הרב יצחק שפירא והרב יוסף אליצור, ראשי ישיבת עוד יוסף חי ומחברי הספר 'תורת המלך'
כשיצא לאור הספר 'תורת המלך' הוא עורר סערה ציבורית, והסערה גרמה לנו, כותבי הספר, לחוש שאיננו מצליחים להסביר לא מה כתוב בספר וגם לא מהי עמדתנו בנוגע למציאות כיום. לאחר פרסום מאמרו של קלמן ליבסקינד אולי נפתח פתח שיאפשר לאנשים להבין בעיקר מה עמדתנו בנוגע למציאות כיום וגם להבין נכון את מה שכתוב בספר. זהו המקום להודות לקלמן על הכתבה ועל שלא חשש מ'מה יגידו'.
אף על פי שבצעידה לקראת עולם טוב ומוסרי יותר עלינו לטפח הסכמים בינלאומיים ושיח ציבורי שמגבה אותם, צריך לוודא שהשימוש בהסכמים הבינלאומיים לא יגביר את הרוע במקום להקטין אותו. צריך להיזהר שהרצון שלא לפגוע במי שלא צריך לפגוע בו וכדומה לא יעזור לתוקפנים להצליח להיות תוקפניים ואכזריים על ידי שימוש לרעה ברצונות הטובים
הסכמים בינלאומיים ומוסר מלחמה
במאתיים השנים האחרונות נכתבו הסכמים בינלאומיים רבים שנועדו לרסן את הכוח של מדינות כדי שלא לא ישמש לרוע ואכזריות. ההסכמים הבינלאומיים והשיח הציבורי שמלווה אותם ורואה בהם מחויבי המציאות, עוזרים להפחית את הרוע בעולם ועושים את העולם לעולם טוב יותר.
אלא שאף על פי שההסכמים הבינלאומיים, התקשורת והשיח הציבורי אכן מפחיתים את הרוע ועושים את העולם לעולם טוב יותר, אין זה אומר שהם קנה המידה למוסריות וצדק. יותר מזה, ההסכמים הבינלאומיים לא נועדו להיות הגוף שקובע מי מוסרי ומי לא, והשאלות מי צודק ואיזו אומה מוסרית יותר ומה המניעים לפתיחה במלחמה כמעט לא באות לידי ביטוי בהסכמים. אדרבה, הרבה מהכוח שיש להסכמים הבינלאומיים נובע מכך שעל פי רוב מתעלמים מהשאלות הללו ומגיעים להסכמות פרקטיות איך לרסן כוח.
לדוגמה, ארצות שאומרות שרוסיה עושה פשעי מלחמה באוקראינה אינן יכולות לקבוע את זה בגלל עצם הפלישה לאוקראינה, אף על פי שהן חושבות שהפלישה הזו אכן לא מוסרית. ההסכמים הבינלאומיים לא אומרים אם רוסיה צודקת או לא צודקת בפלישתה לאוקראינה, ולכן המדינות מפעילות על רוסיה לחץ כבד רק בגלל 'פשעי מלחמה', כלומר משום שהיא עוברת על מה שנכתב בהסכמים הבינלאומיים.
עוד דוגמה: יכול להיות שגרמניה הנאצית לא עברה על ההסכמים הבינלאומיים כאשר פלשה לפולין, שכן היא הכריזה עליה מלחמה לפי כל החוקים, ולעומת זאת יכול להיות שארצות הברית כן עברה על ההסכמים הבינלאומיים כאשר הטילה פצצות אטום על יפן וסיימה את מלחמת העולם השניהי. אבל בלי קשר להסכמים הבינלאומיים, רוב האנשים יחשבו שגרמניה הייתה לא מוסרית בפלישתה לפולין ואילו ארצות הברית הייתה מוסרית כי הביאה לסיום המלחמה. גם מי שאומר שהטלת פצצות האטום לא הייתה מוסרית, אומר זאת מתוך מחשבה שהיה אפשר לסיים את המלחמה אחרת, ולא היה הכרח בפצצת אטום דווקא.
