אולי אתם כבר מכירים את הסיטואציה. שעת לילה מאוחרת, אתם נוסעים באוטובוס, מנסים להירדם אחרי יום ארוך ומעייף, ופתאום שומעים דיבור בערבית מהספסלים שמאחוריכם. אתם נדרכים, החושים שלכם מתחדדים. על מה הם מדברים שם? המוח שלכם מתחיל לרוץ קדימה בתרחישים ותגובות, ואתם שואלים את עצמכם למה בעצם לא למדתם ערבית עד היום.
אבל זה רק חצי מהתמונה, החצי שצבוע בשחור-לבן בשל הסכסוך המתמשך על הארץ. במשך דורות היה לתמונה הזו גם צד אחר לגמרי, צבעוני וחם, ביתי ואפילו שמח, משום שערבית הייתה שפת היומיום של חלקים גדולים מבני העם היהודי. זו הייתה השפה שבה דיברו זה עם זה אבות ובנים ושוחחו ביניהן אימהות ובנות. השפה שבה צחקו ובכו, קוננו על הגלות ושוררו על הגאולה. למעשה, מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה הייתה הערבית היהודית על להגיה השפה היהודית הנפוצה בעולם.
הערבית נעשתה שפה מרכזית מאוד בהשפעת הגלות לארצות ערב. המאכלים, הלבוש וגם השפה נקלטו בקרב היהודים הגולים והיו לחלק מחייהם של אותם יהודים ולחלק ממה שהגדיר את זהותם. מרכזיותה של הערבית היא גם הסיבה שרבות מיצירות הפאר של עם ישראל נכתבו במקור בשפה זו, ובהן כאלו שנלמדות עד היום, מאות רבות של שנים אחרי שנכתבו, כמו כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (ספר הכוזרי) וכתאב אלהדאיה צאלי פראיץ' אלקלוב (חובת הלבבות).
גם הרמב"ם כתב בערבית את כל ספריו מלבד אחד. זו הייתה השפה שבה דיברו כל היהודים שהכיר, ולכן גם השפה שבה כתב את ספרו רב ההשפעה דלאלה אלחאירין (מורה הנבוכים) ואפילו את פירושו למשנה. בעיני היהודים בכל אותם דורות לא הייתה הערבית שפת האויב אלא פשוט שפת החולין של היהודים עצמם; לא שפה שגורמת לאדם להסתובב לאחור בחשדנות אלא פשוט שפת היומיום.
השימוש של יהודים בערבית הלך ופחת במהלך המאות האחרונות, ועם החזרה לארץ חזרה העברית לשמש שפת היומיום שלנו, והערבית נזנחה לגמרי. חלק מדור העולים מארצות ערב עוד דיבר ערבית שוטפת, אך בני הדור השני כבר יודעים לא יותר מכמה מילים בערבית של הוריהם, ובני הדור השלישי, הנכדים, כבר אינם יודעים אפילו שסבא וסבתא דיברו ערבית. מבחינתם ערבית היא רק שפת האויב.
ד"ר מוטי קידר: "השפה היא מפתח להבנת הלכי הרוח של החברה, דעת הקהל, הנימוסים וההליכות שנוהגים בה. כדי להבין חברה באמת, חייבים להבין למשל את הבדיחות שמספרים האנשים ברחוב זה לזה, וכדי להבין אותן צריך להבין את השפה לעומק. משום כך כדי להצליח לתקשר נכון עם החברה הערבית חייבים ללמוד את השפה הערבית, ובאמצעותה את התרבות ואת הנורמות"
מחקר שערכו בשנת 2015 אנשי מכון ון ליר העלה שרק עשירית מהיהודים בישראל חושבים שהם יודעים לדבר ערבית. שיעור היהודים שטוענים שהם יכולים גם לקרוא ערבית עומד על 2.6% בלבד, ושיעור הקוראים בפועל ככל הנראה קרוב לאפס. וכך, אף שערבית היא כיום שפת האם של חמישית מאזרחי ישראל ושל יותר מ-95% מתושבי המזרח התיכון, הרוב המוחלט של הישראלים אינו יודע ערבית.
