הסודות הבוטניים והפנימיים של שבעת המינים

 

יהודה ארבל

אפתח במקום שבו אני עצמי צמחתי. גדלתי כחקלאי במושב דלתון. גידלנו מטעי נשירים: תפוחים, אפרסקים, שזיפים. כבן הגדול עזרתי לאבי ז"ל בכל העבודות, למדתי אותן ובעיקר למדתי מאבי את הסקרנות והתמיהה בנוגע לכל שינוי ולכל דבר חדש.

בכיתה י' עברתי לישיבה תיכונית, ושם נחשפתי לראשונה ללימוד גמרא. הגמרא מאוד סקרנה אותי ושמרתי לה מקום חם בלב, ולאחר מכן התגייסתי לגולני, לגדוד 12, לשלוש שנים מלאות.

בשלהי שלוש השנים הללו הרגשתי צורך עז להתחבר למקורות וללכת וללמוד תורה מרצון, וממש קרוב לשחרור הגעתי למכון מאיר, ושם נחשפתי לתורתו של הרב שרקי בפרט ולתורתו של הרב קוק בכלל. שהיתי שם כמעט שנה תמימה, אך לדאבוני התחילה לי שם בעיית בריאות, שלצערי מלווה אותי עד היום, והרגשתי שמאוד קשה לי ללמוד כך. החלטתי לעזוב, ויצאתי לעבודה דרך משרד הביטחון.

באותה עת החליטו הוריי, בהשפעת התקופה ובעיקר בשל ירידת המחירים הקיצונית ועליית מחיר התפעול של המשק, לנטוש את המטעים שהיו לנו. לאחר שהרגשתי טוב יותר בעבודה חשקה נפשי בחזרה לבית המדרש, וחיפשתי מקום שיתאים לרצונות וליכולות שלי כרגע.

בקיבוץ שדה אליהו מצאתי בית מדרש לבוגרי צבא שמשלב חקלאות ולימוד תורה. הייתי שם שנה בדיוק, ושם התחברו לי המון דברים, בעיקר הצד החקלאי, שממנו באתי, עם הסקרנות וההתעניינות שלמדתי מאבא ועם התורה שנחשפתי אליה במכון מאיר. שם הבנתי שיש חיבור עמוק ושורשי בין לימוד התורה לבין החקלאות בארץ ישראל.

בשלהי אותה שנה מצאתי את אשתי לעתיד, וממש במקביל התחיל להתנוצץ בי הרעיון של שבעת המינים. מאז ועד היום הרעיון מתרחב משנה לשנה ואפילו התרחב אל עבר ארבעת המינים ושואף להכניס אליו גם את חמשת מיני דגן.

בהקדמה לרעיון ופתיחה למהלך אציג את השאלות שהתמיהו אותי על שבעת המינים:

1. מדוע דווקא מינים אלו ולא עצים אחרים? מה כל כך מיוחד בהם, שעליהם נאמר שנשתבחה בהם ארץ ישראל? אנו רואים היום בעינינו שיש עוד הרבה מאוד פירות שהארץ מוציאה ובשפע.
2. בעניינם של שבעת המינים אנו רואים הלכות מתמיהות. את הביכורים ניתן להביא רק משבעת המינים! ברכות מיוחדות, מברכת המזון וכלה בברכת מעין שלוש, ברכת הגפן, המוציא ומזונות, כולן קשורות קשר ישיר לשבעת המינים!
3. אם נעמיק מעט, נראה גם שבבית המקדש הקריבו מהצומח אך ורק ממינים אלו: מנחות מחיטה ושעורה, ניסוך היין מהגפן, שמן זית למנחות, למנורה ועוד. כולם הגיעו גם בביכורים, אבל לא כולם הוקרבו. חלקים מעצים אלו הגיעו בצורות אחרות קרוב למזבח: חריות של דקל לחיבוט חריות, לאחת הדעות בגמרא במסכת סוכה. חלק מהעצים שהובערו על המערכה היו מורביות של תאנה (תמיד ב, ג), והשיפוד שבו צלו את קורבן הפסח היה מענף של רימון.

