"מִי יִתְּנֵנִי / עֶבֶד אֱ-לוֹהַּ עוֹשֵׂנִי, וִירַחֲקֵנִי / כָל דּוֹד וְהוּא יַקְרִיבֵנִי", שרה אתי אנקרי במופע הסליחות החדש שנולד לאוויר העולם באלול הזה. אנקרי, כידוע, עברה מסע רוחני משמעותי שהביא לידי תמורות רבות בחייה. "כל החברה עוברת תהליכים, והזמרים רק משקפים את התהליכים שעוברים בחברה ממילא".
אסופת השירים של אנקרי הולכת וגדלה בשנים האחרונות ומתאימה ככפפה ליד לימי הרחמים והסליחות. "השירים שאני כותבת בחמש עשרה השנים האחרונות מתייחסים לתהליך של האדם, נפשו ומקומו בעולם ביחס לבוראו. המחשבה להופיע באלול שימחה אותי. בכל זמן יש ייחודיות וסגולה מיוחדת, ובאלול השמיים קרובים לארץ. זאת הזדמנות להתפלל ביחד", היא מסבירה. "ההשראה מתעוררת מלמעלה".
"לפעמים אני מרגישה כמו אילמת, כיוון שהשירה היא כלי ביטוי מרכזי בחיי. אני רגילה לבטא את הרצונות שלי דרך הכלי הזה, וכשזה לא מתאפשר זה מעורר תסכול. כשזה בבית זה גם מחזק לי את התפקיד של האימא, שהיא 'צופייה הליכות ביתה', מקשיבה, מלווה את בני הבית בקשב שלה ופחות מבקשת שיראו אותה. זה בעצם מסכם את העבודה האישית של כל נפש: הצמיחה מתחילה במקום שההתבוננות והקשב תופסים יותר מקום"
מאחורי הפרגוד
לפני שנים מספר החליטה אנקרי להתחיל להופיע לפני נשים בלבד. הגברים, שנותרו מחוץ לאולם, הביעו את אכזבתם, ואנשי ה'שוויון' נזעקו. ואולם אנקרי, בשקט ובעדינות האופייניים לה, סוללת את דרכה גם בגדרים ההלכתיים הללו, ממשיכה להופיע לפני נשים בלבד, וקולות הביקורת מבחוץ אינם מערערים את החלטתה.
"באתי מהעולם המסורתי והתחנכתי במוסדות חילוניים רגילים", פורטת אנקרי את אבני הדרך שלה. "עם הזמן פניתי ללימודי אומנות, תיאטרון ומוזיקה. כל שחקן ונגן שנשען לא רק על הכישרון מכיר את הדרך של הלמידה, כמה שעות של שינון השקעה וכיוון צריך עד שמתקרבים לקצה של דיוק. זה גם היחס להופעות.
"אומנם יש הרבה מיותר שסובב את העניין, כמו אגו וכיוצא בזה, אבל העיקר הוא העשייה, והיא משתנה לפי המקום והזמן שבו אני מונחת. בהתחלה הייתי גם רוקדת על הבמה, לאט לאט זה נשר ממני באופן טבעי, כי היה לא שייך. השינויים באים לידי ביטוי בהדרגה גם בשירים ובהופעות".
לפני כמה שנים ראיינתי את אנקרי. זה היה זמן קצר אחרי שבשלה בה ההחלטה להופיע לפני נשים בלבד, והיא עדיין הילכה על החבל הדק שבין הרצון לבין ההרגל. היום היא אומרת: "אני שלמה עם המקום הזה, שהופך לטבעי יותר ויותר. להגיד לך שאני לגמרי עד הסוף שם? יש לי עוד תהליכים לעבור.