עוד גילה המחקר של ון ליר שרוב הישראלים מאמינים שצריך ללמוד ערבית, בעיקר מטעמים ביטחוניים, ושיעור היהודים החושבים שהערבית חשובה כשפת מורשת קטן הרבה יותר. אגב, רוב יוצאי ארצות ערב שהשתתפו במחקר מצדדים בטעם הביטחוני, לעומת שיעור נמוך יותר בקרב מי שאינם יוצאי מדינות ערב. ניתוח בין-דורי מראה כי יוצאי מדינות ערב בני הדור הראשון מחזיקים בעמדות חיוביות יותר כלפי השפה הערבית, ואילו בדור השני ובדור השלישי חלה התרחקות מהשפה, והיא מתבטאת ביחס שלילי יותר כלפיה.
בשנים האחרונות החלו למלא את הפער שבין המצוי לרצוי משוגעים לדבר שהקימו אולפנים ללימוד ערבית מדוברת. במפתיע, לימודי הערבית זוכים להצלחה לא רק בקרב שמאלנים שנהנים לשתות אספרסו ברוטשילד ולפנטז על דו-קיום אלא גם בקרב ימנים הארד קור, כאלו שחיים בחיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון.
למה הם עושים את זה? נתחיל בד"ר מוטי קידר, מזרחן, חבר פורום שפירא והביטחוניסטים ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, שבפוסט קצר וקולע שפרסם לאחרונה בפייסבוק קבע: "אם תלמדו ערבית, אסלאם והיסטוריה של המזרח התיכון, תגיעו להסכמים טובים יותר עם השכנים".
בשיחה איתנו מסביר קידר בהרחבה למה הישראלים חייבים ללמוד ערבית: "בישראל יש רוב יהודי ומיעוט ערבי. בכל מדינה בעולם שבה יש רוב ומיעוט, הרוב לא מכיר את שפת המיעוט, ואילו המיעוט מכיר את שפת הרוב. בדומה, הרוב לא מכיר את תרבות המיעוט, אך המיעוט מכיר את תרבות הרוב. זה כך משום שחיי הרוב אינם תלויים במיעוט, ואילו חיי המיעוט תלויים ברוב.
"ערבי שגר בישראל חייב ללמוד עברית כדי להסתדר, אלא אם כן מדובר באיזה בדווי שחי בנגב, אבל יהודי יכול לעבור חיים שלמים בלי לדעת מילה בערבית, כי הוא שייך לקבוצת הרוב. ובכל זאת, כדי להבין את החברה הערבית לעומק חייבים לדעת ערבית.
"השפה היא מפתח להבנת הלכי הרוח של החברה, דעת הקהל, הנימוסים וההליכות שנוהגים בה. כדי להבין חברה באמת, חייבים להבין למשל את הבדיחות שמספרים האנשים ברחוב זה לזה, וכדי להבין אותן צריך להבין את השפה לעומק. משום כך כדי להצליח לתקשר נכון עם החברה הערבית חייבים ללמוד את השפה הערבית, ובאמצעותה את התרבות ואת הנורמות.
"כמו כן שליטה בערבית מאפשרת לקרוא בשפת המקור את ספרי חכמינו שנכתבו בערבית, כגון הרמב"ם (ספר המצוות, מורה הנבוכים, איגרות) רבי יהודה הלוי (הכוזרי), רבי בחיי אבן פקודה (חובות הלבבות) ועוד רבים. קריאת המקור קלה יותר וברורה יותר מכל תרגום. זה אתגר, אבל אין אפשרות אחרת".
אלא שלאתגר הזה, מספר קידר, לא נרתמה החברה הדתית-לאומית: "לפני כשלושים שנה, כשעוד הייתי קצין ב-8200, יצאתי עם משלחת של קצינים דתיים לביקור בישיבות תיכוניות בניסיון לשכנע את ראשי הישיבות להכניס לימודי ערבית לתוכנית הלימודים כדי לאפשר לתלמידים בעלי פרופיל רפואי נמוך להגיע לשירות חשוב בחיל המודיעין. מצוידים בהמלצה של הרב משה צבי נריה ז"ל הלכנו לישיבה תיכונית מובילה. חשבנו שאם ראש הישיבה הזו יקבל אותנו, נוכל להמשיך הלאה עם התוכנית לישיבות נוספות.
"ישבנו איתו והסברנו לו במה מדובר, ובסוף הוא שאל רק שאלה אחת: האם בוגרינו יעבדו במשמרות עם חיילות? כשהשבנו בחיוב הוא הסתובב, הוציא לנו מהארונית ברכונים של הישיבה שנהג לחלק למזכרת למבקרים, אמר לנו תודה ושילח אותנו לדרכנו".
