְּסִיכוֹפָּתִ מִבָּבֶל חָשַׁב לִתְקֹף אֶת יִשְׂרָאֵל,

זָרַק סְקָאדִים לְכָל תֵּבֵל, אֲבָל הֵגֵן עָלֵינוּ הָא-ל

וּמִכָּל הַפְּצָצוֹת לֹא הָיָה אֲפִלּוּ נוֹפֵל,

הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת נֶאֶמְרוּ בַּכֹּתֶל.

 

חַזֵּק יְדֵי הָאֻמָּה לַעֲמֹד בִּגְבוּרָה

מוּל חָמָאס וּפָרַס, לְלֹא חַת וּמוֹרָא,

שֶׁנִּבְנֶה אֶת בֵּית הַבְּחִירָה בְּעִירֵנוּ הַבִּירָה,

שְׁלַח גּוֹאֵל לְעַם מְיַחֵל, וְנִפְתַּח לְךָ בְּשִׁירָה.

 

אצילות של תורה ויראת שמיים

מורנו ורבנו הרב מרדכי זצ"ל

ישראל יאיר אביטן

ונחנו מה. כל מה שנדבר הוא כאין אל מול גודל טהרת נשמתו של מורנו הרב זצ"ל. הננו נוגעים במקצת, אוחזים בחיל ורעדה בשולי חייו המאירים. הרב של עם ישראל, מגדולי הדור, מבחירי צדיקיא נלקח מאיתנו.

מורנו ורבנו, יציאתו מן העולם הזה עושה רושם בשמיים ובארץ. בשלהי פרשת ויצא פנה זיווה של תורה, פנה הודה של עמקות ועיון תורה שבעל פה, פנה הדרה של מידות טובות ותרומיות של ארץ ישראל.

"והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו". בו ממש, בתוכו, בנשמתו, בכל חייו. פניו כפני מלאך, עיניו בשמיים ורגליו לארץ. יומיום השקה הרב את נפתולי המציאות המעורפלת מטללי אורות של תורה, טללי גן עדן, טללי אור וחיים.

לכל מי ששמע את דבריו בעיון בגמרא ובלימודי אמונה היו אלה רגעים של חסד וטוב א-לוהי צרוף, כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכמקווה טהרה, שגם הנכנס אליו מבולבל, מעורבב ומסופק יוצא זך וטהור. טהור בלב וטהור בדעת א-לוהים.

משנתו ברורה ומסולתת קב ונקי. כמים טהורים על נפשות עייפות היה הרב מרומם, מזכך מצרף ומטהר סיג אחר סיג, מחשבה אחר מחשבה, עד שרומם להכיר באמונה אדירה שכל מה שהיה, כל מה שהווה וכל מה שיהיה הוא רק אור ד' וטובו. טוב אינסופי כטוב הא-לוהי, שאין לו גבול ומידה כלל. לא בכמות הניטבים ולא באיכותו של הטוב. דרכו פגשנו במקצת את אור ד' המאיר ובוקע מתוך אותיותיה של תורה.

כולו חסד וטוב. מלא בעין טובה. טובה של תורה, תורה שרואה טוב, שכל החיים טובים הם. תורה שכל המציאות כולה נמדדת בטוב האמיתי והא-לוהי שלה וממילא תובעת אחריות גדולה לגילוי של הטוב הזה.

תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נועם. אי אפשר להסביר במילים את הנעימות המיוחדת שהייתה לרב, כל רגע ורגע קרן עור פניו ודמה על כולם כמלאך א-לוהים ממש. בכל סוגיה, פרטית או ציבורית, בכל צרה ועל כל שאלה תמיד הרב האיר בנו אור של נועם ונעימות מתוך הקשבה עמוקה לדבר ד' שחי במציאות. גם כאשר הכריע הרב הכרעות קשות ותקיפות באומץ, ללא חת, היה הכול מתוך נעימות וגבורה גם יחד, עוז וחדווה במקומו.

ליד הרב הרגשת קטן והרגשת גדול, מלא ביראה ומלא באהבה. הצלחת להיחשף לנשמה האדירה שטמונה בך ועם זה לתביעות הגדולות שאתה שייך אליהן.

תורתו שעשועיו, בתורת ד'! חפצו, ובתורתו! יהגה יומם ולילה.יש שפוגשים גופי תורה, יש שפוגשים רוחה ונפשה של תורה, ומעטים שפוגשים את נשמתה של תורה. הרב פגש את הנשמה. תורת ד' חפצו. לא כצופה מן הצד הדן בשיטות השונות שהרב למד את התורה, אלא בכל שיטה, בכל הבנה הרב נפגש עם הנשמה של התורה.

עם הנשמה של אביי ורבא לבש הרב את אביי, דן בו והיפך בדבריו עד שהיו הוא ואביי כאחד, ופשט בגדי אביי ולבש בגדי רבא, ושוב פשט בגדי רבא ולבש בגדי אביי. וכך ר' יוחנן וריש לקיש, רבה, ר' זירא ורב יוסף, הרמב"ן ובעל המאור, הרי"ף והר"ן. תנאים, גאונים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, כך היה מתהלך כאחד מהם כביכול, ובענווה עצומה שאין דומה לה, ומתוך כך גם חידש חידושים שלא שמעתם אוזן מעולם.