שאלות אלו והמפגש בשטח עם כל שבעת המינים בהשראת הלימוד בבית המדרש והידע הבוטני והחקלאי הבסיסי שהבאתי מהבית עוררו בי כל הזמן את השאלות והתמיהות הללו עד שזכיתי למצוא חלק מהתשובות עליהן.

האם יש סדר בשבעת המינים?

לפני שאדון בשבעת המינים אתחיל בבירור שאלה פשוטה יותר: "ארץ חיטה ושעורה, גפן, תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". מדוע זה הסדר, ומה הוא בא ללמד אותנו?

על שאלה זו יש לי כרגע שש תשובות:

1. סדר כרונולוגי במעגל השנה העברית, המתחיל מניסן – למעט שני סיכולים, החלפת מקומות של הראשון בשני ושל האחרון בלפני אחרון. יש לזה הסבר, אבל לא ארחיב כאן. בכל אופן נראה בבירור מגמה של סדר רציף.

בחודש ניסן מקריבים את העומר, הבא מן השעורים, ובסיוון את שתי הלחם, הבא מן החיטה. בתמוז הענבים מתחילים להבשיל: הענבים הראשונים יקדימו תמיד את התאנה. באב, בשיא הקיץ (המילה קיץ קשורה בקשר ישיר לתאנה), התאנה תיתן את פריה.

בתחילת תשרי יגיע הרימון לסימנים של ראש השנה, ובאותו חודש אבל בקשר ישיר לסוכות יגיע התמר, שכל כולו קשור לחג הזה (ענפים לסכך, פירות שלמים ומוכנים, מצוות הלולב וכו'). בכסלו, בקשר ישיר לחנוכה, מסיימת הבשלת הזית את מעגל השנה של שבעת המינים. גם כאן יש סיכול, והוא יוסבר מעט בתשובה הבאה.

2. סדר עונות השנה, המתחיל בניסן – תחילת האביב בשעורה, וסופו בחיטה. תחילת הקיץ בגפן, וסיומו בתאנה. תחילת הסתיו בפירות הסתיו, שראשיתם ברימון וסיומם בזית. לפי הסדר הזה, התמר משתייך בהכרח לחורף. לא אאריך בהסבר כאן, אבל אומר שהקשר המיוחד שלו לחג הסוכות מציב אותו ביחס ישיר למים, שהוא המועד שבו נידונים על המים, ולבקשת המים, ועיקר הגשמים יורדים בחורף.
3. סדר התפתחותי – החיטה והשעורה מוגדרות עשבים, הגפן כבר נחשב עץ אבל אין לו גזע עצמי אלא הוא מטפס הנשען על עצים או על עצמים אחרים בשביל להזדקף, ואם אין בנמצא עץ, הוא יתפרס על השטח וייקרא רוגלית.

לתאנה כבר יש גזע וייצוב עצמי, אבל מי שמכיר את התאנה יודע כמה גזעה רך. אין בו טבעות גדילה אלא הוא כמין גזע ספוגי, וגם ענפיה רכים מאוד. בדרך כלל עץ התאנה אינו צומח ישר אם לא תומכים בו, ועקמימותו מעידה על חולשתו.

לעץ הרימון כבר יש גזע חזק יותר, שבו טבעות גדילה, וגם ענפיו חזקים, אבל אם הרימון יגדל פרא, ללא גיזום וסידור, הוא ייראה כשיח גדול, שכן יש לו נטייה לגדול כשיח. הזית לעומתו כבר נראה ממש כעץ. יש לו גזע עבה שבו טבעות, ענפים חזקים ונטייה טבעית לעבות את הגזע ולבנות צמרת נכבדת ולא שיחית.

בתמר הגזע ברור מאוד, והענפים-עלים שלו נפרדים מהגזע ונמצאים רק בקודקוד הגזע.

4. משך המופע של המינים – החיטה והשעורה הם חד-שנתיים, והגידול של החיטה ממושך יותר: היא נזרעת לפני השעורה ונקצרת אחריה. הגפן, התאנה וגם הרימון כולם עצים נשירים שנמצאים בחורף לרוב בשלכת מלאה. הרימון בדרך כלל מאחר לנשור ומקדים מאוד ללבלב.

