כיצד נולד יום ירושלים

הרב אברהם וסרמן

• ההתלהבות והימים שאחריה

מייד לאחר שחרור הכותל המערבי אחזה אש התלהבות ביהודי כל העולם, ובהם יהודי רוסיה, שנדמה כי איבדו קשר למולדתם. השיר 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר הפך להמנון העם באותה עת, ושרו וניגנו והשמיעו אותו אינספור פעמים.

כבר למחרת שחרור הר הבית והכותל המערבי, בכ"ט באייר, פרסם הראשון לציון הרב יצחק נסים מנשר מיוחד שכותרתו 'יום ירושלים' (הוא הראשון שביטא את השם הזה): "היום שבו עלו צבאות ישראל לחומת ירושלים, הקיפוה וכבשוה, לא היה גדול כמוהו למן חורבן הבית, שהוא היום המר שבחיי אומתנו… היש פה אשר הוא מלא שירה כים, ושפתיים אשר הם רינה כהמון גליו, היכולים להודות ולהלל לה' על כל הנסים והנפלאות שהראנו, ועל התשועה שהביא על עמו בידי צבאות ישראל?"

בעצרת הודיה גדולה שנערכה באמצע סיוון וגם לאחריה אמר הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל, שיש לקבוע את כ"ח באייר, שהוא גם יום פטירת שמואל הנביא, ליום חג כמו חנוכה, שבו ישתתפו כל חוגי העם. הרב אונטרמן יזם ודחף ללא לאות את קביעת יום כ"ח באייר ליום חג. עם זאת לא היה ברור כיצד יצוין יום זה בעתיד, כלומר כבר בשנה שתבוא אחר כך, שנת תשכ"ח.

היות שהתעוררו חילוקי דעות בקרב חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל בנוגע לקביעת כ"ח באייר לחג לדורות, והועלו הצעות לקיים את החג לדורות בראש חודש סיוון כדי להימנע מחגיגה בימי ספירת העומר, נדחתה החלטת הרבנות הראשית לישראל. זו התכנסה שוב בחודש חשוון תשכ"ח, ופעם נוספת בג' באדר תשכ"ח. בישיבה ההיא קרא הרב אונטרמן לחברי המועצה: "על הרבנות הראשית להחליט מבלי להתחשב בדעתה של הממשלה לגבי יום זה". הווי אומר, כבר אז היה ברור כי הממשלה מנסה למעט בערכו של יום זה, כפי שנראה להלן.

בישיבת המועצה ביום י"ז באדר תשכ"ח הוחלטו שתי החלטות: (א) הוחלט שבתפילת הבוקר של כ"ח באייר יאמר הציבור את שירת הים פסוק בפסוק בהטעמה, וכן יאמר הציבור הלל שלם בברכה, לאחר התפילה יאמר פרק קז בתהלים, והציבור יעשה יום זה ליום משתה ושמחה; (ב) הוחלט לפנות לשר הדתות שיביא לפני הממשלה את ההחלטה בנוגע להכרזת היום יום הודיה רשמי.

חברי המועצה פנו לשר הדתות זרח ורהפטיג, והוא שלח להם תשובה ביום ג' בניסן תשכ"ח: "הבאתי את החלטתכם לידיעת הממשלה, ולא מצאתי נכונות להכרזה על יום ההודיה כיום חג נוסף ליום העצמאות החל באותו חודש".

• יום ירושלים הראשון

מחוזקים בהחלטת הרבנות הראשית לישראל לקבוע את כ"ח באייר ליום הודיה החלו ראשי המשמרת הצעירה של המפד"ל בימים ההם להתארגן לשורת אירועים וסיורים באתרי הקרבות בירושלים. התוכנית הייתה כי שיאם של אירועים אלה יהיה בהתכנסות המונית לעצרת מרכזית ליד הכותל המערבי, והם הגישו בקשה למשטרת ישראל לאישור העצרת.

