הם חיכו לשעת הכושר הראשונה, וכשזו באה יצאה המשימה לדרך. עשרות אנשים, צעירים ומבוגרים, נקראו לדגל מייד והחלו לעבוד בקדחתנות כדי לסיים את המבצע בחלון הזמן שנוצר במפתיע. אחדים החלו בעירוב המלט והחצץ לבטון, אחרים נשאו למקום את הפאנלים והקרשים, וצוותים נוספים כבר עמלו על בניית השלד לקירות ועל הרכבת ארון הקודש. כעבור יומיים של מבצע קדחתני עמד בית הכנסת על תילו, עובדה מוגמרת בשטח, והמבצע הוכתר בהצלחה. לשוטרים שהגיעו במרוצה כעבור יומיים לא נותר אלא לחרוק שיניים בתסכול.
לא, לא מדובר באחד ממבצעי חומה ומגדל שהתרחשו לפני קום המדינה אלא בממשיכי דרכם בדורנו זה, שנאלצים למרבה האבסורד להתמודד עם אותם אתגרים וחוקים עוינים ששררו כאן בשלטונות קודמים. אבל כמו אז גם היום שום התנכלות או תקנות עויינות בעד החלוצים שנחושים ליישב את ארצם בכל מחיר, והפעם בגבעת קומי אורי שבשומרון.
מבצע בזמן מבצע
אל גבעת קומי אורי הגעתי בחול המועד סוכות. קצת אחרי שער היישוב יצהר לוקחים פנייה חדה ימינה, ממשיכים בנסיעה עוד כמה דקות בכביש אספלט מפותל ועוד כמה מאות מטרים בדרך עפר, והנה הגענו. בכניסה לקומי אורי כבר מחכים לי אהרון גוזלן ואריאל דנינו, תושבי הגבעה.
הכניסה לגבעה מוקפת בכרמי יין שמגדל אחד התושבים מהגבעה הסמוכה. בעבר סבל הכרם מהצתות רבות שהציתו ערביי הכפר עוריף, אך מאז הקמת הגבעה עבר קו החזית קדימה, לבתי הכפר עצמו. "אנחנו דוגלים בגבעה בהתיישבות רחבה ואיתנה שמשדרת ביטחון ולא מתוחמת בגדרות ומצלמות", אומר דנינו. "תחום הגבעה מגיע מבחינתנו עד לפתח הכפר. עד לשם אנחנו מסיירים ומגדלים גידולים חקלאיים".
על הכביש, בין הכרמים, עדיין יש שתי בטונדות עזובות. רק לפני חצי שנה עוד הייתה כאן עמדה של שוטרי מג"ב שהציבו מחסום קבוע בכניסה למקום ומיררו את חייהם של תושבי הגבעה, אבל עכשיו הכביש פתוח לרווחה.
עוד נחזור בהמשך למצור המשטרתי הדרקוני שעימו נאלצו התושבים להתמודד שנתיים תמימות, אבל לפני כן אנו יוצאים לסיור קצר בגבעה. הרבה דברים הספיקו להתחדש ולהיבנות כאן מאז עזבו השוטרים את הגבעה, והמקום שעבר טלטלות קשות מתחיל לפרוח מחדש.
מסביב לגבעה ארבעה מטעים של עצי פרי שניטעו בשנים האחרונות. שלושה מהם שוכנים ממערב לגבעה לעבר הכפר עוריף הסמוך ושומרים על שיפולי הגבעה מפני התפשטות ערבית מהכפר. בשנה שעברה ניזוקו חלק מעצי הפרי בעקבות שרפות שהציתו מחבלים ערבים, אולם נראה כי המטעים ברובם הצליחו להתאושש מהשרפה וגדלו מאוד במהלך השמיטה.
ליד המטעים עובר כביש חדש שפרצו התושבים לאחרונה. "לכביש יש שתי מטרות", מסביר דנינו. "אחת, לצורכי ביטחון וסיור סביב הגבעה, ושתיים, המטרה שלנו היא שהכביש ישמש את הבתים שייבנו בעז"ה בצידה המערבי של הגבעה לכיוון הכפר".