קידר וחבריו נשברו ולא המשיכו הלאה. כך נגדע באיבו הניסיון להפוך את השפה הערבית לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים של הישיבות התיכוניות, ורובנו יצאנו ממערכת החינוך מלאי ידע בארמית אבל ללא שמץ ידע בערבית. את זה מנסים לשנות האולפנים לערבית המדוברת שפורחים בשנים האחרונות בעולם הדתי-לאומי.
ד"ר מוטי קידר: "לפני כשלושים שנה, כשעוד הייתי קצין ב-8200, יצאתי עם משלחת של קצינים דתיים לביקור בישיבות תיכוניות בניסיון לשכנע את ראשי הישיבות להכניס לימודי ערבית לתוכנית הלימודים כדי לאפשר לתלמידים בעלי פרופיל רפואי נמוך להגיע לשירות חשוב בחיל המודיעין. מצוידים בהמלצה של הרב משה צבי נריה ז"ל הלכנו לישיבה תיכונית מובילה"
מכינת עלי אבן אבו טאלב
אביתר דוד לא נולד בבית דובר ערבית וגם לא למד את השפה בבית ספר, אבל היום הוא עומד בראש 'להב הדרכות', ארגון שמציע תוכניות ללימודי ערבית מדוברת. החיבור הראשון שלו לשפה נוצר בזמן ששירת ביחידת דובדבן, יחידה צה"לית המתמחה בלוחמה בטרור ובפעילות מסוערבת נגד מחבלים.
לאחר מכן המשיך דוד, בוגר מכינת עלי, בלימוד ערבית עצמאי, והיום הוא כבר קורא קוראן כמו שיח' עזתי ומדבר כמו פלאח גלילי. מההיכרות עם השטח הוא מאשר: "יש ביקוש אסטרונומי ללימודי ערבית בציבור הדתי-לאומי, בעיקר אצל החבר'ה מיהודה ושומרון, שמתחככים כל הזמן עם האוכלוסייה הערבית. יש צימאון ללמוד כי יש רצון ליצור שיח וקשר עם הצד השני, והוא גדול כל כך עד שכרגע הביקוש ללימודי ערבית עולה על ההיצע ואין לי מספיק מורים". כנראה שגם לסדרה הפופולרית "פאודה" יש קשר לעלייה בביקוש.
אביתר דוד: "יש ביקוש אסטרונומי ללימודי ערבית בציבור הדתי-לאומי, בעיקר אצל החבר'ה מיהודה ושומרון, שמתחככים כל הזמן עם האוכלוסייה הערבית. יש צימאון ללמוד כי יש רצון ליצור שיח וקשר עם הצד השני"
מלבד שיעורים בישיבות ובמכינות מלמד דוד ערבית מדוברת גם במשטרה, וכיום משתתף במיזם שיתוף פעולה בינלאומי ללימוד ערבית בעבור משטרת גרמניה וגם הספיק לתווך בעסקה ביטחונית גדולה בין גורם ביטחוני למדינה ערבית שאת שמה אי אפשר להזכיר.
לימוד ערבית מאתגר יותר מלימוד שפות אחרות כמו אנגלית או ספרדית, משום שבשונה מרוב השפות האחרות בימינו, ערבית היא שפה כפולה: מדוברת וכתובה. השפה הכתובה קרויה ערבית ספרותית, והיא השפה הערבית הרשמית שבה בין היתר כתוב הקוראן ומוגשות החדשות, והיא מאחדת את כל דוברי הערבית; השפה המדוברת, העאמיה, לעומת זאת, שונה מארץ לארץ, אך מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות של להגים: להגי שאם, המדוברים במזרח התיכון, ובכלל זה בישראל, סוריה ולבנון, ולהגי מגרב, המדוברים באזור שממערב למצרים, כולל מרוקו, תוניס ולוב.
כדי להתמודד עם האתגר הזה, אומר דוד, "צורת הלימוד שלנו היא בין היתר לפי אחד הדגמים של 8200, כלומר לימוד באמצעות תיעתוק לעברית. ככה מקצרים את הדרך בשלושה רבעים, כי לא צריך ללמוד קריאה, אלא ישר אפשר ללמוד לדבר. בהמשך, כדי לקנות את השפה במלואה, צריך ללמוד גם קריאה וכתיבה, כי זה מאפשר לקרוא חומרים בשפת המקור, אבל כדי לדעת לדבר, תעתיק מספיק.
