רשות הדיבור כי תבוא

 

מה קרה למסר האחדות של עולם קטן? 2

מ"ב

קראתי את "מה קרה למסר האחדות של עולם קטן", והזדהיתי בצער עם מהותם ועיקרם של דברים. בשבת שעברה קראתי בצער גדול עוד יותר את התגובות, ודומה שהשאלה, שמרחפת כבר זמן רב באוויר, אינה מה קרה לעולם קטן אלא מה קרה לקוראיו, מה קרה לדתיים הלאומיים. מתי והיכן אבדה הדרך שדגלה ב'ואהבת לרעך כמוך', מתי השאיפה להיות המקף המחבר התחלפה בהנפת דגלי הקיצון והמפריד.

כמה ליקוי מאורות יש בכאב על ההתנגדות להדתה שמרימה ראש בשנים האחרונות בלי לראות גם את חלקה של התנועה הדתית-לאומית בכך, כשהמירה את החתירה לחינוך בדרכיה דרכי נועם (שהציגה יהדות סובלנית, מכבדת ומאחדת, ובתגובה זכתה לסובלנות ולכבוד) בחתירה לקיצוניות ובשימת הדגש על המפריד; שקיבצה לתוכה כהניזם; שמהווה חוד החנית במלחמות חורמה שכל כולן פילוג ושיסוי שחלקן גובל בחילול השם.

קורא זר שיעיין בעולם קטן ויבקש ללמוד מתמנו מהי יהדות הדתיים הלאומיים, מה ילמד? לא אהבת ישראל, לא אהבת אדם, לא תרי"ג מצוות, לא עשרת הדיברות, לא ואהבת לרעך, לא דרכי נועם, לא מתן בסתר, לא עשות חסד.

מה שילמד כנראה הוא שעיקר עיקרה של היהדות הוא מלחמה בערבים וניאוץ, ניגוח ושיסוי כנגד ה'שמאל' וה'חילונים', שמלחמות וניאוץ אלו מקדשים את כל האמצעים.

גיליון 'כי תצא' לדוגמה, היה 38 עמודים, שמתוכם כרבע פרסומות. מה ביתר? 14 עמודי פוליטיקה, קיצוניות, ניגוח ושיסוי: עמוד נגד המחאה (חגי לונדין), עמוד בעד נוער הגבעות (צבי סוכות), טור בעד ביטול הקו הירוק (מיכאל שפרבר), עמוד מנגח בעד סילוק ה'חזירים' (בהשאלה מחוות החיות של אורוול) מעמדות מפתח, עמוד דרישה לפעילות צבאית ביו"ש (אריאל דנינו), חמישה עמודי כתבות על אוסלו, ארבעה עמודים על בן אוליאל (עובד בהרב). מתי הפכו הדתיים הלאומיים לראש החץ בהגנה על שופכי דם מחללי השם? עמוד ניגוח חילונים שמתנגדים למשנת אבי מעוז (רוני ססובר), עמוד סאטירי שמתמקד במחאה ובלעג לאחדות.

כנגד זאת רק 12 עמודים על נושאים אחרים, ספורדיים, חלקם בעלי מהות דתית ועומק, חלקם סתמיים.

לפני כמה שבועות התגאה אחד מקוראיכם שישיבתו אינה תורמת דם למד"א בגלל טופס. גאווה על שקדושת החיים פחותה בדרגתה מקדושת המלחמה ב'פרוגרס'. והוא המייצג את הכלל ולא היוצא ממנו.

אולי הגיעה העת לחשבון נפש.

 

מי התעורר?