לעומת הסכמים בינלאומיים, כאשר אנשים רוצים להיות מוסריים וטובים, הם אינם עושים זאת על ידי הסכמים אלא על ידי מתן ביטוי לחלקים הטובים שבהם: מרבים בעשיית צדק וחסד. וכן כאשר אנשים באים לחנך הם מנסים לקחת את החלקים הטובים שבתוכם ולבודד אותם מהדברים הלא טובים, ולהנחיל לילדיהם ולחברה שבה הם חיים את החלק הטוב.
בעם ישראל הדרך להנחיל את החלק הטוב ולהיות מוסרי והגון יותר היא דרך ייחודית שאינה קיימת בשום אומה אחרת, והיא לימוד חוקי המשפט והצדק מגיל צעיר ועד גיל זקנה ושיבה. גם דיינים, שעוסקים במשפט, וגם כל יהודי ויהודי, שמשפט אינו תחום העיסוק שלהם, כולם מחויבים ללמוד תורה ולהקדיש לה מזמנם הפנוי.
אם כן, כאשר רוצים לעשות את העולם לעולם טוב יותר ומוסרי יותר עלינו לעשות שני דברים: גם לעשות הרבה טוב וללמוד הרבה תורה כדי לחנך את עצמנו ולהכווין אותנו להיות טובים יותר ומוסריים יותר, וגם לטפח את ההסכמים הבינלאומיים ואת השיח הציבורי המלווה אותם. אך כאשר דנים איזו התנהגות היא מוסרית ואיזו לא, קנה המידה לצדק ולמוסר הוא התורה, שזהו עניינה, ולא ההסכמים הבינלאומיים, שלא נועדו לכך.
אומנם אף על פי שבצעידה לקראת עולם טוב ומוסרי יותר עלינו לטפח הסכמים בינלאומיים ושיח ציבורי שמגבה אותם, צריך לוודא שהשימוש בהסכמים הבינלאומיים לא יגביר את הרוע במקום להקטין אותו. צריך להיזהר שהרצון שלא לפגוע במי שלא צריך לפגוע בו וכדומה לא יעזור לתוקפנים להצליח להיות תוקפניים ואכזריים על ידי שימוש לרעה ברצונות הטובים.
מעוררי הסערה נגד הספר 'תורת המלך' צריכים לבדוק את עצמם אם ההתנגדות שלהם אכן עזרה להפחית את הרוע והאכזריות בעולם או להפך, רק שימשה את התוקפנות והאכזריות והגדילה אותה. מעוררי הסערה הקדישו זמן רב להתקפות נגד הספר 'תורת המלך', ולעומת זאת כאשר רצינו להסביר את מה שכתוב כאן, לא מצאנו אוזן קשבת.
יותר מקצת ראיה יש כאן שמה שעמד לנגד עיניהם של מעוררי הסערה הזו לא היה רק הרצון להיות טובים יותר ומוסריים יותר, אם כי ברור לנו שחלק מהאנשים שתקפו את הספר עשו זאת בתום לב, כי לא הבינו את כוונותינו, שכן הספר למדני וקשה לקריאה, וכאשר לא מדקדקים בו ותופסים את מכלול הדברים, עלולים לטעות בו.
מעוררי הסערה נגד הספר 'תורת המלך' צריכים לבדוק את עצמם אם ההתנגדות שלהם אכן עזרה להפחית את הרוע והאכזריות בעולם או להפך, רק שימשה את התוקפנות והאכזריות והגדילה אותה
עיקרון תורני תאורטי ויישומו במציאות ספציפית
אחת הסוגיות בספר 'תורת המלך' שנידונה רבות בדיון הציבורי היא סוגיית הריגת תינוקות בשעת מלחמה. העיסוק בסוגיה הזו ממחיש את הפער שבין הדיון התורני שנעשה בבית המדרש לבין הדיון הציבורי.
אחד השיקולים שכתובים במקורותינו בנוגע להריגת תינוקות במלחמה הוא אם התינוקות הללו שייכים לאומה שמגדלת ומחנכת את בניה לרוע ולאכזריות. כאשר אומה פתחה במלחמה שלא בצדק, והיא מגדלת ומחנכת את ילדיה לאכזריות, להרג ולרצח, הרצון להחליש את האומה התוקפנית וההבנה שהילדים הללו יגדלו לחברה שמחפשת רצח וימשיכו את האכזריות והתוקפנות של הוריהם יכולים להיות שיקול להריגת ילדים במלחמה.