"זה נושא מורכב שהדיבור הציבורי עליו מעורר הדים לכאן ולכאן. אני ואישי (דורון ליניק, בעלה והסוכן שלה, ט"ו) עובדים יחד וממשיכים לקיים מופעים לנשים בלבד, וזה די בסתר המדרגה, כך שזה לא מפריע לאף אחד. מדי פעם כשבפרסום לא כתוב 'לנשים בלבד' יש אי-הבנה, ופה ושם מגיע איזה זוג מאוכזב שהשירים הראשונים שלי ליוו את הקשר ביניהם והם נאלצים לוותר על ההנאה המשותפת כי הגבר צריך לחזור הביתה.
"אני מבינה שזה מקומם ויוצר אי-נעימות, ומנגד מקומם אותי שהחופש באומנות מקובל על הגופים השומרים על חופש הפרט רק כשהוא מגיע לפריצת הגבולות, אבל לא בענייני שמירת הגבולות".
איך ההחלטה הזאת מתבטאת בחיי היומיום ובעשייה המוזיקלית?
"המגבלה ששמתי לעצמי מעוררת הרבה דברים. מצד אחד יש הרגשה של חופש, אני ציבורית פחות, פרטית יותר. אני רגילה מאז היותי ילדה קטנה שבכל אירוע משפחתי אני במתח מסוים, כי אולי יבקשו ממני לשיר. אני אוהבת לשיר, אבל לא בא לי בקלות לעמוד על במה ולשיר, זה מחייב.
"לעומת זאת לפעמים אני מרגישה כמו אילמת", היא מחדדת את גודל הוויתור, "כיוון שהשירה היא כלי ביטוי מרכזי בחיי. אני רגילה לבטא את הרצונות שלי דרך הכלי הזה, וכשזה לא מתאפשר זה מעורר תסכול. למשל, בעבודה עם נגנים נוח לי לשיר להם את התפקיד שאני רוצה לשמוע, והנה כבר לא מתאים לי לשיר באינטימיות גם אם יש לזה לגיטימציה מקצועית, וזה מעורר בי רגשות סותרים, בעיקר אילמות.
"יש עוד צד בעניין הזה, למשל בשולחן שבת כשיש אורחים, אני מעדיפה לשיר בלחש עם כולם. זה בהחלט שינוי גדול, כי אצלנו סביב שולחן השבת כשבאה ההשראה שרים בקולות, אבל יש לזה גם צד חיובי: זה מאלץ אותי לשנות, להקשיב יותר ופחות לרצות להישמע. כשזה בבית זה גם מחזק לי את התפקיד של האימא, שהיא 'צופייה הליכות ביתה', מקשיבה, מלווה את בני הבית בקשב שלה ופחות מבקשת שיראו אותה.
"זה בעצם מסכם את העבודה האישית של כל נפש: הצמיחה מתחילה במקום שההתבוננות והקשב תופסים יותר מקום. זה גם מסביר את ההתפתחות שבאה דווקא במקום של האילמות: יש מגבלה דווקא במקום שרגילים להתבטא באמצעותו, ואז מתחיל חיפוש של דרכים חדשות ומתגלים ועולים מהנפש כוחות ויכולות שלא הכרנו קודם. זאת ההתפתחות והצמיחה".
"הבחירה שלי להופיע לפני נשים בלבד היא רק הלכתית. היו לכך כמה סיבות, אבל בעיקר חשקתי לעשות רצון ה'. הקשבתי ומצאתי שהגיע הזמן, ולא בגלל רגש כזה או אחר"
מה צמח בך בעקבות זאת?
"מבחינה אישית אני יותר ויותר מסכימה לוותר על משענות. כמו לוותר על החוויה הנפלאה של עבודה עם נגנים. הייתה לי אחיזה בעניין הזה, היה לי קשה לוותר על דרכי העבודה שרכשתי במשך שנים רבות. בהדרגה הסכמתי לשנות ולעבוד עם נגניות. זה כמו לעבור דירה, זה מאלץ לבחור, ומה שקשה בבחירה זה בעיקר הוויתור על כל האפשרויות הנוספות. ואז צומח בי שם משהו שגם אני מתחדשת איתו. זה כבר לא הדבר שאני מכירה, אלו דברים חדשים".
