קרדיט תמונה: דוד שטיין עין טובה
התקשורת המודרנית מאפשרת הפצת דברי תורה להמונים בהיקף שלא היה דוגמתו בדורות עברו. בעיקר תרם לכך הצירוף של המחשב עם ההתקשרות האלקטרונית. בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. עם ישראל, עם הספר, ניצל מייד המצאה זו להגדיל תורה ולהאדירה. התקשורת החדישה מנוצלת יפה על ידי לומדי התורה להפצת שיעורים ומאמרים ודיונים, בכל מקצועות התורה. ברוך השם תורת ישראל פרה ורבה ומגיעה לכל אתר ואתר בכל עידן ועידן.
במידה מסוימת העושר הרב של הספרות התורנית הענקית הזאת, שמור לבעליו גם לרעתו. אולם ניתן למזער את הנזקים. במאמר זה נתמקד בבעיה שהתקשורת החדשה עלולה ליצור בסמכות ההלכתית, ובדרכי פתרונה.
הסמכות ההלכתית בכל קהילה נתונה בידי הרב המקומי. הוא המורה הלכה לקהילתו, וכל מי שמתעוררת לו שאלה הלכתית פונה אליו. הוא המרא דאתרא. פעמים הוא עונה מייד, פעמים לאחר עיון בספרים או התייעצות עם רבנים אחרים. לרב יש קשר אישי עם בני קהילתו. הוא הסמכות הבלעדית. לשום רב אין סמכות מחוץ לקהילתו. אין רשות לרב אחר להתערב בפסיקתו של הרב המקומי. אך משהחלה תקשורת ההמונים, נוצרה בעיה בהתנהלות זו. יש עירוב תחומין וממילא גם עירוב סמכויות. פסיקות ממקורות שונים המגיעות לקהילה, הן מעין התערבות חיצונית בהוראותיו של הרב המקומי. קל יותר ומהיר יותר ליצור קשר אלקטרוני עם כל רב בעולם, ויש תשובות המתפרסמות באתרים שונים לעיני כל ישראל ולאוזניו. מצד אחד, יש בכך ברכה רבה – באמצעות תוכנת חיפוש קלה מהירה ניתן למצוא מענה מיידי לכל שאלה העולה על הפרק. אך פעמים שהרב המקומי פוסק אחרת, ובכך הסמכות המקומית עלולה להתערער.
כל נושא הלכתי מחייב עיון ודיון, ויש בו צדדים לכאן וכאן. התלמוד הוא הדוגמה הטובה לכך. כל לומד תלמוד נכנס לבית מדרשם של רבא ואביי ושאר גדולי התנאים והאמוראים ונעשה שותף להם במו"מ ההלכתי. יחד אתם הוא משווה בין נושאים שונים ומחלק ביניהם. הוא מקשה ומתרץ עימהם, אם כי הוא מכיר בסמכותם. גם במקום שנפסקה ההלכה הדיון לא מסתיים, הוא נמשך דרך הפוסקים ופרשניהם. זה נפוץ בעיקר בשאלות חדשות העולות על הפרק מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה. אין הכרעה מיידית, היא אורכת זמן. רק לאחר דיונים ומו"מ דרך ספרי תשובות ואסופות והכרעות של גדולי הפוסקים, מתגבשת מסקנה מעשית.