סיון דנציג

מבוסס על הסיפור המפורסם 'הינדיק'

היה תרנגול
שנכנס מתחת לשולחן.
התחפר בחול,
לא קם לקריאה
של עצמו.
ישן, ואין מי שיעיר אותו.
כולם חשבו שהתחרפן.
יש לך ייעוד,
להעיר.
אז למה אתה ישן?
הלכתי לישון, נרדמתי,
מחילה, מצטער.
שכחתי,
שכחתי מי אני
ומה ייעודי.
עד שהגיע אדם שהצליח להעיר אותי.
ירד למעמקי השולחן,
קרא בקול
שרק אני מכיר.
זיהיתי מייד,
זה הוא, המלך שממנו נסתי.
פחדתי שיגיד לי למה לא התעוררתי.
המלך ירד עד אליי
להחזיר אותי לעצמי.
מדוע אני עדיין ישן
וכולם מסביבי?
שוב שכחתי מי אני.

 

מסדרון החיים

שובאל דביר גולדשטיין

ניצב אני מול פרוזדור מלא דלתות

ארוך כמו בחלומות.

הדלתות נפתחות בזו אחר זו,

ומתוכן יוצאים אנשים.

חלקם טובים, חלקם רעים,

"אלו הם אנשיך לחיים", לחשת לי.

 

לפתע אפלה ממלאת את המסדרון,

מה זה החושך סביבי?

האם זהו האבדון?

לא, זהו גיל הנעורים,

שאיתו מגיעים אתגרים חדשים.

במסדרון יש בורות רבים,

"אל תיפול, הם עמוקים", הזהרת אותי.

 

אור יקרות מופיע מחלון קטן,

מי זה שם באופק?

חבר טוב שאותך אוהב.

מצטרף אל הדרך ואותנו מבדר.

מסתובב אני עם אור השמחה,

שאישאר שמח גם אם יש תקופה אפלה.

חושב על ההיגיון להמשיך במסדרון

ואת האנשים להשאיר מאחור.

 

אך פתאום מי זו בדלת צדדית ?

אחות שבורה,

ליבה מפוזר רסיסים-רסיסים על הרצפה.

היא מפחדת פחד אימה

לתת לי לרפא את ליבה.

בואי אהובה,

את בעיותייך נפתור במהרה,

ובסופו של תהליך תהיי שלמה וחזקה.

 

ממשיך אני במסדרון החיים

ומעיר אנשים חדשים.

איילת השחר מופיעה מחדר קטן,

"הגיע הזמן?" אני שואל,

והיא עונה: "לא עכשיו"

וממשיכה ואומרת: "יש לך הרבה מה לעשות בעולם".

ואני שואל בהתפעלות:

"מה איש פשוט יכול לתרום לעולמו של האל?"

"אֶת שירת הלב", עונה המלאך גבריאל.

ומצטרף הוא לשיחה:

"קיבלת מתנה", ממשיך ואומר,

"ליבך מבין ויודע לקבל.,

אומר המלאך גבריאל

ונעלם אל תוך אחד החדרים,

נעלם כרעם ביום בהיר.

 

ואני מביט על המלאך גבריאל,

שנעלם אל האופק וחושב לי בשקט:

במה זכיתי שעליי הוא שומר

כאָב על בן?

 

ממשיך במסע, פוגש נשמה שבורה,

מסתכל בעצב ושואל: "מה קרה, אהובה?"

והיא עונה בכאב:

"מישהו הרס ושבר לי את הלב".

מתקן אני לאט-לאט את הלב הכואב

בעדינות ועם חיבוק אוהב.

ממשיך לי במסדרון,

הלוואי שאליי יבואו מלאכי עליון

לתת לי ברכה להמשך בדרך,

להראות לי את סוד האמיתות ודרך הארץ.

לחמנית שאיתי לאורך הדרך

אתן הקדשה מיוחדת.

 

שבויים בטרנדים

איתי נחמן

קמתי בבוקר. התפללתי, אכלתי, ולקינוח אכלתי גלידה עם רולאפס.

בדרך לעבודה שמעתי איזה שיר ברדיו, לחם חביתה.

זהו לא הסיפור שלי אלא שלי ושלך ושלו ושלה.

הדור שלנו רודף אחרי טרנדים. טרנדים ואקטואליה. ברגע שמשהו מתיישן הוא כבר לא מעניין, וכל דבר חולף מהר. מחר בבוקר כשאקום כבר יהיה שיר חדש ברדיו, משהו אחר לאכול ומילה אחרת בסלנג.

