למגפת הקורונה, שכבר הספקנו לשכוח, תופעות לוואי רבות – חלקן ייחודיות למי שנדבקו בנגיף, וחלקן חברתיות – אשר אינן מראות כוונה להיעלם. בבוקר שאחרי המגפה גילינו שאחד העולמות שהשתנה יותר מכול הוא עולם התעסוקה. חודשים ארוכים בבית, שעות פנאי רבות ובילוי נדיר בחיק המשפחה עשו את שלהם, והתרגלנו למציאות אחרת, שבה אנו ערים יותר ליתרונותיו של החופש ולסגולות המרחק מהעבודה. מהחופש הכפוי הבנו את חשיבותה של הצבת גבולות בין העבודה לבין החיים הפרטיים, גבולות שכבר נשחקו לפני שנים רבות. כך נולדה, לאט וכמעט בלי להרגיש, ההתפטרות השקטה.
בניגוד להרבה תופעות חברתיות, ההתפטרות השקטה לא התחילה באדם אחד אמיץ וחסר מעצורים שהכריז מלחמה בתנאי עבודה לא הגיוניים אלא ברשת החברתית טיקטוק, כיאה לשנת 2022. כוכבים ומשפיעני רשת מכל העולם העלו סרטונים המתארים את הדרישות המופרכות לכאורה של מעסיקים מעובדיהם: שעות נוספות תמורת תשלום פעוט או בהתנדבות מלאה, זמינות בכל שעות היממה והתחייבויות לחוזים ארוכים.
לעומת הדרישות מוצג העובד כאדם העומד על שלו ואינו מוכן להתפתות לעתיד המזהיר המובטח לו. העובד מודיע כי ימלא רק את התחייבויותיו המקוריות, אלו שהסכים להן בתחילת העסקתו, ומכאן פעולתו נקראת 'התפטרות שקטה'. בהרבה מקרים, כפי שאפשר לצפות, התפטרות שקטה מובילה להתפטרות מלאה.
ומסרטוני רשת לחיים האמיתיים: הדור הצעיר אימץ את הגישה, והתופעה החלה להתרחב ולהתפשט על פני הגלובוס. למרות התמיכה הנרחבת ברשת ומחוצה לה צפים קולות הטוענים כי מדובר בפינוק דורי שאינו עתיד להיטיב עם חברות ותאגידים ואף לגרוע מתפוקתם עד פגיעה בכלכלה העולמית. לטענתם ההתפטרות השקטה היא גורם לעתיד שחור רווי אבטלה, חוסר יעילות וגירעון תמידי בכוח אדם.
מדידת תפוקה
לנוכח נבואות זעם אלו קם ועומד פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלה התנהגותית ולכלכלת אושר באוניברסיטת אריאל, הרואה בהתפטרות השקטה דבר חיובי ואף מגדיר אותה מזווית אחרת, אופטימית הרבה יותר: "כל הסיפור הזה הוא חלק משינוי מאוד גדול המתרחש בשוק העבודה", הוא מסביר.
"לאחר הקורונה התפתח בארצות הברית ובעוד מקומות רבים, ובהם ישראל, תהליך הנקרא 'העזיבה הגדולה' או 'ההתפטרות הגדולה'. מדובר בתהליך שנולד לפני שנים רבות, אך הקורונה הייתה זרז להתפשטותו, ובאמת אחריה הוא התגבר מאוד.
"העיקרון המרכזי של העזיבה הגדולה הוא שעובדים מחפשים ודורשים יותר איזון בין חייהם הפרטיים לבין העבודה. בזמן הסגרים עובדים רבים שהו בביתם וגילו לפתע שאפשר לחיות גם אחרת, עם פחות לחץ ועומס".
