זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הציע לחשוב על אישיות האדם כאילו היא מחולקת למבנה של שלוש קומות. בקומת המרתף שוכן ה"איד" (תורגם בעברית ל"סתמי") – הרשות שכוללת את היצרים, הדחפים, התאוות, תכונות בסיסיות שמשמשות למטרות הישרדות ולמילוי מצוות פרו ורבו כצו פנימי מולד. הסתמי מפעיל ומפתה אותנו תמידית למטרות סיפוק צרכים. היהודים מכנים זאת "נפש בהמית".
בקומה העליונה גר ה"אני העליון" – הרשות השופטת שבנפש האדם. המצפון ושבט המוסר. חוקיו וערכיו הם הפנמת החינוך, רובו מתעצב בתקופת החִברות בגיל הרך, ולאחר מכן מהשפעת הסביבה. הוא השכן העצבני, הנרגן, ששונא את האיד, שופט אותו תמיד לחומרה ומעניש אותו באמצעות ייסורי מצפון על כל מסיבת קריוקי רועשת. לשופט העליון לא אכפת מנסיבות והוא אינו מתפשר, הוא מעניש בכל פעם שיש פער בין מעשים או אפילו רק בין רצונות ובין האידיאל המוחלט שהציב.
במובנים רבים האיד והאני העליון אינם שייכים לנו. האיד הוא מעין תוכנת הפעלה מולדת שאנחנו חולקים עם כל חי, והאני העליון אינו ערכי המוסר של הפרט אלא הערכים החברתיים שהופנמו על ידי חינוך. נטייה מוגזמת לאיד תוביל את האדם לכלא, ונטייה מופרזת לאני העליון, שתובע חיים על פי אידיאל מוסרי מוחלט גם על חשבון הישרדות, יוביל לכיליון.
בקומת הביניים גר ה"אגו" ("אני") – שלתחושתנו הוא הרשות היחידה שמייצגת אותנו, ומהותו תיווך תמידי בין שני שכניו. פרויד עצמו התלבט בשאלה אם יש לאני אישיות משלו, או מה שנתפס בעינינו האישיות שלנו אינו אלא סיכום כל הפשרות שנעשות בכל רגע נתון במאבק התמידי בין שתי רשויות מנוגדות זו לזו, ותודה לבן סבו, שהעיר עיניי לדמיון לשאלת הבחירה החופשית וטען שביהדות התשובה ברורה. בניגוד ליהדות, פרויד כפר בקיומה והתלבט רק בשאלת ייחודיות האישיות.
אין צורך לחשוב אם המודל המשולש נכון או לא. כמו כל מודל של דברים מופשטים כמו נפש, הוא רק הצעה כיצד לחשוב עליה חשיבה מועילה ופורה. ידוע שחלוקת השלם לשלוש רשויות קסמה לאדם מאז ומתמיד. תרבויות מזרחיות ראו בנו תערובת של חיה, אדם ואל, אצל היוונים החלוקה היא למרכבה שרתומים אליה שני סוסים, האחד פרא והשני צייתן, ומעליהם הרכב מאזן בין רצונותיהם, וביהדות יש נפש, רוח ונשמה.
לכן לא מפתיע שהשלכנו את החלוקה המשולשת על המבנים החברתיים שלנו: כשהחל המערב לחשוב על רפובליקה, דמוקרטיה וחירות הפרט, אומץ הדגם של מונטסקיה, שמוכר לנו עד היום בחלוקת השלם לרשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת. בישראל המודל קיים רק למראית עין, ומאחוריו למעשה שלטון מלוכני העובר בין הדורות. הלכה למעשה בישראל מתקיימת רודנות משפטית, מאחר שבית המשפט העמיד עצמו מעל שתי הרשויות, ולכן המודל אינו רלוונטי לעניינו פה. נחזור לנושא.
כשהחל המערב לחשוב על רפובליקה, דמוקרטיה וחירות הפרט, אומץ הדגם של מונטסקיה, שמוכר לנו עד היום בחלוקת השלם לרשות מחוקקת, רשות שופטת ורשות מבצעת
חלוקת ישראל לשלוש רשויות הנפש של פרויד
האיד הוא הרצון הקולקטיבי הגולמי, הראשוני, הפרימיטיבי והמודחק לשרוד ולהתרבות. האיד הלאומי לדוגמה מייחל היום לנקמה מדממת בלבנון. לאיד הלאומי אין עכבות או מצפון ואין לו שיקול דעת כגון שיקולי עלות-תועלת. כמו האיד הפרטי גם האיד הלאומי מודחק ברובו. לצורך הדוגמה, איש אינו קורא בפועל להפיל אטום על איראן.