"חשקתי לעשות רצון ה'"
הלגיטימציה הציבורית למופעים לנשים בלבד עדיין לא התקבלה בפה מלא. "זה עדיין במחתרת. זה עדיין לא קיבל הכרה וגושפנקה ציבורית. זה צריך לעבור עוד תהליך, ואני מקווה שזה יסתייע. אני כבר מתעלמת מזה, החיים שלי מתנהלים די כרגיל. ההופעות מתקיימות, ויש עם זה פחות ופחות בעיות, אבל זה עדיין לא קיבל מקום מבחינה ציבורית חוקית.
"לא ידעתי שיש כזה עיכוב בנושא", אנקרי מספרת שהופתעה מעוצמת ההתנגדות להחלטה שלה ושל מוזיקאיות וזמרות כמותה. "נתקלתי בו רק כשהחלטתי שלא לשיר לפני קהל מעורב".
ניסית להשמיע את הצורך הזה בקול רם?
"ניסיתי לעשות כמה פעולות, אך הן עדיין לא גרמו שינוי של ממש. הנושא מעלה בקרב הגורמים המשפיעים חשש ממאבק שיאיים על מקומם, והבחירה היא להתעלם מצורך חברתי אמיתי", היא אומרת בנועם. "כיוון שהשיח הציבורי עורר הדים, החלטתי כרגע להמתין עם הנושא הזה. רציתי להשאיר כוחות לעשייה אומנותית".
יש הבדל בעינייך בין הופעות לנשים לבין הופעה לפני קהל מעורב?
"כשאני מופיעה אני מנסה להתרכז במה שאני צריכה להעביר מתוך כבוד למי שבא לשמוע. היו הופעות לקהל מעורב, והן היו לא פחות איכותיות ורוחניות מהופעות לקהל של נשים. אני זוכרת הופעה בחו"ל באיזה מקום, שניגש אליי בחור אחרי ההופעה ושיתף אותי ברחשי ליבו, סיפר שהוא נשר מהעולם הדתי, ודווקא השירה שהוא שמע הערב מאישה העלתה בו הרהור של תשובה.
"זה מחזק לי את ההבנה שהכול יחסי, ומכל מקום אפשר להתקרב אל ה'. הבחירה שלי להופיע לפני נשים בלבד היא רק הלכתית. היו לכך כמה סיבות, אבל בעיקר חשקתי לעשות רצון ה'. הקשבתי ומצאתי שהגיע הזמן, ולא בגלל רגש כזה או אחר".
ובכל זאת היא מחדדת: "הופעות לנשים, אני מכנה אותן החיים שמאחורי הפרגוד. כמו בבית הכנסת, הפרגוד שומר על יקרת הנשים. מבחוץ זה יכול להיראות מצומצם, אבל בפנים זה מלא ונוכח".
על הצורך הנשי היא אומרת: "זה מעניין, כי יש התוועדויות רבות של נשים, זה דבר רווח לא רק בקרב נשים דתיות, יש צורך לנשים להתלכד יחד. אם נשים לב, הרי התא המשפחתי בכלל ומערכות הנישואין בפרט נעשו שבירות, וייתכן שהנשים שואבות את הכוח מהליכוד שלהן, ושבות הביתה עם רוח גבית מחזקת, כמו מערבי הפרשות חלה. זה מרומם. זה כוח משותף של נשים, והן מביאות אותו לתפילה, לשירה, לשיח המעלה".
לקראת מופע הסליחות המחודש, 'מי יתנני', שיתקיים בפתחם של הימים הנוראים, אנקרי מוציאה שיר חדש מהאלבום 'אורייתא', שאת שיריו היא משחררת אחד אחד. השיר, 'א-ל אדון', הוא פיוט מתפילת השבת. שאר השירים במופע יהיו שיריה המוכרים מהאלבום: שיריו של ריה"ל, 'יא אמנא', ועוד שירים מאלבומים קודמים.