על פי פרופ' שביט, על אף מגרעותיה של מגפת הקורונה, שהזיקה לרבים, יתרון אחד שלה הוא חשיפת האדם לשגרה שהעבודה היא חלק זניח בה. חשיפה זו גרמה, לדבריו, שגם בזמן הסגר לא פחת אושרנו הממוצע אפילו קצת: "המגפה העניקה לרבים הדמיה של חיים מאוזנים יותר", הוא מתאר, "ולאחר שאנשים חוו זאת, גם אם מתוך אילוץ, הם הבינו שלא רע כל כך לחיות ככה. זה בסדר לעבוד מהבית וזה בסדר שהמעסיקים אינם מרשים לעצמם להורות לעובד להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת. פתאום מודדים את יעילות העובד לא לפי השעות שהוא מבלה במשרד אלא לפי התפוקה שלו, וזה מצוין. לאחר שעובדים הכירו פעם אחת מה טוב, מן הסתם הם לא ירצו לשוב אחורה.
"מתברר כי סף האושר העולמי בתקופת הקורונה, שהיה אפשר לחשוב שירד מאוד, נותר כפי שהיה. ההסבר הוא שאם חרדות כלכליות וגורמים נוספים משחקים צד אחד ברגשותיו של האדם, מצד שני אנשים זכו לנוח בבית ולא חוו את הלחץ השגרתי ממקום עבודתם. הם בילו יותר בקרב משפחתם והקדישו זמן רב לתחביבים או להתנדבות. אין ספק שנוצר איזון בין המתח הבריאותי למתח התעסוקתי, וזה מוכיח שהאיזון בחיים תורם רבות לאושר".
על פי פרופ' שביט, חוויית הקורונה לימדה את העובדים לקבל את המציאות החדשה שהכירו בזרועות פתוחות ולא לשוב למציאות שהייתה לפני פרוץ המגפה. "לאחר שהעולם חזר לשגרה, איש לא רצה לשוב לחיים שהוא חי לפניה. חלק מהמועסקים לא חזרו כלל למקום עבודתם, חלק חזרו אך לאחר זמן קצר התפטרו, ויש קבוצה גדולה של אנשים שבכלל החליפו קריירה. לצד כל אלו הלכה והתפתחה ההתפטרות השקטה.
"העובד פונה אל מעסיקיו ומודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אחרי שעות העבודה אני סוגר את הטלפון, סוגר את המייל, ולא מעניין אותי אם תזדקקו לשירותיי. בסופו של דבר זה הגיוני מאוד. הרי אותו עובד לא יקבל תוספת שכר בשביל לעבוד אחרי שעות העבודה. אנחנו רואים את הכוח הזה בעיקר אצל צעירים, שכבר הבינו כי החיים אינם אך ורק עבודה ויש צורך לאזן בין העבודה לפנאי".
פרופ' טל שביט: "מתברר כי סף האושר העולמי בתקופת הקורונה, שהיה אפשר לחשוב שירד מאוד, נותר כפי שהיה. ההסבר הוא שאם חרדות כלכליות וגורמים נוספים משחקים צד אחד ברגשותיו של האדם, מצד שני אנשים זכו לנוח בבית ולא חוו את הלחץ השגרתי ממקום עבודתם. הם בילו יותר בקרב משפחתם והקדישו זמן רב לתחביבים או להתנדבות"
עבודה רק בשעות העבודה
על פי פרופ' שביט, אף שמדובר בכאב ראש רציני למעסיקים, להתפטרות השקטה יש יתרונות ברורים: "התופעה הזו התרחבה עוד ועוד, עד כדי כך שמדינות כמו צרפת ופורטוגל חוקקו חוק האוסר לפנות לעובדים לאחר שעות העבודה. לדעתי, כמי שעוסק בכלכלת אושר, מדובר בתהליך חיובי.
"צריך להבין שבעולם של איזון בין חיים לעבודה יש שלושה יסודות חשובים: שחיקה או לחץ בעבודה, שהם על פי ארגון הבריאות העולמי אחד הגורמים המרכזיים לתחלואה, גמישות, שהיא האפשרות להוסיף שעות עבודה ולעבוד מחוץ למקום העבודה, והגבול בין הבית לעבודה, שהוא יסוד שהלך והתערער עם השנים עקב השתנות העולם והפיכתו לדיגיטלי יותר ויותר.