זרוע הביטחון של המדינה אמורה לפעול בשירות האיד הלאומי. זהו מנגנון שאמור להיות נטול מורכבות שכל קיומו בציפייה ובתביעה שתגיע מלמעלה הפקודה "הסתערו על האויב להשמידו!" שיקולי מצפון, חוק ותועלת שייכים כולם לערכאה שמנהלת ומכתיבה מדיניות, נותנת הוראות, מרסנת וקובעת כללים. כמובן, מאחר שכל חייל ומפקד הוא גם אדם, יש לו האיד, האני והמצפון האישי שלו. אומנם אסור לו לכפות אותו על הצבא, אבל חלק מהליך המיון וההכשרה שעבר נועדו להבטיח שלא יפעל בחייתיות.
אלא שבישראל חל היפוך מבלבל: כלבי השמירה בצמרת הביטחון מאמינים שתפקידם לחמוק מלוחמה על ידי הכתבת מצפונם האישי, כביכול, על אדוניהם, הדרג המדיני. רק בישראל מפקדים יכולים לטעון שאין פתרונות צבאיים אלא מדיניים. כל מה שהם אומרים בכך הוא שהם עצמם אינם יכולים לפתור את הבעיה באמצעות הגוף שאמור לתת פתרונות צבאיים.
החוקים הם המייצגים את הערכים הלאומיים ואת המצפון הלאומי, והם מעצבים את פניה של החברה שכולנו רוצים לחיות בה
אין חולק על שגם לבכירים בשירות הביטחון, ככל אדם, ובייחוד להם אמורים להיות דעה, מצפון ומערכת ערכים אישית. זכותו של כל בכיר ואף חובתו להתפטר מתפקידו הצבאי אם אין באמתחתו פתרון צבאי או אם הפתרון מנוגד למצפונו. אבל כל עוד הוא בצבא תפקידו לתת פתרון צבאי. השמעת דעותיו הפרטיות בעודו במערכת מעוותת את האיזון בין כל הערכאות, ומי שנוהג כך אינו מבין את מקומו ומועל בתפקידו. הצבא הוא התגלמות היצרים התוקפניים בנפש האומה, סך כל היצרים האלימים של כל אזרח. צבא הוא חיה, כמו כלב שמירה, והוא אינו נושך בלי הבחנה משום שהוא נשלט על ידי אדוניו, הרשויות האחרות.
האני העליון הלאומי אינו בית המשפט העליון, אף שבדיוק כך בג"ץ טועה לחשוב את עצמו. החוקים הם המייצגים את הערכים הלאומיים ואת המצפון הלאומי, והם מעצבים את פניה של החברה שכולנו רוצים לחיות בה ומושגים באמצעות דיונים, ויכוחים ומאבקים ומגלמים את הפשרה המיטבית של כלל הרצונות. בכל מדינה דמוקרטית מאוזנת ועל פי השכל הישר, הרשות השופטת מקבילה לרשות המבצעת. הרשות המבצעת אינה אלא קבלנית ביצוע של מדיניותה המוצהרת שעל פיה נבחרה, והרשות השופטת היא קבלנית אכיפת החוק על פי רצונו של המחוקק הנבחר.
בישראל הלאים בג"ץ את המצפון החברתי, והוא נמצא מחוץ לחברה ומעליה, מוסד שקיים רק בישראל (ובאיראן).
ברק פרק על כולנו את האני העליון המוגדל האישי שלו, השליך עלינו את מצפונו האישי, וכך נפטר ממנו בעצמו. מרגע זה כל המבנה החברתי בישראל החל להשתבש
ראש ממשלה: האני הלאומי המוחלט
על פי המודל הפרוידיאני, האני נתון במצב תמידי של לחצים מצד האיד ומצד האני העליון, וכל מעשיו הם פשרה תמידית בין הרצון החייתי ובין המצפון המוסרי. לא בכדי האדם הבכיר ביותר בישראל הוא מי שנבחר לעמוד בראשות הממשלה, ומשימתו להבטיח את הצלחתה של ישראל, שגשוגה, ביטחונה, רווחתה וחירותה הלאומית ואת חירות הפרט בה מתוך איזון מתמיד בין מימוש מדיניותו המובטחת ובין התנגדויות האופוזיציה למען פלח אוכלוסייה שלא בחרה בו אך היא נתונה להנהגתו. כל זאת אגב ציות לחוק, המצפון הקולקטיבי, איזונו עם מצפונו האישי וריסון תמידי של רצונותיו האישיים, ובד בבד עם חובתו לבוחריו לשמר את שלטונו מול מתחרים מהאופוזיציה ומתחרים מתוך המחנה. בכל תוצרי האיזון הללו עליו לייצג את ישראל מול העולם בדיפלומטיה, בהסכמים כלכליים או במלחמה. זהו התפקיד הקשה ביותר, המאתגר ביותר והראוי ביותר לכל הערכה.