הזית ירוק עד, ועליו מתחלפים בכל שנתיים, ואחרון חביב התמר, גם הוא ירוק עד, והזמן שנדרש לענף-עלה מיציאתו כלולב עד נשירתו מהעץ הוא בין שנתיים לארבע שנים.

5. קלות הקליטה בריבוי חקלאי וזמינותם בטבע – בחיטה ובשעורה הריבוי הוא מזרעים.
   בגפן ובתאנה הריבוי הוא מזמורות וענפים הנמצאים בכל היקף העץ. ברימון ובזית רוב הייחורים נמצאים באזור השורשים, שמגדלים שם כל הזמן חזירים, סורים. את התמר מרבים מחוטרים שגדלים על הגזע, קרוב לקרקע (חוטרי קרקע) וגם רחוק מהקרקע (חוטרי אוויר).

אם נסתכל על אברי הריבוי, נראה את הסדר גם בזמינות שלהם לחקלאי וגם בקלות הקליטה. כשנסתכל מהסוף נראה שהתמר, מוציא לא יותר מחמישים חוטרים במהלך חייו, וגם אותם קשה יותר להשריש מאת הזית והרימון, שרוב חלקי הריבוי הקלאסיים שלהם, גרופיות, נמצאים בעיקר קרוב לשורש. לעומת זאת הגפן והתאנה, אברי הריבוי שלהן, ייחורים, נמצאים בכל היקף העץ.

6. קווים ועיגולים – המושגים הללו באים מהעולם היהודי בממשק למרחב הקבלי, אבל ממה שבולט כל כך קשה להתעלם.

אם נסתכל על צורת המינים נוכל לראות דבר נפלא: לחיטה ולשעורה צורה של קווים אנכיים. הגפן כאשר לא זוקפים אותה על עמודים מתפרסת על הקרקע בצורת קווים אופקיים המפוזרים לכל עבר. התאנה, שמתחילה לזקוף קומה עצמית, היא קו עומד אבל לא ישר כל כך, ונוף מפוזר. הרימון מגדל הרבה גזעים, קווים, בנוף עגול למדי. הזית כבר מבליט בבירור את הקו, הגזע, וגם הנוף שלו נראה ברור מעל הקו ובצורה כללית עגולה. לתמר, שמגיע בסיומם של שבעת המינים, קו-גזע ישר למדי ונוף עגול בהגדרה! אצל התמר כל הענפים בדיוק באותו אורך, ולכן התמר יוצר עיגול שלם שמחובר לקו מושלם.

"כי האדם עץ השדה": השתקפות שלבי חייו של האדם בשבעת המינים

לאחר הקדמה זו אפשר לראות ששבעת המינים מתחלקים לארבע קבוצות מובהקות. ראינו בחלוקה של עונות השנה את הקבוצות הללו, וזה משתקף גם בהרבה היבטים בצמח. זו החלוקה: חיטה ושעורה; גפן ותאנה; רימון וזית; תמר. נראה איך החלוקה באה לידי ביטוי גם בפירות, גם בעלים וגם בענפים.

 

בפירות

פירות החיטה והשעורה הם הזרעים, שצורתם די דומה זו לזו. גפן ותאנה – לשניהם יש פרי שכמעט אין בו פסולת. בתאנה אפשר לאכול אפילו את העוקץ של הפרי, ובגפן יש רק מעט חרצנים, ויש גם ענבים ללא חרצנים. רימון וזית אף על פי שיש הבדל גדול בין הפירות, לשניהם יש הרבה פסולת: לרימון קליפה חיצונית, פנים לבן ולפעמים גם זרעים שכמעט אינם אכילים, ובזית יש גפת, פסולת הזיתים שמגיעה עם המוהל, ולפעמים שיעורה הוא שמונים אחוז מהפרי ואף יותר. תמר – הפרי שלו מוכן לאכילה וגם מוכן לשימור, והוא הפרי היחיד שתהליך השימור שלו נעשה על העץ עצמו.