"לפני עשרים או שלושים שנה כשאדם היה הולך הביתה מעבודתו, מלבד לחייג אליו בטלפון קווי, לא היה אפשר להשיג אותו בשום אופן. אבל היום כשהעובד עוזב את עבודתו הוא נשאר זמין בכל מקום. בתיבת המייל, בטלפון, בוואטסאפ. כולנו נגישים הרבה יותר מבעבר, ומעסיקים מרשים לעצמם לנצל זאת ולפנות לעובדיהם בשעות הפנאי, אפילו בחופשה! עובדים ומנהלים איבדו את הגבולות בין עבודה לחיים פרטיים, אך הדור הצעיר רוצה לשוב אליהם, וזה בסדר גמור.
"אומנם בטווח הקצר אפשר להבחין בכמה חסרונות של ההתפטרות השקטה. שרשרות ההעסקה נקטעות, הרבה מועסקים מתלוננים על מחסור בכוח אדם, ויש ירידה באיכות שירות הלקוחות, כי אין עובדים. ראינו מה קרה בקיץ האחרון בשדות התעופה.
"אך בטווח הארוך הדרישה לאיזון דווקא תועיל. מבחינה בריאותית יפחת מספר העובדים שיחלו עקב העומס, והמשק יצמח יותר טוב. ממחקרים אנו למדים שכאשר העובדים מאושרים יותר, ויש איזון יציב, פריון העובדה עולה. אז נכון, בטווח הקצר מדובר בפגיעה, אך בטווח הארוך ההתפטרות השקטה תהיה תוצר חיובי לשוק התעסוקה והכלכלה.
"אני מציע למעסיקים שמתקשים למצוא עובדים להבין כי עובדים אינם מחפשים אך ורק משכורת ויציבות אלא גם איזון בין חיים לעבודה. ככל שזה יינתן להם יותר, כך יבואו עובדים טובים יותר אשר יישארו לאורך זמן".
פרופ' טל שביט: "בטווח הארוך הדרישה לאיזון דווקא תועיל. מבחינה בריאותית יפחת מספר העובדים שיחלו עקב העומס, והמשק יצמח יותר טוב. ממחקרים אנו למדים שכאשר העובדים מאושרים יותר, ויש איזון יציב, פריון העובדה עולה. אז נכון, בטווח הקצר מדובר בפגיעה, אך בטווח הארוך ההתפטרות השקטה תהיה תוצר חיובי לשוק התעסוקה והכלכלה"
"זו אחריותנו לשים גבול"
את חשיבות העצה הזו של פרופ' שביט אפשר להבין היטב במקרה הזה: נועה (שם בדוי) היא סטודנטית בת 21 מדרום הארץ. לאחר שסיימה שנתיים של שירות לאומי היא התקבלה למקום עבודה. בהתחלה הייתה התנהלותו הוגנת למדי, אך כעבור זמן קצר הצטמצם מספר העובדים הקטן ממילא, ונועה נאלצה להתמודד עם עסק שלם התלוי רק בה.
תנאי העבודה של נועה הלכו והידרדרו עד שנעשו בלתי אפשריים: "זה התחיל בארבעה ימי עבודה בשבוע משבע ועד שלוש ובימי שישי מחמש בבוקר ועד שתיים בצהריים", היא מספרת, "וימי חופשה ומחלה קיבלתי על פי חוק. זה היה עסק די קטן, היינו כוח אדם של שלושה עובדים ומנהלת.
"זמן קצר לאחר שהתחלתי עובדת אחת עזבה, ומשם המשכנו שתיים. העומס התגבר מאוד, ובנקודה הזו התחיל הלחץ. נעשה כמעט בלתי אפשרי לקבל ימי חופשה אף שהייתי זכאית להם על פי חוק. זה דרש מלחמות, וגם אם קיבלתי בסוף יום חופש, נוצרה אי-נעימות גדולה מול המעסיקה".
