הרב מתניה אריאל, ראש הישיבה הקטנה דרך חיים
איך היה הציבור מגיב אילו ביטלה מערכת החינוך את ההקבצות ואת המגמות בלימודי התיכון כדי למנוע התבדלות והתנשאות?
מדי שנה בזמן הרישום לישיבות הקטנות ולישיבות התיכוניות פונים אלינו הורים ורוצים להבין את עניינה של ישיבה קטנה. לעיתים עולה השאלה אם אין בכך התבדלות ואם לא עדיף ללמוד במסגרות קונבנציונליות. יש אף מי שמערערים מסיבה זו גם על התועלת שבקיומם של תלמודי התורה מצד גאווה שעלולה להתעורר בתלמיד הלומד במסגרת ייחודית או מצד אחריות ציבורית כלפי המוסד החינוכי המקומי.
אין ספק שמניעת גאווה היא דבר חשוב מאוד, וכמוה חשובה גם האחריות כלפי הכלל, ולעיתים אכן יש הכרח להשתלב במסגרות הרגילות. אבל הדרכת גדולי ישראל לאורך הדורות הייתה שיש לנהוג כך רק בלית ברירה. הדרך לכתחילה היא שדווקא מתוך אחריות לכלל יש ליצור מסגרות שיצמיחו כוחות רוחניים גדולים, בהעדפת איכות ההשפעה על הכמות.
כך כתב הרב קוק זצ"ל: "ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכל אחד לא תהיה כי אם השלמה מועטת… והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברוב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה, ולא לפזר כוחנו בין בתי כנסיות של עמי הארץ" (עין איה ברכות פרק ו, כה, וראו מאמר נרחב בחוברת 'המעין', טבת תשפ"ג, עמ' 52).
אם כן, דעת הרב קוק היא שהמצוינות והעיסוק באיכות עדיפים, אף שזה יגרום להימנע מלקבל תלמידים רבים. באופן מפתיע הוא לומד זאת דווקא מדברי המשנה "והעמידו תלמידים הרבה", שלכאורה תומכת דווקא בהעדפת הכמות. לאמור, הדגשת המשנה אינה על המילה 'הרבה' אלא על המילה 'תלמידים'. לא כל מי שנמצא במוסד החינוכי מתמסר להיות בגדר של תלמיד לרבו, ואומנם יש צורך בכמות, אבל דווקא בכמות של תלמידים המסורים לרבם ומסוגלים לקבל את תורתו באופן איכותי ולהעבירה לאחרים. "תלמידים הרבה".
יש לתמוה על שלעומת ההסתייגות שנשמעת לעיתים ממצוינות בלימודי הקודש, בכל מה שנוגע ללימודי החול לא מצאנו יחס דומה. בלימודי החול דווקא רואים ערך גדול במצוינות, בישיבות למדעים, במגמות יוקרתיות ובעידוד תלמידים להיות בהקבצות של חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית
במילים "ולא לפזר כוחנו בין בתי כנסיות של עמי הארץ" כמובן אין מטרתו של הרב קוק לשלול את ערך העשייה הרוחנית בקרב העם שבשדות אלא להדגיש שעיקר הפעולה צריכה להיות פנימה בבית המדרש בגדלות ובעומק, ורק מתוך כך תהיה גם האפשרות לפעול בקרב שאר התלמידים והציבור.
במה שיש שמכנים התבדלות ראה הרב קוק צורך קיומי: "אותה המחשבה שחושבים אחרים להשריש, שהיישוב צריך להיות מחונך בחינוך בעל גון אחד, עליה מוכרחים אנו להילחם" (איגרת תרמד). הוא מציין שם שהחינוך הדתי צריך להעמיד בגיל התיכון שתי מסגרות: האחת משלבת קודש וחול, והשנייה שכולה קודש, ולדעתו מערכת חינוכית בלי תלמודי תורה וישיבות קטנות היא לא פחות מ"חורבן נורא" ושינוי ממסורת הדורות (איגרת תקע). אפשר אומנם לטעון שלדור שלנו זה לא מתאים או טענות אחרות, אבל נקודת המוצא של הדיון צריכה להיות ההבנה מהו המצב האידיאלי ולמה עלינו לשאוף.
גם הרב נריה והרב צוקרמן זכר צדיקים לברכה הקימו את ישיבת כפר הרא"ה כישיבה קטנה 'מתבדלת' לעומת המסגרות שהיו רווחות אז, תיכונים רגילים ללא שום מאפיין ישיבתי. הרב צבי יהודה ור' אברום שפירא זכר צדיקים לברכה הקימו את הישיבה לצעירים כישיבה 'מתבדלת', בלי לימודים לבגרות כלל בראשית דרכה. הרב צבי יהודה עודד פתיחת תלמודי תורה, ובהמשך תמכו ר' אברום שפירא, הרב נריה והרב צוקרמן בהתפתחות הישיבות הקטנות.
יש לתמוה על שלעומת ההסתייגות שנשמעת לעיתים ממצוינות בלימודי הקודש, בכל מה שנוגע ללימודי החול לא מצאנו יחס דומה. בלימודי החול דווקא רואים ערך גדול במצוינות, בישיבות למדעים, במגמות יוקרתיות ובעידוד תלמידים להיות בהקבצות של חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית.
וכאן הבן שואל: ומה עם ההתבדלות? למה ללמוד בישיבה שמתרכזת בלימודי מוזיקה או סביבה או שמוציאים בה תואר ראשון בכיתה י"ג זו לא התבדלות? ולמה כשעושים חמש יחידות במתמטיקה אין חשש התנשאות? למה בצבא ובאקדמיה ברור שצריך לשאוף למצוינות, אבל בלימוד תורה ובקיומה מותר שיהיה שדר של בינוניות?
