ד"ר שרון ליפשיץ-אשווגה, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומרצה
שאלה
ביום השואה חזר הביתה הבן שלי, תלמיד כיתה ב', וסיפר על הטקס שהשתתף בו ועל השיחה בכיתה. הוא היה עסוק במוות של האנשים שמתו בשואה והראה מעט חששות. אנחנו חיים בתקופה מתוחה, ואני חוששת לקראת יום הזיכרון. האם נכון לשתף את הילדים ביום הזה? האם לא עדיף לעבור מייד ליום העצמאות? האם יש דרך להעביר את משמעות היום בדרך קלה יותר ומותאמת להם?
תשובה
אחד מתפקידיהם המרכזיים של ההורים הוא הגנה על ילדיהם, מניעת חשיפה שלהם לכאב ולפחד. ואולם לאורך כל השנה יש מועדים שבהם החינוך שלנו מתבסס על חשיפת הילדים לקשיים שאנו עוברים כעם; זה הרי מובנה בסיפור שלנו כבר אלפי שנים. אנחנו מבינים שכדי להנחיל את המורשת נכון בכלל לחשוף את הילדים לחלק מהסיפורים.
אני חושבת שנכון להקדיש מחשבה למה שאנחנו משתפים וכיצד לשתף. מה לשתף? יום הזיכרון מכיל הרבה נושאים ורעיונות: ההבנה על מה אנחנו נלחמים ועל מה אנחנו מגינים, היכרות עם האויב ועם מטרותיו, אתוס הגבורה של הלוחמים, היכרות עם הלוחמים ועם הנופלים, הרעות והאחדות, ולבסוף גם סיפורי נפילה ואובדן. אין צורך ביום הזה להתמקד רק באובדן ובשכול. אין צורך לעסוק רק במוות. אפשר להתמקד בנושאים אחרים, במיוחד אצל ילדים צעירים, ילדים שהמוות הוא עיסוק מרכזי שלהם וילדים חרדתיים.
העיסוק בשכול ובאובדן בלבד מקשה על מיקוד הקשב בתזכורת כי יום הזיכרון הוא פועל יוצא של המאבק על העצמאות שלנו כעם וכמדינה ואת גבורת המגינים עלינו
איך לשתף? אם יש חשש לקושי של הילד להכיל את התיאורים המאיימים, אפשר להתחיל בתיאורים כלליים, ולאחר מכן לעבור לשאלות: מה הבנת ממה שסיפרתי? כבר שמעת סיפור כזה? מה אתה חושב על הדברים?
מטרת השאלות היא לבחון מה הילד סופג ומבין ומה מתרחש אצלו בנפש פנימה. אני מופתעת לעיתים מהמידע שהילדים מפנימים, מופתעת ממה שמתרחש אצלם בנפש. לעיתים הם עסוקים בהשפעה של הסיפור עליהם: האם גם אני אהיה חייל ואצטרך להילחם ואולי למות? האם גם אבא שלי או אח שלי ימות? ומנגד יש מי שמתארים איך ניצחו חבר שלהם במשחק והרגו אותו, ואז הוא קם לתחייה. ילדים אחרים בכלל מדברים על המצב הנוכחי ועל הטילים שיורים עליהם מעזה או מלבנון.
התיאורים של הילדים ממחישים לנו כמה חשובה ההקשבה למה שהילד סופג, ודרך ההבנה של עיסוקו הנוכחי אפשר להיענות לצורך שלו ולספק מידע מדויק ומותאם לו. כאשר הילד עוסק במוות, ניתן מידע רלוונטי על המוות באופן מותאם לו. למשל, נאמר שאנחנו לא יודעים מה קורה אחרי שאדם מת וגופו נקבר באדמה. כאשר הילד עוסק באיום, נזכיר לו את קיומם של אנשי הביטחון ואת המאמץ של כולנו לשמור עליו.
יש לזכור שילדים חווים את הדברים חוויה פשוטה וניטרלית אם כך הם מועברים להם. האופן שבו אנחנו מדברים עם הילדים הוא האופן שבו הילד יפנים את הנושא. הורה לחוץ ומתוח, הורה שאינו מגיב או הורה שמגיב בחוסר סבלנות יאותתו לילד שזה נושא מלחיץ שאי אפשר לדבר עליו. נושא כזה יהיה מאיים בעיני הילד. לעומת זאת הורה שמספק תשובות ועונה בנחת יעודד את הילד להעלות את המתרחש אצלו בנפש. חשוב לציין כי ההורה יכול להיות לחוץ ומתוח, והוא גם יכול להיות עצוב ולבכות, אך חשוב שיסביר לילד את תגובותיו הסבר מילולי, כדי שהילד גם יכיר את הרגשות האלה וגם ידע להתמודד עימם ללא חשש.
ועוד דבר: חשוב להזכיר לילד, וכנראה גם לעצמנו, את המשמעות של כל זה. העיסוק בשכול ובאובדן בלבד מקשה על מיקוד הקשב בתזכורת כי יום הזיכרון הוא פועל יוצא של המאבק על העצמאות שלנו כעם וכמדינה ואת גבורת המגינים עלינו. כשמבינים את המשמעות קל מעט יותר להכיל את האובדן, את החששות ואת תחושת האיום. לכן אני ממליצה בכל גיל להוסיף לשיח על החשש, השכול והאובדן גם שיח המזכיר את המשמעות של כל זה.