מהמטעים החקלאיים אנו עולים בכביש ומגיעים לעמדת תצפית רחבה שמשקיפה על הסביבה, "המרפסת" בפיהם של תושבי הגבעה. מהמרפסת נשקפים בנייני השפלה וגוש דן, והים התיכון מנצנץ באופק. רק המחצבות הערביות הלא חוקיות שמשחיתות את ההרים חוצצות בינינו ובין הנוף הקסום.
מעל המרפסת שוכן מבנה גדול, חציו בנוי מאבן מקומית וחציו מפאנל. זהו בית הכנסת של הגבעה שבנייתו הייתה רצופה הרפתקאות ונעשתה במבצע בזק. "בשומר החומות, אחרי שלושה ימים שהמדינה בערה, החליטו סוף סוף במערכת הביטחון להקפיץ את פלוגת מג"ב שהוצבה בקומי אורי כדי למנוע בנייה וכניסה של יהודים ולהעביר אותה לפרעות בערים המעורבות", מספר דנינו.
"היה ברור לנו שמדובר בחלון הזדמנויות קצר מאוד, והחלטנו לנצל אותו לבניית בית כנסת בגבעה. פרסמנו ביצהר שאנחנו צריכים עזרה מיידית בבנייה בגבעה, וההיענות שקיבלנו הייתה פשוט מטורפת. עשרות תושבים וקבלני בניין התגייסו ועבדו במרץ ימים שלמים עד שבית הכנסת עמד על תילו".
הבנייה נמשכה לכל אורך שעות היום, ובלילה עזבו הבונים את הפטישים וכלי הבנייה ואחזו בידם כלי הגנה: תושבי לוד הבוערת זעקו לעזרה והתקשרו שוב ושוב אל המשטרה שתבוא לחלץ אותם, אך לא ממש זכו למענה. מי שלא חשבו פעמיים היו שוב תושבי יצהר, ובהם אנשי קומי אורי. מייד עם הגיע הדיווחים על הפרעות הם עלו על הרכבים ונסעו ללוד ורמלה, נאבקו באומץ עם הפורעים והצליחו להביא שקט לרחובות אחרי יומיים בוערים ומדממים.
"זאת הייתה מציאות הזויה", אומר דנינו בתסכול, "בכל ערב היו מתחילות פרעות חדשות בלוד והיינו נוסעים לשם מייד. כל הלילה היינו נלחמים עם הפורעים הערבים ושומרים על השכונות היהודיות, ובבוקר חוזרים ליצהר, חוטפים תנומה קלה וממשיכים לעבוד על בית הכנסת. בבוקר עובדים, בלילה מגינים.
"אתה עובר עם קבוצה של חבר'ה יהודים בלוד ליד עמדות של מג"ב שמסתתרים מאחורי בטונדות ומבקשים שתלווה אותם כי אין להם אישור לירי והם מפחדים, ואז בבוקר אתה חוזר לגבעה ועובד מהר לפני שמג"ב יחזור להתנכל. זה אבסורד בלתי נתפס".
בין שכם לסלפית
את הגבעה הקימו לפני כעשור חברי גרעין, בחורים מישיבת שירו למלך בחוות גלעד. בשנים האחרונות סבלה הגבעה מהריסות חוזרות ונשנות, אולם כעבור ארבע שנים פחתה ההתנכלות ואפשרה את הצטרפותה של משפחה ראשונה לגבעה. מהר מאוד הצטרפו משפחות נוספות עד שבראש השנה לפני שלוש שנים נמנו בגבעה שבע משפחות.
תושבי הגבעה כבר חשבו שהמקום עלה על דרך המלך בואכה שכונת קבע, אולם נראה שבמערכת הביטחון, שנאלצה להשלים עם קיום הגבעה, התקשו לעכל את היותה פורצת דרך באחד התחומים השנויים במחלוקת ביהודה ושומרון: את גבעת קומי אורי חוצה לאורכה קו שסומן בהסכמי אוסלו ומחלק את שטחה לשטח C ושטח B.
כיצד נוצר מצב שיש שטח B עשרות מטרים מיישוב יהודי? ובכן, זה כבר סיפור בפני עצמו. בלילה שקדם לחתימה על הסכמי אוסלו הארורים נדדה שנתו של רב המרצחים ערפאת. הוא הביט שוב ושוב במפה המצורפת לטיוטת ההסכם בחוסר שביעות רצון וחשב לעצמו: הצלחתי לקבל גושים ערביים גדולים בין הערים הערביות ביהודה ושומרון שישמשו תשתית למדינה פלשתינית, אולם בין שכם לסלפית, הסמוכה לאריאל, עדיין נותר שטח C גדול, והוא עלול למנוע בעתיד סיכוי לחיבור גוש שכם ורמאללה.