אביתר דוד: "לימוד ערבית מאתגר יותר מלימוד שפות אחרות כמו אנגלית או ספרדית, משום שבשונה מרוב השפות האחרות בימינו, ערבית היא שפה כפולה: מדוברת וכתובה. השפה הכתובה קרויה ערבית ספרותית, והיא השפה הערבית הרשמית שבה בין היתר כתוב הקוראן ומוגשות החדשות, והיא מאחדת את כל דוברי הערבית; השפה המדוברת, העאמיה, לעומת זאת, שונה מארץ לארץ"
"השאלה היא מה היעד שאדם שם לעצמו, והכול עניין של רצון ומוטיבציה. אני כמו מד"סניק, נותן ללומדים את כל הכלים כדי שהם יוכלו להמשיך ולהתקדם עצמאית בלימוד השפה".
עד לאחרונה שימש דוד גם רכז דרום בתנועת רגבים, ושם סייעה לו הערבית בעבודה עם המגזר הבדווי: "העבודה עם הבדווים היא עבודה בחיכוך גבוה, אבל כשפתאום מגיע אליהם מישהו שמכיר את השפה ואת הניואנסים התרבותיים, זה יוצר הרבה יותר רצון לשיתוף פעולה ולשיח".
בזמן מבצע שומר החומות קיבל דוד זימון למילואים וירד לגבול עזה בשעה ששאר חבריו לארגון הצפינו ללוד כדי לסייע בשמירה על השכונות היהודיות. רק אחר כך, בדו"ח של מבקר המדינה, עלה שהיו זקוקים לאנשים כמוהו יותר מכל דווקא בלב הארץ. "במועד הביקורת", נכתב בדו"ח, "נמצא כי שלושה רכזי מודיעין מתחנת לוד, ארבע מתחנת יפו ושלושה מתחנת עכו אינם דוברי השפה הערבית.
"עוד עלה כי תשעה רכזי מודיעין משלוש התחנות לא שולבו במחזורי ההכשרה ללימוד השפה הערבית. מצב זה עלול להשפיע במישרין על יכולתם לבצע את תפקידם באופן מיטבי".
"הדו"ח הראה שרכזי המודיעין של לוד ורמלה לא יודעים ערבית", אומר דוד, "הם מפעילים מקורות ולא מבינים אותם. אז הבנתי שלימודי הערבית שאני מלמד הם לטובת מדינת ישראל, וזה נתן לי עוד דחיפה קדימה".
ואיך הציבור הערבי מקבל את זה שהיהודים לומדים את שפתו?
"אפשר לחלק את זה לשניים. ערביי יהודה ושומרון פחות מתחברים, כי זה מקפיץ להם את הקטע הביטחוני. כשהם פוגשים יהודי שמדבר ערבית, לרוב הם חושבים שמדובר באיש שב"כ. ערביי ישראל לעומת זאת פתוחים יותר. בכל מקרה, כשאני מצטט לבן השיח קטע מהקוראן שהוא לא מכיר או פתגם שורשי, הוא מתרשם לטובה ומרגיש שאני מדבר את השפה שלו בכל המובנים. זה כמו שערבי יבוא אליך ויפתח איתך דיון בתנ"ך או יצטט לך את ברכת 'שהכול נהיה בדברו'".
אביתר דוד: "הדו"ח הראה שרכזי המודיעין של לוד ורמלה לא יודעים ערבית, הם מפעילים מקורות ולא מבינים אותם. אז הבנתי שלימודי הערבית שאני מלמד הם לטובת מדינת ישראל, וזה נתן לי עוד דחיפה קדימה"
יהודי בדווי ונזיר ערבי
כבר מתחילת הציונות לוותה החזרה לארץ גם ברצון להידמות לערבים המקומיים ולחקות את אורחותיהם ומנהגיהם. בין דמויות ההוד של ראשית הציונות אפשר למצוא שומרים עזי נפש כמו יעקב בן מימון זרמתי, יהודי יפואי, בן למשפחה שעלתה ממרוקו, שהיה בקיא באורחות החיים של הערבים המקומיים ובשפתם וידע להגן על שדות החקלאים היהודים מפני פשיטות של בדווים, ודאוד אבו יוסוף, 'היהודי הבדווי', יהודי בן לשבט נוודים ממדבריות ערב, שלפי המסופר הופיע בפתח תקווה יום אחד בשנת 1879, רכוב על סוסה אצילה וחמוש בחרב ורומח, ושימש שומר במושבה כשנה.