והכי הזוי: הטרנדים שהכי משגשגים מבוססים על דברים מטומטמים.

זה טרנד, וזה חולף, וכבר משהו אחר תפס את תשומת הלב של המרחב החברתי.

ואם כבר מרחב חברתי, אז רשתות חברתיות.

למה האלגוריתם של פייסבוק או טוויטר או כל רשת אחרת לא יציגו לנו דברים שנכתבו או פורסמו לפני שבוע או חודש? ולמה הסטטוס או הסטורי הוא רק ל-24 שעות?

נכון מאוד. מה שישן פשוט לא מעניין אותנו. לא אותי ולא אתכם.

מה שישן הוא כבר לא רלוונטי, ואפילו אם מבחינה פוליטית לדוגמה העובדה או האירוע שקרה שלשום ממש חשובים לעכשיו, הם לא יגיעו לאוזניים של אף אחד, כי הם כבר לא אקטואליים, ודברים אחרים תפסו את השיח הפוליטי.

ואם כבר מדברים על זה, אז ביבי.

מה הסיבה שנוצר כזה אנטי נגדו?

פשוט כי אנחנו בדור שלא מסוגל לסבול את הישן, את מה שלא מתחלף או משתנה. כל הזמן צריך משהו חדש שירענן את האווירה.

אני לא אומר שהכול חולף.

ערכים למשל אינם חולפים.

אם אתם נלחמים על ארץ ישראל, על מערכת המשפט או על בית המקדש ועל כפייה דתית, הדברים האלו לא ימושו מסדר יומכם, והם לא יתחלפו מהר.

אבל הבעיה היא שאני ואתם, כולנו, מושפעים מדברים חולפים. חולפים ומטומטמים.

אם זו בעיה או לא, אתם כבר תחליטו.

אבל תודו: אתם מושפעים, ומדברים חסרי תוכן.

אז אם כבר משהו תופס את תשומת ליבכם וסדר יומכם, תשתדלו שזה יהיה משהו ערכי שיישאר אתכם זמן רב ושיהיה שווה להשקיע בו.

כי מחר בבוקר כשתרצו לחם חביתה, כבר לא יהיה, ומחרתיים כבר לא תרצו.

 

תורת הרב קוק, היכן היא?

אלון וינגרטן

הרב… שלום. שמי אלון.

בעולם וירטואלי נוצר מצב שאני תלמיד של הרב אחרי צפייה של שעות רבות בשיעוריו, והרב לא מכיר אותי. אני שומע כבר בפעם השנייה לפחות את שיעורו של הרב משנת תשע"ז בעניין חידושו של הרב קוק בעניין התשובה, וכולי נסער מדברי הרב על שהדור חייב ללמוד אמונה ועל שזה לא קורה במציאות. ואני מדבר על הציונות הדתית.

ניסיתי להביא סדרת שיעורים לעיר מגורי בנושא יסודות האמונה היהודית על פי הרב קוק. כבר היה רב מקום ותקציב יפה מהעירייה, אבל אז דווקא נותן השיעור, שהוא מטובי הדוברים של הרבנים בציונות הדתית, די הוריד אותי מזה מסיבה שנראה שלא יהיה עניין ל"בעלבתים" לשמוע בנושא זה. כל כך בהיר משיעורו של הרב ששמעתי שלימוד אמונה ברמה גבוהה זו התרופה לדורנו, אבל זה לא קורה.

נראה שעדיין לא נפל האסימון לצערי גם לגדולי רבותינו הציוניים, שאני הקטן כמובן עפר לרגליהם מכל הבחינות. אבל ברור לי בנשמתי שזה חייב לקרות, וליבי צועק. מה אפשר לעשות? אולי עדיין לא הגיע הזמן? אני כותב בלב שמח על שגיליתי את האור בתורת הגאולה של הרב קוק, ומודאג מכך שזה לא קורה בהיקף רחב אצל כל הדור.