הדרך היחידה לכל אדם לדעת מהי ההלכה למעשה היא דרך הרב המקומי. יש שהרב מפנה את השואל לספר מסוים או לפוסק ידוע המקובל עליו. אם זו שאלה נפוצה יכול השואל לעיין בעצמו בספר הלכה מקובל, כגון שולחן ערוך. במשך הדורות נכתבו ספרי קיצור וסיכומים. אך לרוב, השאלות המתעוררות מורכבות, ורק מתוך קשר אישי עם השואל ניתן לעמוד על צדדיהן המיוחדים. בפרט אם מדובר בנושא חדש שעדיין לא הוכרעה בו ההלכה, ואז ינחה הרב את השואל כיצד לנהוג. היו גדולי תורה שסמכותם הקיפה קהלים רחבים, אך כיצד הם התקבלו? על ידי רבני הקהילות! נוסף על כך, הרב המקומי גם מוסר שיעורים, ובהם מתייחס לנושאים אקטואליים, ומעמיד את הציבור על צדדיהם השונים לקולא ולחומרא. וכאן מתעוררת הבעיה במלוא חריפותה. עוד הרב מברר את הסוגיה ומביא לשומעיו את הדעות השונות, ואף את נטייתו להכרעה מסוימת, וכבר נשמעה קרן ביבנה. באתרי התקשורת כבר מתפרסמת פסיקה של רב מקהילה אחרת. הוא לא בהכרח גדול יותר, ולא מובטח שבירר את ההלכה באופן מעמיק יותר. ייתכן אפילו שהוא מסתמך על דעת יחיד או על דעת עצמו. אך בעיקר – הוא רב בקהילה אחרת. כך נוצר בלבול והסמכות מתערערת. לציבור אין כלים לשקול פסיקה מול פסיקה, סמכות מול סמכות. הוא מושפע בדרך כלל מהאווירה הכללית. בעולמנו השטחי מידת התפוצה ותדירות הפסיקה נחשבות כסמכותיות יותר. גם נטייה להקל (לא כל קולא פסולה כשם שלא כל חומרא הכרחית. אולם נטיית הלב של רבים היא כמימרת חז"ל על הפסוק 'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו'), בעיקר כשמתווספת לכך שתיקה המתפרשת כהודאה דמי, מקבלת בימינו תוקף סמכותי ניכר.
בעצם אין שתיקה ואין הסכמה בשו"תים תקשורתיים, אלא שאין תנאים לדיון פתוח וזהו עיקר הבעיה. פסיקות חד־משמעיות בתקשורת אינן בנות תגובה, בגלל המקום, הזמן והתוכן. המקום – התקשורת העממית, הן המקוונת והן המודפסת, אינה המקום הראוי לדיון רציני של שקלא וטריא כדרכה של תורה (לשם כך יש במות פתוחות ורציניות, כדוגמת שנתונים או רבעונים, אך בהחלט לא שבועונים ולא אתרים באינטרנט). כמו כן, מכיוון שהמקומות שבהם מתפרסמים הפסקים מיועדים לבעלי טורים קבועים, אין אפשרות להגיב שם אלא רק במקום אחר. הזמן – תגובה מנומקת מחייבת ליבון וניסוח האורכים זמן, בדרך כלל יותר משבוע. אך תגובה מאוחרת מאבדת את משמעותה. היא כבר לא רלוונטית. התוכן – הפסיקות בתקשורת הן ברובן קצרות וחד־משמעיות. גם הארוכות יותר, בגלל מטרתן הפופולרית (שהיא אכן חשובה) אין בהן בירור הלכה יסודי המביא את כל הדעות ונימוקיהן, אלא הן חד־צדדיות ומנוסחות כהלכה למשה מסיני ולא כהצעה לדיון פתוח. ובאשר לנושאי הפסיקות – פעמים מדובר במקרה אישי בסיטואציה מורכבת, שפסיקתו יפה לשעתה ומקומה, אך לא למצבים אחרים. אולם לציבור הרחב אין את יכולת ההבחנה, זו מסורה לרב הקהילה.
והנה, עוד זה מדבר וזה בא, שבוע רודף שבוע ופסיקה רודפת פסיקה, ובגלל קוצר הזמן והמקום שתיקה רודפת שתיקה, וכאמור, כולן מאולצות. ובינתיים הפסיקה התקשורתית מתקבעת בתודעה, והציבור הרחב עומד נבוך. מיהו הפוסק המוסמך, רבו או הרב של העיתון, של העלון, או של אתר האינטרנט. כל רב במקומו נמצא בין הפטיש לסדן. הוא לא רוצה לפגוע בכבודו של הפוסק בתקשורת, שהציבור נגרר אחריו, אך לדעתו ההלכה למעשה שונה. מה גם שבגלל חוסר היכולת להבחין בין מצבים שונים, יש אף שמעיזים לבקר את הרב על שהוא לא פוסק כאותה פסיקה תקשורתית. הרב במלכוד והציבור מבולבל.