גם בימינו, למרות הסכסוך ארוך השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, האהדה הרבה שזוכה לה אבו טבלה, דמות פיקטיבית של ערבי תושב השטחים שיצר יוני שרון, אומן ושחקן יהודי תושב יהודה ושומרון, מעידה על הרצון העז להתחבר למרחב הערבי. באמצעות סרטונים מלאי הומור, שזוכים לעשרות אלפי צפיות, מצליח אבו טבלה לחבר אנשים משני צידי הקו הירוק, ועל הדרך מעודד תפיסה של השפה הערבית לא רק ככלי לצרכים ביטחוניים אלא גם כגשר בין תרבויות.
זה גם מה שעושה נזיר טאהא, ערבי תושב תל אביב, הבעלים של 'אולבּן', אולפן ללימוד ערבית מדוברת הפועל בעיקר באזור המרכז. אני תופס אותו לשיחה רגע אחרי שסיים שיעור בכיתה מלאה תלמידים. "המונח 'שפה מדוברת' לא מקנה לשפה הערבית המדוברת את היוקרה שהיא ראויה לה", הוא מסביר כשאני תמה על הצורך במפגש פיזי עם מורה באולפן בימים שבהם כמעט הכול נעשה בהוראה מקוונת, "המונח מקטין את השפה ויוצר לה קונוטציה של קלילות ושטחיות, אבל זה לא מתאר נאמנה את המציאות.
"ערבית מדוברת היא שפה חיה שהדיבור שלה מנכיח תפיסות עולם, והאינטואיציה לא הולמת את העומק ואת העניין שהשפה המדוברת יוצרת. לכן לדעתי קורסים מקוונים הם יעילים פחות, כי הלימוד חייב להיות חי ופרונטלי ועם מישהו שמייצג תרבות. לכן אני גם לא מאמין גדול בלימוד ערבית אצל מורים יהודים.
"לרוב, לצערי, מדובר בשיעורים שלא מלמדים לחיות את השפה כפי שהיא אלא לפי שגרות והרגלים שהם חיצוניים לה, שלרוב יש להם קונוטציה צבאית, אם כי יש גם מורים יהודים שיש להם תשוקה אמיתית לשפה הערבית והבנה עמוקה שלה ושל התרבות שהיא לפעמים אפילו גדולה יותר מזה של דובר ילידי. פגשתי בעבר איש יהודי דתי ממוצא עיראקי שהיה אחד האנשים הכי מרשימים שפגשתי, שלא לדבר על כמה משוררים יהודים שפגשתי שהידע שלהם בשפה הערבית אדיר.
"מדברים יותר ויותר על למידת ערבית בבתי הספר, אבל לדעתי, ואני אומר אותה בגלוי, צורת הלימוד בבתי הספר יוצרת רתיעה מהשפה. מלמדים ערבית ספרותית, לא מדוברת, ומרחיקים אותה מהלומדים. זה משניא את הערבית על התלמיד היהודי המצוי ממש כמו שהחינוך הממלכתי משניא את התנ"ך על אותם תלמידים.
"אני עצמי למדתי תנ"ך אצל מורה תושבת אלקנה שבאה ללמד אותנו מאהבה, ועד היום אני זוכר את השיעורים שלה כחוויה מדהימה. בזכותם נקשרתי לדמויות התנ"כיות למרות שאני ערבי מוסלמי מג'לג'וליה. זה הצליח כי הביאו לנו משהו אמיתי, אישה שהתנ"ך הוא חלק מהעולם שלה, וזה גרם לסיפורי התנ"ך להיות סיפורים חיים, ולכן גם מעניינים. לצערי התוכניות הקלסיות ללימודי השפה הערבית עדיין לא עברו את תהליך ההתפכחות הזה.