השיקול הזה תאורטי, וצריך ליישם אותו בפועל בכל מציאות על פי עניינה. בתקופות קדומות, שבהן עדיין לא היו הסכמים בינלאומיים, לכל אומה היה או לא היה מוסר מלחמה משלה. בתקופות כאלו היה יכול להיות מצב של מלחמה מתמשכת בין אומה בעלת מוסר מלחמה גבוה לבין אומה שאין לה כל מוסר, והמוסר היחיד שלה הוא גזל ורצח. בתקופות כאלה ובמצבים כאלו העיקרון שעל פיו הצורה שבה אומה מגדלת ומחנכת את ילדיה הוא שיקול להריגת תינוקות בשעת מלחמה יכול לתפוס מקום רחב.
לעומת זאת בתקופה שלנו העיקרון הזה אינו יכול לתפוס מקום כמעט. בתקופה שלנו ההסכמה הבינלאומית תופסת מקום רב יותר ומשפיעה גם על החינוך הספציפי של כל אומה בפני עצמה. ממילא ככל שיהיה גיבוי נרחב יותר להסכמים בינלאומיים שמרסנים את הכוח, כך יהיו האומות אכזריות פחות. כלומר, הדרך לגרום שתינוקות לא יגדלו לחברה לא מוסרית היא הצטרפות להסכמים הבינלאומיים שמפחיתים את האכזריות. לכן בתקופה שלנו העיקרון שעל פיו הצורה שבה אומה מגדלת את ילדיה הוא שיקול להריגת תינוקות בשעת מלחמה כמעט לא מציאותי.
אבל אין הכוונה לומר שהעיקרון התורני התאורטי הזה הוא לא מוסרי או שההסכמים הבינלאומיים מוסריים יותר מהעקרונות התורניים. אלא שכמו כל עיקרון תורני תאורטי, גם בעיקרון הזה צריך לבדוק איך הוא מיושם בפועל במציאות הנידונה. במציאות שלנו עיקרון כזה לא יתפוס מקום רחב, לא משום שהוא לא מוסרי אלא משום שהוא איננו מתאים למציאות שלנו.
כדי להמחיש זאת ניתן דוגמה שבה העיקרון של הריגת תינוקות בשעת מלחמה יכול להיות שיקול אפילו במציאות שלנו. לצורך הדיון נשים לב לכך שכאשר אנחנו נלחמים באויבינו, והאויבים משתמשים במגן אנושי (תינוק או לא תינוק), מותר גם על פי ההלכה וגם על פי החוק הבינלאומי לפגוע במגן האנושי בשביל להגן על עצמנו (בלי להיכנס לפרטים).
כעת נניח שמחבלים יורים טילים ומשתמשים בילדים כבמגן אנושי משני צידיהם: מצד אחד המגן האנושי הוא הילדים של המחבלים, שהם מגדלים מתוך שאיפה שיהיו מחבלים גם הם, ומן הצד השני ילדים של אומה אחרת, שהמחבלים תפסו והשתלטו עליהם.
כאמור, מותר לירות במחבלים כדי להגן מפניהם, אף על פי שכך ייפגעו תינוקות או ילדים. כעת עומדת לפנינו השאלה: מאיזה צד עדיף לירות על המחבלים, מהצד שבו ייפגעו הילדים שלהם או מן הצד שבו ייפגעו ילדים מאומה אחרת?
במקרה כזה המציאות שבה ההורים מחנכים את ילדיהם להיות אכזריים כמותם היא שיקול שמכריע לירות דווקא מהכיוון של ילדי המחבלים.
בספר כתבנו שהשיקול הזה מוזכר בתורה ושבתקופות קדומות הוא תפס מקום רחב, וגם כיום הוא יכול להיות שיקול בתנאים מסוימים מאוד.
יהי רצון שנזכה להגיע לימים שעליהם נאמר "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", פסוק שגם העמים מקבלים ממנו השראה לקשרים ולהסכמים בינלאומיים.