איש אמונו של ערפאת יחיא עבד אל-רזאק נקרא בבהילות לחדרו של ערפאת וקיבל הוראה לנסוע מייד לחדרו של תא"ל יום טוב סמיה, הנציג הישראלי מטעמו של רבין, שנם במלון בעיר באותה שעה, ולהודיע לו שערפאת דורש לקבל עוד מסדרון ערבי מדרום לשכם.
אהרון גוזלן: "היו פעמים במהלך המצור שהייתי שבור וחסר כוחות, אבל אז פתאום יצא לי לפגוש אנשים בכל מיני מקומות שכמעט מעריצים אותנו ומרעיפים עלינו שבחים ומעודדים אותנו להמשיך להיאבק על האחיזה בגבעה. כשאני רואה פתאום במבט מבחוץ את העשייה שלנו, מתחדד בי עד כמה מה שאני עושה חשוב ומזיז דברים בשטח"
הנציג הישראלי התעורר בשעה שתיים בלילה מדפיקות עזות על הדלת, יצא מחדרו בפיג'מה, ואחרי טלפון אחד סימן על המפה בעיניים טרוטות את השטח המבוקש ונתן לעראפת את מבוקשו. במחי יד נגדע מאיתנו שטח אסטרטגי נוסף בין היישובים יצהר, חוות גלעד ואריאל.
להבדיל מרבין וממשלתו, בקומי אורי לא מוכנים לרגע לוותר ולו על דונם אחד משטחי יהודה ושומרון ומסרבים להכיר בחלוקת השטח שנקבעה בהסכמי אוסלו. "הקו הזה בעיני הוא קו דמיוני", אומר דנינו. "אין לשום שר או ראש ממשלה סמכות או יכולת לקרוע חלקים מארץ ישראל ולמסור אותם לידי עם אחר. האזורים שנקרעו מאיתנו בהסכמי אוסלו הם חלק בלתי נפרד מארץ אבותינו, וכל טענה לחלוקה כזאת או אחרת שומטת את הבסיס לזכותנו על חבלי הארץ האחרים.
"הארץ הזאת כולה שייכת לנו מכוח זכות אבות, ומוטלת עלינו מצווה וחובה לכבוש וליישב את כולה ולא להשאיר אפילו דונם אחד שומם או ביד גויים".
את הדיבורים על שלמות הארץ החליטו בקומי אורי לקחת צעד אחד קדימה לפן המעשי. שתי משפחות מהגבעה, גוזלן וזארוג, החליטו ללכת חלוצות לפני המחנה והקימו את ביתן בשטח B. הבתים הוקמו אומנם כמה עשרות מטרים מבתי הגבעה האחרים, אולם היה מדובר בפריצת דרך חשובה ביותר, שכן עד לאותו הרגע לא היה ביהודה ושומרון כולה אפילו מבנה יהודי אחד שחרג מחוץ לגבולות שטחי C, שהם שישים אחוזים בלבד משטחי יהודה ושומרון.
במערכת הביטחון, שגם ככה לא ממש אהדה לפני כן את ההתיישבות בגבעה, נרתעו מהמחשבה על התרחבותה לשטחי A ו-B ומהפיכתה למקום פורץ דרך בהתיישבות, והודיעו למשפחות כי בכוונתן להרוס את בתיהן בזמן הקרוב. המשפחות לא אמרו נואש, ובסיוע עמותת רגבים החליטו לקחת את חוסר הריבונות הישראלית על שטחי A ו-B ולהשתמש בו נגד ההרס.
עתירה הוגשה לבג"ץ, ובה טענו התושבים כי בעקבות הסכמי אוסלו אין למדינת ישראל סמכות לאכוף בנייה ושאר עניינים אזרחיים בשטחי B, ולפיכך אסור למדינה להרוס את הבתים. "אם הרשות הפלשתינית תרצה, תוכל היא להגיע ולאכוף את החוק", טענו.