"בכל מקרה, המחשבה שאפשר לכמת בשעות בצורה ברורה את לימוד השפה המדוברת היא חלק מהתפיסה המקטינה של השפה המדוברת. צריך ללמוד תחביר ודקדוק של השפה, זה הבסיס, אבל הכי חשוב ללמוד איך התאוריה באה לידי ביטוי בדיבור. מורה לערבית מדוברת צריך לגרום לתאוריה להיות חיה בפה של הלומדים, וזה תהליך קשה וכואב שיכול לתסכל את הלומד, וזו גם העבודה הכי קשה של מורה לשפה מדוברת. שם גם נמדדת היצירתיות שלו.
"לדוגמה, איך מבדילים בין זכר לנקבה בערבית? לרוב לפי הסיומת. זה מה שמגדיר את המין הדקדוקי של המילה, אבל לך תגרום עכשיו לאנשים להבין שהמילה 'קהווה', שהיא מילה די שימושית בשפה הערבית, היא בכלל מילה בנקבה, כי הם רגילים להתייחס אליה כאל זכר. לא קל לגרום למשהו שהוא לימודי ותאורטי להיות נוכח בדיבור, ולכן ההמלצה שלי היא על קורס עם מורה בכיתה, כי רוב האנשים צריכים הנחיה ועזרה חיה; אדם שאפשר לדבר איתו, שתומך ומגיב.
"אנשים שמצליחים ללמוד שפה באמצעות קורסים או יישומונים כמו דואולינגו הם אנשים שיש להם יכולות אוטודידקטיות נדירות. רוב האנשים זקוקים ללימוד אחר, חי, והדבר הכי חשוב בשפה מדוברת הוא פשוט לדבר אותה. להזיז את השפתיים, פשוטו כמשמעו, ולחיות את השפה".
אתה חושב שהשפה המדוברת יכולה לשמש גשר בין תרבויות?
"ברור ששפה היא גשר. זה לא עניין של דעה או מחשבה שלי אלא עניין של מצב תודעתי שהשפה יכולה להכניס אותך אליו, וברגע שאתה נכנס אליו, אין ספק שהמחשבה שלך נפתחת יותר, ואז גם הלב שלך נפתח לשמוע את האחר. ככה נבנה גשר".
בינתיים קמים עוד ועוד בתי ספר ואולפנים ללימודי ערבית בישראל, הן מקוונים הן פיזיים, ובהם מדרסת אליהוד ומרחבא, שמציעים קורסים בתשלום, וגם מדרסה לומדים לתקשר, שמציעה קורסים מקוונים חינם כדי לשנות את הפריזמה שדרכה לומדים ערבית בישראל: לא רק אמצעי להכרת האויב אלא דרך ליצור חברה ישראלית שבה ערבית היא מכנה משותף שמחבר בין קבוצות שונות זו מזו.
נזיר טאהא: "מדברים יותר ויותר על למידת ערבית בבתי הספר, אבל לדעתי, ואני אומר אותה בגלוי, צורת הלימוד בבתי הספר יוצרת רתיעה מהשפה. מלמדים ערבית ספרותית, לא מדוברת, ומרחיקים אותה מהלומדים. זה משניא את הערבית על התלמיד היהודי המצוי"
זו גם הסיבה שלצד הקורסים המקוונים, שאליהם מצטרפים מאה לומדים חדשים בממוצע בכל יום, הם גם מפרסמים תכנים חיוביים שמציגים את השפה הערבית בהקשר אנושי ויומיומי, וכן פותחים בכל חודש כעשרה מסלולי למידה בקהילות ובארגונים ברחבי הארץ.
בעתיד הנראה לעין תמשיך הערבית לנוע בין שני הקטבים האלו – ערבית כשפת האויב וערבית כגשר בין תרבויות – בתקווה שיום יבוא ויהיה ה' אחד ושמו אחד הן בעברית הן בערבית. ואולי אם לימוד ערבית ייעשה חזון נפרץ, חלק מתוכנית הלימודים של כל ישראלי, אולי כשנשמע ערבית באוטובוס בשעת לילה מאוחרת ונסתובב אחורה זה יהיה כדי להתערב בשיחה הקולחת ולהביע את עמדתנו.
האגדה מספרת שמיד במוצאי מלחמת ששת הימים הרב מנחם פרומן הרים טלפון לרב חנן פורת. "חנן, רשמתי אותנו ללימודי ערבית!", הוא אמר, "יש לנו שכנים חדשים ואנחנו צריכים להכיר אותם וללמוד את שפתם". אז, לרשום אתכם?