במופע ישתתפו הנגניות של אנקרי ונגן יחיד, בנה, שמנגן בקלידים. הבן, שמשתלב בהרמוניה הנשית בעדינות, לדבריה, הוא אחד מני רבים בהרכב המוזיקלי המשפחתי של אנקרי, שילדיה מנגנים ומשתלבים בעשייה המוזיקלית שלה. על השילוב המיוחד היא מספרת: "אני מאוד מעריכה אותם כמוזיקאים, הם מביאים לי משהו חדש שמשיך, הוספה על היש. זו עבודה מורכבת של היפרדות וחיבורים שכל אחד ישמור על המקום שלו ובכל זאת נשתף פעולה".
"מאחר שהן באות מתכנים של תורה, השיח נעשה עשיר ועמוק יותר מהנפשי-רגשי הרגעי, שהוא כמובן שלב נחוץ מובן ומקובל. כשאנו כותבים שירים אישיים אנחנו כותבים מנפשנו. כשכותבת צעירה מחברת בכתיבה שלה בין הכמיהה הנפשית שלה לבין הכמיהה הכללית של כנסת ישראל, זה מעניין"
עסוקה בלהיות יהודייה
מלבד היותה יוצרת ומוזיקאית מוערכת שקהלה הולך איתה יותר משלושים שנה, אנקרי מלמדת את שיטת ימימה, לומדת תניא ומלמדת כתיבה והלחנה בבית ספר למוזיקה. "להיות יהודי זה להיות עסוק בלהיות יהודי". בתווך שבין התפילות, השבתות, החגים והמועדים היא משתדלת שיישאר לה קצת זמן ליצור.
כמוזיקאית ותיקה היא משמשת כתובת למוזיקאיות דתיות בתחילת דרכן. "יש לזה תנועה מאוד גדולה בציבור הדתי. מאחר שהן באות מתכנים של תורה, השיח נעשה עשיר ועמוק יותר מהנפשי-רגשי הרגעי, שהוא כמובן שלב נחוץ מובן ומקובל. כשאנו כותבים שירים אישיים אנחנו כותבים מנפשנו. כשכותבת צעירה מחברת בכתיבה שלה בין הכמיהה הנפשית שלה לבין הכמיהה הכללית של כנסת ישראל, זה מעניין".
האומנות בשילוב ההלכה והיהדות – מצמיחה או מגבילה?
"בצעירותי לטוב ולהפוך מזה כתבתי את נפשי. זה גם היה טוב וגם היה לא מדויק לפעמים, כי יש דברים שאני מבינה אותם מאוחר, ובשיר זה כבר קיים ונשאר. היום באופן טבעי אני לא אכתוב שיר מהמחוזות הבלתי מבוררים של הנפש. מקסימום אכתוב על הבירור, אבל לא את מה שלא מבורר".
ואולם אנקרי אינה מושיטה את ידה בטבעיות לחומרים שכבר כתבו גדולי ישראל. "השיר אורייתא הוא מאוד חשוף. דווקא תהליך הכתיבה מאוד מעניין אותי, להתבונן על המהלכים הנפשיים ולכתוב עליהם", היא אומרת ומספרת שהיא משתדלת תמיד "להשאיר איזה שיר על האש. אם לא, אני מרגישה שחסר לי משהו".
אתי אנקרי – 'מי יתנני' – מופע סליחות מיוחד לקראת ראש השנה ויום הכיפור: יום חמישי, י"ט באלול (15.9), בהיכל שלמה ירושלים. מילים, שירים, ניגון ופיוט לפתיחת הלב להתחדשותו. המופע בשילוב ביקור בתערוכה 'סובב סובב הולך הרוח', מגזרות נייר ושירים בהשראת קהלת. אוצרת התערוכה: נעמי שפירא. פרטים בטלפון 6119*