בג"ץ כצפוי דחה את העתירה, ואגב אקרובטיקה שיפוטית מרהיבה פסק כי במקרים כאלו של בנייה יהודית, יש למדינת ישראל סמכות לאכוף את החוק בשטחי הרשות הפלשתינית. את הטעם להחלטה המקוממת נימקו השופטים בקביעה שבנייה כזאת "מפירה את הסדר הציבורי", ולכן האכיפה נכנסת בגדר הסמכות הביטחונית שיש למדינת ישראל בשטח.
אריאל דנינו: "זאת הייתה מציאות הזויה, בכל ערב היו מתחילות פרעות חדשות בלוד והיינו נוסעים לשם מייד. כל הלילה היינו נלחמים עם הפורעים הערבים ושומרים על השכונות היהודיות, ובבוקר חוזרים ליצהר, חוטפים תנומה קלה וממשיכים לעבוד על בית הכנסת. בבוקר עובדים, בלילה מגינים. אתה עובר עם קבוצה של חבר'ה יהודים בלוד ליד עמדות של מג"ב שמסתתרים מאחורי בטונדות ומבקשים שתלווה אותם כי אין להם אישור לירי והם מפחדים, ואז בבוקר אתה חוזר לגבעה ועובד מהר לפני שמג"ב יחזור להתנכל. זה אבסורד בלתי נתפס"
לאחר ההרס החליטו במערכת הביטחון למנוע כל ניסיון נוסף להתיישבות מחודשת בשטח B, הטילו צו שטח צבאי סגור על הגבעה, והציבו במקום פלוגת מג"ב שתאכוף בנוקשות את הצו ותמנע כניסת יהודים וחומרי בנייה למקום. פטרולים רכובים ורגליים בוצעו מדי שעה, ושוטרי מג"ב קיבלו הוראה חד-משמעית לוודא ששום יהודי אינו פורץ חלילה את המצור.
מחסום הוצב בפתח הגבעה, והכניסה נאסרה לחלוטין על אנשים שאינם תושבי הגבעה. מה יעשו טכנאי גז, אינסטלטור שבא לתקן נזילה או אפילו בייביסיטר? את שוטרי מג"ב זה לא ממש עניין. את טקס הברית לשלושה מילדי הגבעה שנולדו בשעה טובה בתקופת המצור נאלצו המשפחות לערוך בפתח הגבעה, שכן המוהל, הסנדק וקרובי המשפחה לא הורשו להיכנס אליה.
לחלק ממשפחות הקבע בגבעה הואילה המערכת להעניק אישור כניסה למקום, אולם גם הן נדרשו לעבור בכל פעם טקס הזדהות מייגע וחיפוש ברכב שנמשך לעיתים יותר מרבע שעה. מבני שלוש המשפחות שבתיהן הוחרבו נמנעה הכניסה לגבעה באמתלה שהם כבר "אינם תושבי קבע" מאחר שביתם נהרס. כן, שמעתם נכון. הרצחת וגם ירשת.
בעקבות המצור הקשה שנמשך מעל לשנתיים והפך את חיי התושבים לסיוט מתמשך עזבו כמה משפחות את הגבעה, והאחרות המשיכו להיאחז במסירות בהר. לפני כחצי שנה פורק מחסום מג"ב שהוצב בפתח הגבעה והשוטרים עזבו את המקום, אולם תושבי הגבעה מספרים כי מדי כמה ימים עדיין מגיעים שוטרי מג"ב לגבעה ומסיירים בשטח כדי לוודא שאין בנייה חדשה.
למרות הכול תושבי הגבעה אינם עוצרים לרגע, ובין הסיורים עמלים על פיתוח הגבעה. הם החלו לפני כמה שבועות בפריסת קו חשמל חדש וחזק יותר שייתן מענה מלא לצריכת החשמל בגבעה, וכמו כן בימים אלו סוללים בגבעה את כביש העפר שמוביל אל ההר בתקווה שהעבודות יסתיימו לפני החורף הגשום.
