אחת הקללות האיומות בפרשה, אולי קללת המאה העשרים ואחת, היא ה'מגערת', הנזיפה והגערה העצמית, ובלשונו הנהדרת של האבן עזרא: "שלא ישמח במעשיו, רק ידאג בו אחר יגיעתו". והרי השקעת בזה כל כך! למה אינך יודעת לשמוח?
נשים גוערות בעצמן וגורעות מעצמן. נשים גוערות בגופן. הן שונאות את המשקל שלהן, את המראה הכללי, את תווי הפנים, את שפת הגוף. מעטות הנשים שאני מכירה שמרוצות מהמראה שלהן.
היהדות מצווה עלינו את תשובת הגוף לא פחות משהיא מצווה את תשובת הנפש. במרכז קריאות ראש השנה עומדת זו ששונאת את גופה. הוא אכזב אותה, הוא לא מימש את תפקידו. היא אולי האנורקטית הראשונה אי-פעם, "ולא תאכל ולא תשתה", מפני שהגוף שלה אינו יולד. "אמרה לפניו חנה: אם אישה אני, תנני ללדת, ואם מלאך אני שאינו יולד, מדוע קראת לי אישה? אנוכי האישה הניצבת עמך בזה!"
ואלקנה אישה מלמד אותה אולי את הגדולה שבמסוגלויות האנושיות: את השמחה, שהיא סליחה. למה שיש ולמה שאין. נכון, הוא אומר לה, אם תעלי על המשקל, תשנאי את הגוף הזה. אם ישקול הקב"ה את חטאינו, לא יהיה אפשר לאהוב אותנו עוד. אבל ראש השנה לא יהיה משקל. הוא יהיה מאזניים.
הוא אומר לה משפט שרק אוהבים יכולים ליצור. הוא לא אומר לה: "זה כנראה נכון שאת לא יולדת". הוא גם לא אומר לה: "את רק חושבת שהגוף שלך מכוער, הוא בעצם יפה". הוא לא מתרגל איתה את ה-body positive כי אם את ה-spirit positive. את לא 'אישה קשת גוף', חנה! את 'אישה קשת רוח'! ואז הוא אומר את המילים המוזהבות: "הלא אנוכי טוב לך".
נכון, גוף לפעמים בוגד, מאכזב, אבל בואי נשים על כף המאזניים את הרוח, את האהבה, את הנדיבות שסיגלנו בשנים האלה דווקא מפני שהגוף אינו מושלם! השמחה ביש היא הסליחה לאין.
בעל התניא מדבר בפרק הליבה של ספרו, פרק לב, על הסליחה לגוף כשמשקללים אותו עם משקלה של הנפש: "והנה, על ידי להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, תהיה שמחתו רק שמחת הנפש לבדה, והרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש (!) מישראל". ואו.
מבחוץ, הוא אומר, במבט על הגוף, לפעמים לא נוכל לסבול זה את זה. הוא נראה כך, היא מתלבשת כך. אבל כשתשקללו את הגוף בנפשו הגדולה של מי שעומד מולכם תסלחו לו, ועל הדרך תסלחו גם לעצמכם, תשמחו גם בעצמכם.