בעקבות הבקשה החלה מערכת של ה]עלת לחצים ציבוריים, פוליטיים ואישיים כדי למנוע את קיומה של העצרת המרכזית. אחד היוזמים, אליעזר שפר, הוזמן לשיחה אצל ראש הממשלה לוי אשכול, וזה תבע ממנו לבטל את העצרת בטענה שהגויים אינם משלימים עם שלטון יהודי בעיר העתיקה. ראש העירייה טדי קולק סירב להצעתו של חבר אחר, דני ורמוס, להשתתף בעצרת.

במפתיע נרתמה גם הנהגת המפד"ל לבטל את העצרת ליד הכותל, ושרי המפד"ל תבעו לבטל את האירוע המרכזי. הנהלת המפד"ל, שהתכנסה במיוחד לדיון בנושא זה, החליטה ברוב גדול לדרוש מהמשמרת הצעירה לבטל את העצרת, וח"כ משה אונא אף תבע להעמיד את המארגנים למשפט בבית הדין של התנועה.

ראשי המשמרת הצעירה הודיעו על נחישותם לקיים את העצרת, ועו"ד יהודה שטרן, חבר ההנהגה, הגיש בשמם עתירה לבג"ץ נגד הממשלה והמשטרה, המסרבות לאשר את האירוע. הם טענו שהסירוב הוא פגיעה בריבונות, ותפקידה של המשטרה לאבטח אירועים כאלה.

השב"כ – שכבר בשנים ההן נקט מדיניות הפחדה עצמית – הזהיר מפני מהומות העלולות לפרוץ בגלל העצרת והתהלוכה. בהמלצתם של היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר ושופט בית המשפט העליון משה זילברג הסכימו העותרים לוותר על התהלוכה ולהסתפק בקיום עצרת באותה שנה. בשנים שלאחר מכן חזרו ליוזמה המקורית והחלו במסורת הצעדות. למותר לציין כי שום אירוע ביטחוני חריג לא קרה בצעדות אלה. בראש העצרת הראשונה עמדו הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב משה צבי נריה וח"כ זבולון המר.

נמצא שממשלת ישראל בעצם נכפתה בידי הרבנות הראשית והמשמרת הצעירה של המפד"ל, אשר פרצו את הדרך, להכיר בערכו של היום הזה. אך היה כאן לא רק פחד מהגויים – כפי שביטא לוי אשכול – אלא עניין עמוק הרבה יותר.

• שורש הוויכוח

הקבוצה החילונית ששלטה אז (ועדיין שולטת במידה רבה) במדינת ישראל ובסדר יומה הלאומי הופתעה מהמשמעות האידאולוגית והרוחנית של תוצאות המלחמה. לכן הכריזה מראש שאינה מעוניינת באמת בחבלי ארץ אלו, המבטאים באופן בולט את קדושת הארץ והעם. ה"שטחים", כפי שנקראים חבלי ארץ קודשנו בפי מפלגות מסוימות, הם לדידם קלף מיקוח בלבד לקראת "הסכמי שלום".

לא פלא שמשה דיין סירב בתחילה לאשר לעוזי נרקיס להיכנס לעיר העתיקה באומרו את המשפט המפורסם "מה אנחנו צריכים את כל הווטיקן הזה?" כלומר, למרבה הבושה הוא לא רצה לשחרר את הר הבית ואת הכותל המערבי. ממילא מובנת החלטתו לתת את מפתחות ההר לווקף, אשר ביטאה ויתור על שליטתנו הבלעדית בהר, ויתור הנמשך עד עצם היום הזה.

גם דיבורים על חשיבותה של ירושלים הבאים מפיהם של מנהיגים כמו דוד בן-גוריון, שהתבסס על התנ"ך בתור ה'קושאן' על הארץ, אינם יוצרים קשר עמוק לארץ. אין כאן כוונה לחזור לארץ התנ"ך במובנה הקדושתי אלא להקים מדינה בסגנון מערבי, על כל המשתמע מכך. התנ"ך הוא בעיקר מסמך היסטורי שלומדים ממנו דרכי מוסר, אבל לא רואים בו ספר קדושה שבא לחבר אותנו לקב"ה. זו על רגל אחת תמצית הבעיה בהיבט האידאולוגי-מעשי.

