הרבנית ימימה מזרחי
השבוע הוסרו סופית מרבית המגבלות על התקהלות, ואני נתקפתי פתאום פחד גדול. "to long covid" קראתי לזה, במשמעות של 'להתגעגע לקוביד'. למה להתגעגע לתקופה נוראה כזו? מפני שאנחנו עם שיודע היטב, כמו שכתוב במגילת אסתר, "להיקהל ולעמוד על נפשם" ברגעים קשים. האם נדע להיות עכשיו קהילה טובה יותר? האם למדנו להתקהל באהבה?
הרבי מלובביץ' אמר בשיחותיו כי בשנים שבהן קוראים את פרשת ויקהל בנפרד מפרשת פקודי, זה מפני שזו שנה שתדרוש מאיתנו יותר מאחרות שלא להיות פרודים. שנה שנקרא בה את פרשת ויקהל בסמוך לפרשת שקלים, שמצווה עלינו להבין: אני רק חצי. בלעדיו (או בלעדיה) לא אוכל חלילה להתקיים.
אנחנו בתקופה לא פשוטה: מעצמות נלחמות זו בזו בגבול אוקראינה, אבל מה שנוגע לנו יותר הוא שבווינה שוב מוכרע עכשיו גורלה של המדינה הזו בעימות העתיק עם הפרסים. לרב מוישה שפירא זצ"ל הייתה תובנה מופלאה: לדעתו האיום האיראני עומד בעינו עוד מימי המן. הוא לא בוטל מעולם: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד – המכירה הזו מעולם לא בוטלה! ניתנה אמנם באיגרות השניות רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, אבל את הגזירה אין להשיב, בחוקי העולם המכירה הזו תקפה!" (שיעורי רבנו, פורים).
ובכן, מה עושים? "לפיכך יקדימו ישראל שקליהן לשקליו". השבת הזו היא הקדמת הגזרה. היא פירוק הסכמי הגרעין עם איראן. איך בדיוק? המן שוקל את שווי העם שלנו בעשרת אלפים כיכר כסף. הכסף שווה בעיניו יותר מאיתנו: "ולמלך אין שווה להניחם". בכסף הוא ניצח אותנו, אבל בשקלים לא. מחצית השקל באה לומר לכל אחד מהעם הזה שהאחר הוא בעל ערך, שקיומי תלוי בקיומו, שבלעדיו לא תהיה קהילה חס וחלילה.
השבת הזו יותר מכל שבת אחרת תהיה יום האהבה והנדיבות, volunteer day, יום שבו נשהה במחיצת אהובינו בבית ובבית הכנסת כמחצית, כתלויים זה בזה. בשבת הזו בעזרת ה' תיראה הקהילה שלנו ממש כפירושו הנפלא של הכלי יקר על המילים "בצלאל בן אורי, אהליאב בן אחיסמך": קהילה ראויה תשב תמיד בצל הא-ל, אבל תאיר פנים לבניה (בן אורי). האוהל המשפחתי יהיה קשר של בן ואב (אהלי-אב), ואחים ישבו באהבה סמוכים זה לזה (אחי-סמך). רק אז יושיט לנו המלך את שרביט הזהב ויאמר לנו: מה בקשתכם? עד חצי המלכות!