הלחץ אומנם גבר, אך השכר, מספרת נועה, נותר בעינו אף שהובטחה לה העלאה ניכרת. כך מצאה את עצמה נועה פותחת חזית מאבק נוספת על הדבר הבסיסי ביותר שמגיע לעובד: תגמול. "בתחילת ההעסקה נאמר לי שגובה השכר ההתחלתי הוא 32 שקלים לשעה, ואם אוכיח יכולות ואראה שאני עובדת היטב, הוא יעלה בהרבה", היא נזכרת. "מיותר לציין שזה לא קרה, ולכן החלטתי לנקוט יוזמה ולדבר עם המעבידה.
"בעקבות שיחתנו עלה שכרי ל-35 שקלים לשעה, אך בדיוק באותו זמן נותרתי לבד בעסק, כיוון שהעובדת השנייה עזבה עקב העומס הרב והשכר הנמוך. מצאתי את עצמי אמונה לבדי על פס ייצור, שירות לקוחות ומענה לטלפונים. כל זה רק ב-35 שקלים לשעה, כשלמעשה אני מחזיקה את כל העסק. השכר בהחלט לא תאם את העבודה הקשה.
"מהרגע שנשארתי לבד ירד מאוד הסיכוי לקבל חופשות וימי מחלה, אלא אם הייתי מודיעה די זמן מראש. באותה תקופה חלה הידרדרות במצב בריאותי, והייתי זקוקה ליותר ימי מחלה. אך בכל פעם שביקשתי מהמעבידה את הימים הללו, על פי חוק, קיבלתי פרצופים והייתי צריכה שוב להילחם. שוב, כאשר קיבלתי את ימי המחלה במאמץ רב, היחסים ביני לבין הבוסית נעשו פחות ופחות נעימים. למעשה הרגשתי אשמה על שביקשתי ימי מחלה".
נועה: "במאמץ לפייס אותי היא השיבה שמדי כמה חודשים אקבל בונוס של כמה מאות שקלים. זה לא הספיק לי, כי בכל פעם הייתי מוכרחה להתחייב להישאר בעבודה מספר חודשים מסוים כדי לקבל את הבונוס. לאחר תקופה אחת כזו התפטרתי סופית"
לא מעל ומעבר
אם כן, נועה נקלעה למערבולת של עבודה חסרת מנוחה והידרדרות מהירה בתנאיה, אך היא לא נותרה קפואה במקומה והחליטה לנקוט מעשה. ואולם אף שהבהירה היטב את זכויותיה ואת צרכיה נותרה טובת העסק מעל הכול: "דיברתי עם המעבידה על התחושה שלי", היא אומרת, "הזכרתי לה שיש חוק הקובע כמה ימי מחלה מגיעים לי וכמה זמן אני צריכה להודיע מראש, והיא אינה נענית לו. היא השיבה כי כעובדת יש לי אחריות שלא להקשות על התנהלות העסק. כשהתאפשר לה לתת לי ימי מחלה היא הייתה עושה זאת, אך אם היא לא יכלה להחליף אותי, גם כשהייתי חולה הלכתי ואיישתי את העמדה.
"לא הייתה ברירה ועשיתי כל שיכולתי לתת מעצמי. בסופו של דבר הייתה לי אחריות. בשלב מסוים התנאים נעשו קשים לי מדי, והפסקתי לעשות מעל ומעבר. אמרתי לעצמי שנקבעו לי תנאי העסקה, ואני איצמד אליהם וזה הכול. העובדה שההנהלה אינה מצליחה להשיג עובדים נוספים היא לא הבעיה שלי ולא מחובתי לכסות על כך".