אריאל דנינו: "הקו הזה בעיני הוא קו דמיוני. אין לשום שר או ראש ממשלה סמכות או יכולת לקרוע חלקים מארץ ישראל ולמסור אותם לידי עם אחר. האזורים שנקרעו מאיתנו בהסכמי אוסלו הם חלק בלתי נפרד מארץ אבותינו, וכל טענה לחלוקה כזאת או אחרת שומטת את הבסיס לזכותנו על חבלי הארץ האחרים. הארץ הזאת כולה שייכת לנו מכוח זכות אבות, ומוטלת עלינו מצווה וחובה לכבוש וליישב את כולה"
בשליחות העם
אנחנו מסיימים את הסיור בגבעה ונכנסים לאכול ארוחת צהריים בסוכתו של דנינו. שלושת ילדיו משחקים בגינה מחוץ לסוכה, מאכילים את התרנגולים שמטיילים בחצר בין העצים הצעירים שנשתלו זה עתה. למרות הסיפורים הקשים שהוא מתאר על ימי המצור, החיוך אינו מש לרגע מפניו, והוא נשמע אופטימי וחזק מתמיד.
"מהיכן אתם מגייסים את כוחות הנפש להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרות הזאת?" אני לא מתאפק ושואל את בני הזוג דנינו. "לפני הכול משמח עצם זה שאנחנו פה ממשיכים לדבוק במשימה של יישוב הארץ למרות כל ההתנכלויות", אריאל אומר מייד. "כמו כן אחד הדברים שהחזיקו אותנו כאן הוא שלכל אורך התקופה הקשה זכינו לתמיכה נרחבת ביותר מהיישוב יצהר ומיהודים ברחבי הארץ.
"ביקורי חיזוק, הודעות תמיכה, משלוחי מנות בפורים וחבילות לקראת החגים. זה חידד בנו כל הזמן את התחושה שאנחנו לא פה לבד אלא בשליחות עם ישראל", אומר דנינו.
"יש גם רגעים אחרים שמשמחים ומראים את החיות והצמיחה בגבעה שנמשכים למרות הכול. בגבעה אצלנו אומנם יש כרגע רק שלוש משפחות, אבל ב"ה כבר כמעט עשרה ילדים. בכל שבת יש כאן אמירת תהלים ולימוד משותף של ילדי הגבעה שמתקבצים בבית הכנסת וזוכים לחוויה יהודית מתוקה ומעצימה".
אהרון גוזלן לעומתו חווה את קשיי התקופה קצת אחרת: "היו פעמים במהלך המצור שהייתי שבור וחסר כוחות", הוא מתוודה, "אבל אז פתאום יצא לי לפגוש אנשים בכל מיני מקומות שכמעט מעריצים אותנו ומרעיפים עלינו שבחים ומעודדים אותנו להמשיך להיאבק על האחיזה בגבעה. כשאני רואה פתאום במבט מבחוץ את העשייה שלנו, מתחדד בי עד כמה מה שאני עושה חשוב ומזיז דברים בשטח".
"חיים בגבעה טומנים בחובם לא מעט רגעים קשים", מוסיפה תמר רות, אשתו של אהרון. "היה לנו כאן חורף מאתגר מאוד. הבית ה'חדש' שעברנו אליו לאחר שביתנו הקודם נהרס דלף מכל הכיוונים בחורף, והילדים היו קופצים בשלוליות שהצטברו בסלון בימים של סופה", היא נזכרת.
"באחד הלילות בחורף חזרנו משמחה משפחתית בשעה שתיים לפנות בוקר, וכביש העפר לגבעה היה בוצי כולו, אך קיווינו שנצליח בכל זאת להגיע הביתה. באמצע הדרך באחת השלוליות הענקיות הרכב התחפר ופשוט לא הצליח לנסוע לא קדימה ולא אחורה. נאלצנו לצאת מהרכב באמצע הבוץ ולקחת את הילדים הביתה על הכתפיים.
"אלו רגעים קשים שלעיתים מביאים אותנו לסף שבירה באותו רגע, אבל כשאנחנו נזכרים למה אנחנו פה ואיזו משימה לאומית והיסטורית חשובה אנחנו נושאים על כתפינו זה נותן כוח להתמודד עם הכול. עם ישראל חזר לארצו אחרי אלפיים שנה, ואנחנו זוכים להיות חלק מתהליך הגאולה המרומם הזה.
"אומנם לא תמיד קל, אבל ארץ ישראל מחזירה לנו אהבה וקדושה, ואנחנו יודעים שבסוף בסוף לא משנה כמה קשיים וניסיונות יהיו בדרך, איילת השחר, שכבר הפציעה, תזרח במלוא אורה".