יחידי יחידים שעמדו בסוד תורתו המסולתת, לא רק יחידים בכשרונתיהם אלא גם יחידים ביראת שמיים וטהרת הלב. כי כך הייתה תורתו – תוכו כברו, גופו ומידותיו היו נרתיק נאה לספר תורה מהלך.

ואולם גם אנחנו, אחרוני תלמידי תלמידיו, שזכינו להידבק רק קצת בשולי מחשבותיו הגדולות והארוכות, הרב העניק לנו מהטוב הגדול הזה, כי זהו גודלו של הטוב – להיטיב.

בכל לימוד של גמרא, בכל עיון בסוגיה, בכל העמקה בדבריהם של ראשונים כאילו מאליו מתהלכת לה המחשבה: מה הרב מרדכי היה אומר? איך הרב היה מתבונן בסוגיה הזאת ? מה אפשר לומר ומה קשה, מה פשוט ומה לא כל כך פשוט, מה התורה חידשה ומה היה אילו זה לא היה כתוב בתורה, מה אמרו התוספות ואיך השתנו דבריהם בין ההווא אמינא למסקנה?

כך יילד הרב את מאות ואלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, צר בהם צורה והפיח בהם רוח. בתורה, באמונה ובציפיית ישועה מתמדת בכל תהליכי התחייה וגאולתן של ישראל.

מורנו ורבנו ראש הישיבה הרב זצ"ל, העולם הזה והעולם הבא היו אצלו באחדות אחת, ללא הפרש והפסק כלל. השמיים והארץ, הגוף והנשמה, הכלל והפרט – הכול נשקו אצלו אהדדי. הכול חי אצל הרב והאיר בו מהרצון הא-לוהי האחד שקיים במציאות. אין עוד מלבדו, שגור על לשונו, והוא את שהוא חי בו היה אומר.

קשה לנו סילוקן של צדיקים כיום שנחרב בית המקדש. נשמתו עלתה והסתלקה, נרו כבה, ונוצר בנו, באומה כולה, חלל גדול. ספדי תורה, ספדי והתחלחלי, ספדי ארץ ישראל כי אבד כלי חמדתך ושעשועייך.

 

שבוי

נועם אודרברג

בְּעוֹלָם שֶׁל אֵינְסְפֹר אֶפְשָׁרוּיוֹת

כְּיֶלֶד שֶׁרָץ לֶאֱסֹף סֻכָּרִיּוֹת.

תֵּהָנֶה מִזֶּה וְקַח אֶת זֶה, הַמְּקַטְרֵג יְבַקֵּשׁ

וְתַפְסִיק לַחֲשֹׁב עַל הַטּוֹב, וּמַדּוּעַ אַתָּה מִתְעַקֵּשׁ?

מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת אֱכֹל!

גַּם אִם זֶה אוֹמֵר שֶׁתְּאַבֵּד אֶת הַכֹּל.

בְּמַטֵּה קִסְמִי תִּהְיֶה שָׁבוּי

וְאֶדְאַג שֶׁלָּאוֹר וְלַטּוֹב לֹא תִּהְיֶה רָאוּי.

בְּמַעֲמַקֵּי חֹשֶׁךְ הַתְּהוֹם אוֹתְךָ אֶקַּח

וְעֵינֶיךָ לְעוֹלָם לֹא תִּפְקַח.

מְבַקֵּשׁ אֲנִי מַלְכִּי שֶׁמִּמַּטֶּה קִסְמוֹ תִּגְאַל

אָז אֶת עַצְמִי אֶשְׁאַל.

כֵּיצַד בֶּאֱמֶת אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע?

וְהַאִם יָבוֹא יוֹם וְאֶזְכֶּה לִקְצֹר אֶת מָה שֶׁאֶזְרַע?

עֲזֹר לִי לִשְׁמֹר עַל שְׁלֵמוּת לִבִּי וּתְמִימוּתִי

כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה בֶּאֱמֶת לְקַבֵּל אֶת חֵרוּתִי.

יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁרְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ

בְּתוֹךְ הַהֶעְלֵם מְחַפֵּשׂ אֶת מְצִיאוּתְךָ.

שָׁבוּי עֲדַיִן בְּעוֹלָם שֶׁל אֶפְשָׁרוּיוֹת

וַעֲדַיִן בּוֹחֵר לַעֲשׂוֹת טָעוּיוֹת.

מִכָּל דָּבָר בְּחַיַּי אֶלְמַד

וּבַפַּעַם הַבָּאָה לֹא אֶמְעַד.

אֶת נִסְּיוֹן הַחַיִּים לְכָל מָקוֹם אֶקַּח אִתִּי

עַל מְנַת שֶׁאַבְחִין בֵּין שֶׁקֶר לְמָה שֶׁאֲמִתִּי.

שֶׁבְּכָל מְצִיאוּת יֵשׁ לָנוּ זְכוּת הַבְּחִירָה

אִם לַעֲשׂוֹת טוֹב אוֹ רַע.

הֲרֵי זֶה מָה שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין אָדָם לִבְהֵמָה

הַיְּכֹלֶת לִשְׁאֹל כֵּיצַד וּבִשְׁבִיל מָה.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן