הרב יאיר קרטמן, 'תורת המדינה'
חיים נחמן ביאליק היה גוער במי שעישן בשבת ב'אוהל שם', המקום שבו ערך ביאליק את עונגי השבת לציבור הרחב. מבחינתו פגע העישון בפרהסיה במסורת הלאומית של השבת. ביאליק לא קיבל את השבת רק במשמעותה הסוציאליסטית, בעבורו היא הייתה נכס לאומי ראשון במעלה.
בשנת תשי"א הובאה לכנסת ישראל הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה, ובחוק נכתב כי שעות המנוחה ליהודים יהיו בשבת. זו הייתה המשמעות היחידה של השבת בהצעה: מנוחת העובד. גולדה מאיר ניסחה זאת בדבריה בכנסת: "העם העברי… היה הראשון בפילוס דרך לערכים מוסריים יסודיים רבים, וביניהם… דאגה לפועל, למנוחתו, לשכרו, ולתנאי עבודתו".
שר הסעד הראשון, י"מ לוין, חסיד גור, ביטא במליאה את הסתייגותו מהפרשנות הסוציאליסטית לשבת: "סבורני שעלינו להכין לראשונה את חוק השבת, לפני שאנו דנים בחוק שעות עבודה ומנוחה… יורשה לי לבאר מהי השבת בשבילנו. השבת היא לא יום מנוחה לבד אלא ובעיקר יום קדושה! השבת מרוממת את היהודי ועל ידה הוא יכול להבין ולהרגיש מה תכליתו ומטרתו בחיים".
פיזור העם לאחר חורבן בית שני נבע מהחטאה ומהחמצה של הניסיון הלאומי לכונן ממלכה על בסיס הקודש. אז נדחקה השבת כמו התורה כולה לקרן הזווית של הפרט והקהילה, משילה מעצמה לכאורה את היבטיה הלאומיים.
במובנים מסוימים ככל שהלך ונחלש המרכז הלאומי, ככל שהידלדלה ההופעה הא-לוהית דרך המוסדות הלאומיים, הלכה וגבהה דמותה של השבת. בעולם נעדר נוכחות א-לוהית גלויה הובלטה השבת כיומו הגלוי של ה' יתברך. בעולם שבו הסתר הפנים הא-לוהי הוביל למבול של ייסורים, נותרה השבת כתיבת נח המגינה ממי המבול. אלפי שנים חלפו, וכעת בדורנו, מששבנו לארצנו האהובה וזכינו לכונן בה חיים ריבוניים בקיומה של מדינת ישראל, שבה עימנו השבת, והיא עטורת אוצרות.
השיבה לארץ ישראל מצאה את הגדרתה של השבת, גם למי שלא ניזונו ישירות מהתורה, בשלושה מעגלי זהות מרכזיים: אנושית, לאומית, קדושה. ההיבט הסוציאלי משמעותו כי האדם אינו יכול לעבוד ללא מנוחה. הדבר פוגע הן ביעילות העבודה, הן בהגדרתו של האדם כבן אנוש. טיעון זה מבסס את העיקרון של יום מנוחה אבל אינו מתזמן אותו דווקא בשבת. העיקרון הזה מקבל זווית של הגדרת האדם לא רק כמכשיר כלכלי-פיזי אלא כישות רוחנית אוטונומית.
במובחן מהמעגל האנושי, המרכיב הלאומי התמקד דווקא בשבת עצמה. השבת פיעמה בלב התרבות הלאומית אלפי שנים עם הכמיהה לציון. ביאליק הבין את העיקרון הזה, והמוטיבציה לשמירת השבת שלו הייתה לאומית. הנגזרת המעשית הייתה כי בספרה הציבורית השבת חייבת להיות מכובדת. הוא ניסה לצקת בה סוג של נשגבות לאומית מימי החול, מעין ניסיון לצאת קצת מגבולות החומר הנמוך של העולם. זה היה הרקע לעונגי השבת הציבוריים שייסד ולגערתו במי שעישן. במובחן מביאליק, בכינוסי תנועת הפועלים לא היססו לעשן בשבת. המרכיב הלאומי של השבת היה חילוני לחלוטין. בעבורם השבת לא יצאה מתחומו של עולם החולין.
מעגל הזהות השלישי – שבת של קודש – מיקם את השבת מעבר לגבולות העולם הזה. במובחן מהשבת האנושית והלאומית, שבת קודש מיקמה את השבת בחדירת הא-לוהי לאנושי. שבת קודש הקיפה את כל מעגלי הזהות. מודל הקודש משמעותו היא כי הא-לוהי הוא תרבותו של הלאומי ומנוחתו של האנושי. הפולמוס הציבורי על השבת במדינת ישראל, על פי דברינו, הוא למעשה הסיפור של עיצוב מערכת היחסים בין מרכיבי הזהות השבתיים.
על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, שר העבודה רשאי להתיר תחומים ועבודות שמותר לעסוק בהם בשבת אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, שהם לדעתו חיוניים לציבור או לחלק ממנו. רק בשנת תשע"ח הוכנס לחוק לראשונה שחלק משיקולי היתר העבודה בשבת יהיו התחשבות במסורת ישראל. זה היה לאחר התפטרות השר ליצמן בעקבות עבודות הרכבת בשבת. המעגל של הזהות הלאומית החל לחדור אל החוק, אולם עבודה רבה עוד לפנינו.
ככל שתתבסס השבת כמרכיב זהות לאומי, היא תשמש יותר ויותר כשיקול בעיצוב מדיניות. ככל שיהיה מרכיב הזהות של הקודש נוכח במערכות הלאומיות, הן יוכלו להתקדש, וממילא רק ההכרח המותר על פי ההלכה ייעשה בשבת.
עם קום המדינה ניהלו פרופ' ישעיהו ליבוביץ והרב נריה דיון ציבורי על היכולת לנהל מדינה על ידי שומרי תורה. ליבוביץ רצה להתיר את כל המלאכות בספרה הציבורית בשבת, כהיתר הכוהנים במקדש, והרב נריה חלק עליו וחילק בין סוגי הצרכים הלאומיים ובין יישומים הלכתיים בכמה מדרגים.
ואולם ממילותיו של ליבוביץ עצמו אפשר לחלץ דבר מוסכם על שניהם: "אפשרות המאבק למען השבת כמוסד ציבורי ומדיני מותנית בהגשת תכנית קונסטרוקטיבית לניהול שירותי-המדינה… ולסיפוק צרכי ציבור ההכרחיים בשבת על פי התורה… תכנית, שתחייב אף את היהדות הדתית עצמה… כשיעבור השלטון במדינה לידה". זה כבר מונח לפתחנו.