תהליך בחירת מנהיג באמצעות בחירות, לאחר שצלח תהליך ארוך של כל התחרות בדרך לראשות מפלגתו, היא שיטת מיון מפרכת שכל העם שותף בה, ומטרתה לבחור את האזרח האחד שנישא מעל כולם משכמו ומעלה ויצליח למלא את התפקיד הקשה מכול. שופט לעומת זאת, גם במערכת משפט תקינה שמגלמת את האני, אינו נדרש אלא להכיר את החוק ולפעול על פיו.
מה קרה בישראל?
אהרן ברק, מתוך בלבול מוחלט בין החוק ובין נטיית המצפון האישית שלו, החיל אותו על חוקי היסוד של המדינה על פי הציווי הקטגורי של קאנט, שבמקורו הוא חקיקה אישית של כל פרט על פי מצפונו ובעבור עצמו בלבד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאותו כפה ברק בעורמה, קובע שמטרת קיומה של מדינת היהודים היא "שמירת על זכויות אדם". כך זכויות האזרח שלנו הפכו לחובה של כל אחד מאיתנו לדאוג לזכויות של כל אדם, אזרח, מסתנן, שוהה בלתי חוקי, כל אויב וכל מחבל.
ברק פרק על כולנו את האני העליון המוגדל האישי שלו, השליך עלינו את מצפונו האישי, וכך נפטר ממנו בעצמו. מרגע זה כל המבנה החברתי בישראל החל להשתבש לכלל סחרור אבסורדי אין-סופי. מאז אנחנו חיים פה בעולם הפוך בכל צורה אפשרית.
בית המשפט כפה על ישראל אני עליון מוגדל ומודלק על פי ערכי מוסר משל עצמו, הנוגדים את כל האינטואיציות המוסריות של הציבור. ערכי מוסר שהם אני עליון טהור פרטי של השופט, שנוגדים את ערכי היהדות, והם אובדניים, לא-מרוסנים, תלושים מכל מציאות ומסוכנים, ואינם חלים על המציאות של השופט עצמו, ולכן אינם מרוסנים אפילו על ידי האני והאיד שלו. מאה אחוז סמכות, אפס אחריות ופטור מוחלט מהתוצאות ההרסניות.
מהבלבול הזה נובעים כל האבסורדים: אנשי הצבא חסרי פתרונות מדיניים אבל שופעי עצות מדיניות תבוסתניות, רק שלא יצטרכו למלא את תפקידם. מערכת המשפט הקימה לעצמה מיליציות אלימות ובריוניות חצי מיליטנטיות שתפקידן להגן על חירות השופטים לכפות את מצפונם על העם למען "שמירה על הדמוקרטיה".
לכן יועצת משפטית לממשלה מועלת בתפקידה לייעץ כדי לסייע לממשלה לקדם את מדיניותה וממירה אותו בשליטה טוטליטרית על כל פעולה של הדרג הנבחר. לכן סרבני שירות מקבלים את פרס ההתנדבות. לכן הפרקליטות מעמידה לדין על רצח מחבלים גיבורי מלחמה שהצילו יהודים שכל הצבא הפקיר. לכן צמרת הביטחון לא מצאה לנכון לעדכן את הדרג המדיני שיש סכנת מלחמה (ואף לא טרחה להכין לכך את הצבא). לכן אנחנו שולחים משלוחי דם לאויב בשעה שצריך להקיז את דמו. לכן מערכת אכיפת החוק מאמינה שתפקידה להפליל ראש ממשלה נבחר "לטובת הכלל". לכן ראש שב"כ שמעל בתפקידו להזהיר מפני מתקפת חמאס מצהיר שחובתו לוודא שראש הממשלה יסולק.
כל אבסורד במדינה נובע מהשיבוש הראשוני: השתלטות קבוצת מגלומנים על האני העליון הקולקטיבי וכפייתו על כל אחד מאיתנו למעט על עצמם.
פרויד טיפל במטופליו הנירוטיים באמצעות פסיכואנליזה, שעיקרה הצפת המודחק מהתת-מודע אל ההכרה לגילוי באגים במערכת שפועלים על הפרט במחשכים. רגע הולדת הנירוזה הלאומית שלנו מתחיל בציות העיוור לאני העליון שיצא מכלל שליטה, שהטמיע אהרן ברק. העסקה שהאני העליון מציע לפרט היא השמדה עצמית בתמורה לתחושת העליונות שלו עצמו ושל שופטיו על כולם.
כמו בהליך פסיכואנליטי, הריפוי מתחיל בידיעה. כשנבין את המבנה הנפשי הנירוטי של המדינה, יתחיל תהליך הריפוי.