מציאות זו, אולי שלא באשמתה אלא מעצם טבעה, סותמת את פיותיהם של רוב מניין ורוב בניין של מורי ההלכה בקהילותיהם. כוחם יפה בתקשורת האישית פנים אל פנים, אך אין קולם נשמע בתקשורת הכללית. לרובם אף אין קשר פשוט וישיר לתקשורת. רוב זה אומנם נראה כדומם, אך באמת הוא לא כזה.
וכשהתופעה נמשכת לאורך זמן מתחילה תסיסה. כשאין מקום וזמן ואפשרות לתגובות ענייניות, נפרץ קשר השתיקה המאולצת ומתפרצת קריאה כללית על עצם השיטה. הקריאה יצאה מפיהם של ראשי הכוללים והישיבות, המגדלים תלמידי חכמים צעירים המתעתדים ללמד תורה בקהילות השונות. הם רואים בדאגה את תלמידיהם שייאלצו להתמודד עם פסיקות חריגות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם מה שהם לומדים ונבחנים. כיצד יוכלו למלא את תפקידם כמורי הוראה בקהילותיהם?
הקריאה מופנית בעצם לקהל הרחב: שובו שובו לבית המדרש החי והאנושי. לא מפי התקשורת אנו חיים. אין לה סמכות. אין תחליף לקשר האישי של אדם עם רבו. רק בקשר אישי ניתן לעמוד על ייחודו של כל מקרה ומקרה לגופו. לא כל שאלה דומה לחברתה. יש מצבים אישיים שונים המחייבים התייחסות שונה. יש מצבים מורכבים. בקשר אישי יש גם משמעות להבעת הפנים והאינטונציה של הרב. בסמכותו של הרב בלבד להורות לקהלו אם לסמוך על פסיקה זו או אחרת. בואו ונחזיר עטרה ליושנה. דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, בין מודפס ובין מקוון. הדברים כוללים גם את עצמי – אל תסמכו על פסיקותיי, בפרט אלו המתפרסמות בתקשורת, הן נועדו רק לעורר מחשבה. שאלו את רבכם.
הפתרון לבעיה הוא הצבת מורה הוראה בכל קהילה. ברוך השם הישיבות מגדלות מאות ואלפי תלמידי חכמים. גם אם אחרי צאתם מהישיבות לא כולם תורתם אומנותם, אלא יש מהם העוסקים במקצועות שונים, רבים מהם מנצלים את זמנם הפנוי ללמוד, וביניהם יש גם מורי הוראה שיראתם קודמת לחוכמתם. ובמקום שאין מי שתורתו אומנותו, הם יכולים למלא את מקומו, לפחות באופן זמני. גם אם אינם בקיאים בכל התורה, לפחות הם יודעים למי לפנות ולמי להפנות. אפילו אם מדובר בצורבים צעירים וחסרי ניסיון, בכל זאת הם אישים חיים ולא גופים תקשורתיים. גדלום, תתמכו בהם ותעודדו אותם שימשיכו ללמוד תורה וללמדה.
ועדיין יש מקום רחב להפצת דברי תורה בתקשורת העממית. גם בתחום ההלכה, כגון בהסברתה, בהעלאת נושאים חדשים כשאלות שיש ללבנן ובהפניית תשומת ליבו של הציבור לסיטואציות חדשות המצריכות פנייה למורי ההלכה. ובוודאי שיש צורך בתקשורת הרצינית יותר לדיונים מעמיקים ולהחלפת דעות. היא פתוחה גם לקהל הרחב, אך לכל הכתוב בה אין סמכות מחייבת.
עשה לך רב!