כך התחולל השינוי. נועה החליטה לשים סוף לקשייה, ולמעסיקיה לא נותר אלא לנסות להיטיב עימה ככל האפשר. ואולם למרות מאמציהם זה לא היה די: "בשעות שהייתי שם השקעתי ונתתי את כל כוחותיי. לגמרי עשיתי את העבודה שלי", היא מבהירה, "רק לא מעבר. זה לא עזר, ולאחר זמן קצר הגעתי אל המעסיקה והודעתי לה שאני לא מוכנה להמשיך לעבוד בתנאים אלו ובשכר הזה.
"במאמץ לפייס אותי היא השיבה שמדי כמה חודשים אקבל בונוס של כמה מאות שקלים. זה לא הספיק לי, כי בכל פעם הייתי מוכרחה להתחייב להישאר בעבודה מספר חודשים מסוים כדי לקבל את הבונוס. לאחר תקופה אחת כזו התפטרתי סופית".
מעל המינימום
נועה יודעת שהיא איננה לבד, ומזדון או שלא, עובדים רבים נאלצים לעמוס על שכמם אחריות שאינה שלהם ולמלא חוסרים של מספר עובדים רב. כצעירה ישראלית היא מייחלת לגבולות ברורים תמיד בין העובד למעסיק ולשיפור של ממש ברף שכר המינימום: "הייתי ממליצה לעובדים שנמצאים בסיטואציה כזו לפעול כמוני", היא מציעה במלוא הרצינות. "אני חושבת שככל שנהיה ברורים יותר בהצבת גבולות ונבין שמגיע לנו שכר מתגמל, ישתפרו תנאי ההעסקה, ויהיה הרבה יותר משתלם לצאת לעבוד. מי שיעבוד בתנאים שהוא מרגיש מסופק מהם, מן הסתם יהיה עובד הרבה יותר טוב, והמחויבות שלו למקום העבודה תגבר.
"לדעתי שכירים, במיוחד צעירים, מתפשרים מהר מדי ומסכימים לשכר מינימום. שכר המינימום אינו מדד לשום דבר. מי שמתנהל באופן עצמאי וצריך לשכור דירה ולממן רכב ולימודים יכול להעיד שהשכר הזה זעום. יתר על כן, גם כאשר עובדים מפרסמים מודעה על משרה ומבטיחים שכר גבוה ומתגמל, לרוב מדובר בסך הכול ב-35 שקלים לשעה. גם הסכום הזה הוא לא שכר גבוה או מועיל, והגיע הזמן להגיד את זה.
"אני מלאת תקווה שבעקבות המהפכה הזו יעלה גם שכר המינימום, אבל שום דבר לא ינוע ללא פעולה מצידנו, מעמד העובדים. זו אחריותנו לשים גבול ולוודא שהמגמה הזו של עובדים המקפידים על תנאים טובים ושכר הוגן רק תלך ותעלה. אם נצטרף כולנו למאמץ, נגיע למקום טוב יותר".
גם פרופ' שביט מביע תקווה לשינוי מהיר בשוק העבודה הישראלי, אף על פי שהוא אינו אופטימי בנוגע לזמן שיידרש לישראלים להסתגל להצבת אושר העובדים במקום הראשון: "כמו בכל דבר, בעולם המערבי התהליך להבאת האיזון הזה יתפתח מהר, אך בישראל הוא יתקדם לאט. אני מאמין שבסוף נגיע לזה. במדינות כמו פורטוגל, צרפת או איחוד האמירויות יש מערכות שדואגות לזה במישרין. ידעתם שבאיחוד האמירויות יש שרה האמונה על אושר האזרחים?
"בישראל לעומת זאת אין מי שמנהל את שוק העבודה. אילו היה דבר כזה, היו מחוקקים כאן חוקים המנחים את המעסיקים להעניק לעובדים תנאים נוחים יותר, כמו למשל עבודה היברידית. כפי שאמרתי, עוד נגיע לזה, אבל בתהליך איטי. בינתיים אנו מפסידים שנים יקרות".