אבל רובו של העם מחובר לערכי המסורת והדת ורואה בתנ"ך ספר מקודש, ואת שחרור חבלי ארץ הקדש הוא מפרש בטבעיות כהתגשמות הבטחת התורה וחזון הנביאים לשיבת ציון. לכן נהר העם בהמוניו לכותל המערבי, למערת המכפלה, לקבר רחל ולעוד אתרים המבטאים את הקשר ההיסטורי-רוחני שלנו לכאן. את רחשי הלב הללו הביאו לכלל ביטוי הלכתי חגיגי רבני ישראל ומנהיגיו הרוחניים, וצעירי הצאן הפוליטי פעלו עימם יד ביד.

• למה לא היה יום ירושלים לחג לאומי?

מדי שנה יש מי שמתאמצים להשבית את השמחה של הציבור הדתי-לאומי ולבוא נגדו בטענות כאילו הוא, המציין בהלל, בריקודים ובשמחה את היום הזה, הוא הגורם לכך. יש מי שהרחיקו לכת ודורשים להנמיך את להבות השמחה.

ראשית יש לקבוע כי הגדרה זו אינה מדויקת כלל. הפלא אינו למה יום זה לא היה לחג לאומי. את זה כבר הסברתי לעיל. הפלא הוא כיצד במהלך השנים הרבות הללו הוא מצוין בכל זאת ומרכזיותו הולכת ומתבססת. ירושלים לובשת חג. בערי ישראל, רובן ככולן, חוגגים את יום ירושלים באירועים רשמיים של העירייה. גם בתל אביב. עם זאת עד שלא יוכרז יום זה יום שבתון כדוגמת יום העצמאות, לא יוכל לקבל משקל זהה לו.

מה שיש להנמיך ואף לבטל הוא את תופעת ההלקאה העצמית הנראית בחלקים מהציבור שלנו, שבהם אנשי תקשורת ואפילו רבנים. לא בכל בעיה אנחנו חייבים להטיל על עצמנו את האשמה. יש עוד כוחות בשטח, והם אינם סרים למרותנו. יש להם סדר יום אחר, והם פועלים לפיו בלי קשר למה שאנחנו נאמר או נעשה.

• כוח ההתמדה

את היום הזה מוביל בהתמדה רבה הציבור הדתי, ועימו הציבור המסורתי. כפי שציינתי, הוא ממש לא לבד, אבל טבעי שהוא שיוביל, מכיוון שרגשי הקודש חזקים יותר בקרבו. לכן גם העצרת החגיגית הממלכתית נערכת בישיבת מרכז הרב, אם הישיבות הציוניות. עצרת זו, שהחלה כאירוע פנים-ישיבתי, הפכה עם השנים לאירוע בעל משמעות ממלכתית. ראשי ממשלה, ראשי עיריית ירושלים ונושאי משרות בכירות באים כמעט בדרך קבע לדרוש שם בשבח ירושלים וחשיבותה, ודבריהם משובצים בפסוקים ובמדרשי חז"ל.

כזו היא גם התמדת ריקוד הדגלים, שהפך משיירה קטנה למדי לשיירה של אלפים רבים ולאירוע מרכזי שגם אויבינו מבינים היטב את ערכו.

מאז שחרור העיר היה הכותל לאתר המרכזי בעם ישראל, ומספר המבקרים בו הוא הגדול שבכל האתרים. אי אפשר שלא להבחין בימי שני וחמישי בהמון חוגגי בר מצווה חילונים, ובהם ידוענים רבים, שהכותל נעשה להם המקום שבו הם מביעים את הקשר של הדור הבא לשרשרת הדורות. רק המשך התמדת החגיגות והעמקת הממד הרוחני והקדושתי של ירושלים הוא אשר יחבר את העם אליה ולארץ הקודש כולה.

תיאור השתלשלות האירועים מבוסס על ספרו של הרב שמואל כ"ץ, הרבנות הראשית לישראל, ב, עמ' 967–989