 

הענפים

לחיטה ולשעורה יש גבעול דומה זה לזה. לגפן ולתאנה יש ענפים רכים מאוד וכמעט חלולים: אם תחתכו ענף של תאנה, תראו כמין ספוג לבן בפנים. גם הגפן רכה מאוד ולא מעוצה. הרימון וזית שניהם כבר מעוצים יותר, והענפים דומים לזה לזה. גם הפנים של הענפים מעוצה מאוד.

התמר הוא עץ שונה במהותו משאר העצים (חד-פסיגי): הענף והעלה מחוברים יחד, ונוסף על כך כל הענף ואפילו הגזע אינם מעוצים ופעילים במעבר חומרי הזנה לעץ.

 

העלים

בחיטה ובשעורה העלים דומים זה לזה, והם המשך של הגבעול וחלק ממנו. לגפן ולתאנה יש עלים דומים זה לזה שצורתם מזכירה צורת כף יד. גם לרימון ולזית יש עלים דומים מאוד זה לזה, וצורתם מזכירה אצבעות. לתמר יש ענף ועלה מחוברים הנקראים כפות תמרים, ולאשכול הפירות קוראים ידה.

 

 

מה הם אומרים לנו?

אחרי תיאור המאפיינים האלה נותר לנסות ללמוד ולהבין את המשמעות שצפונה בכל מין ומין ובכל קבוצה. המלאכה הזאת כנראה מורכבת מאוד ועמוקה מני ים, ובכל זאת אכתוב כאן מעט ממה שהעלתה ההתבוננות שלי. החלוקה הזו מגלה לנו ארבעה שלבים מיוחדים של נתינה (על פי הרב יהודה ליב אשלג) הנמצאים בשבעת המינים ומשתקפים באדם.

החיטה והשעורה – מקבל על מנת לקבל. הזרע שמקבלים מהם עדיין אינו מוכן לאכילה, וצריכים לעבוד עוד הרבה עד שנגיע ללחם, כלומר אנחנו משקיעים בהם המון עד שמקבלים את התוצרת שאנחנו מצפים לה. שלב זה מקביל לשלב הילדות של האדם, שבו ההשקעה של ההורים רבה והנתינה של הילדים להורים מעטה מאוד.

הגפן והתאנה – נותן על מנת לתת. העץ נותן פרי מוכן, ללא פסולת, ומשקיע מעט מאוד בענפים שלו או בגזע. גם העלה שלהם נראה ככף יד ומרמז לנתינה המיוחדת שלהם. שלב זה מקביל לנער האידיאליסט הרוצה לתת מעצמו, להתנדב לעזור לתת לכל מי שסביבו, ובגיל זה גם להתגייס לצבא ולתת למדינה את כל מה שיש לו.

הרימון והזית – נותן על מנת לקבל. העצים כאן נותנים פרי שיש בו הרבה פסולת, והם משקיעים בחוזק הענפים ובחוזק הגזע שלהם. העלה שלהם בצורת אצבע, המרמזת לנתינה בקמצנות מסוימת, הם נותנים אבל פחות, ובפרי יש הרבה פסולת. שלב זה מקביל לאדם הבוגר בשלב הראשוני שלו, התופס מעט קיצוניות מהשלב הקודם ונזכר גם בעצמו. הוא ממשיך לתת אבל בתנאי שגם הוא ירוויח מהנתינה.

התמר – מקבל על מנת לתת. הפרי מוכן לאכילה, משומר ומוכן לשימוש ממושך. כל עץ התמר נוצל בעבר לשימוש האדם. חלקי התמר נקראים גם כפות וגם ידות, ושמותיהם מרמזים על קבלה ונתינה מאוזנות, כלומר התמר משמש צינור המקבל שפע על מנת לתת אותו לכלל. שלב זה מקביל לאדם הבוגר שכבר התבסס דיו והוא מבין שכל תפקידו להיטיב, ורצונו לקבל בשביל לתת, לעזור ולהשפיע שפע לאחר.

 

 

כאמור, הסודות הטמונים בכל אחד ואחד משבעת המינים כנראה עמוקים ונסתרים. לנו נותר לברך ולעשות את הפעולות והמצוות הרבות התלויות בהם מתוך שמחה וכוונה לרצון העליון. ט"ו בשבט שמח לכל ישראל!