מה קרה לאהבה שלכם – מקשים עלינו מדי פעם מחשובי הציונות-דתית – דווקא בעת הזאת אתם חייבים לחדד עמדות? לא חשוב יותר להזכיר לכול שאחים אנחנו?
אם רוצים להיות נחמדים ולעשות כאילו, אפשר לנסח את הפנייה הציבורית לאחווה בדרישה משני הצדדים שכל אחד יקשיב יותר לעמדות של האחר. זה יהיה תקין פוליטית, אבל לא אמת. הציבור הדתי-לאומי, הציבור המסורתי ורובו המכריע של הציבור החרדי ספוגים עד לשד עצמותיהם בתפיסת אהבה עמוקה לכל חלקי ישראל, וכמוהם רבים מהמרכז שבין ימין לשמאל וחלקים בשמאל הציוני.
כל בני הציונות הדתית מונעים מהכרה עמוקה בנחיצות כל חלקי העם. אפשר לדבר רבות על המקומות שהאהבה הזאת עלתה מחירים כבדים, אבל תניחו לנו בבקשה. בכל המאבקים האידאולוגיים שעברנו בשנות קיומה של המדינה איש לא חשב שהשמאל הוא אח על תנאי. התשתית הרעיונית של המחנה הלאומי יושבת על רעיון העם, שעיקרו אחווה בין כל חלקיו.
יתרה מזאת, יש מקום לחשוד במי שממשיך להטיף לימין למתן עמדות ולהגיע לפשרות סרק, שאולי דווקא הוא לוקה באהבה שטחית. מי שבעת ויכוח נוקב במדינת ישראל אינו מגן על עמדותיו ורק מדבר על מורכבות, מעיד על עצמו שאהבתו היא קצת על תנאי, ועדיין מתבררת. עם אחים לא מפחדים להתווכח. מי שמפחד לריב אולי לא מרגיש אח, והוא יותר שותף שעלול לזרוק הכול וללכת.
צריך גם להודות באמת הכאובה: חלקים לא מבוטלים בשמאל הקיצוני מתרחקים מתודעת האחווה ומנהלים אחוות אחים על תנאי במידה מסוימת. כדי לשקם את יחסי האחווה חשוב דווקא להגיד: לא עוד. הבט בי ולמד לקבל אותי כפי שאני, שווה לך בכל דבר. אחווה איננה בחירה. מי שנשאר כאן במדינה התחייב לקבל את הכרעת הרוב.
לכן העקשנים בימין שנלחמים על הרפורמה כנראה בעמדת נפש של אוהבים יותר מכל הקוראים לפשרות סרק. נכון שלא כל החוכמה נמצאת בצד אחד, וחשוב להידבר, אבל הבסיס הוא ההכרעה, ואחריה הקשבה ללא תנאים.
את השלב הזה טרם הפנים השמאל, והמאבק החשוב שמתנהל בימים האלה מזכיר שאין אחים נחשבים יותר או שותפים על תנאי. את הוויכוח נעשה בלי להיכנע לכוחניות של טייסים, סרבנים או כלכלנים.
כשאיגוד ההיי-טק פונה לשר הכלכלה בתחינה להנפיק איגרות ציבוריות שיגייסו להצלתם את מסעודה משדרות, אין אירוני מזה. הם איימו לפני רגע לנטוש אותה בגלל דעותיה, וכעת הם פושטים אליה יד.
שם המשפחה: יהדות
עוד מילה על אחווה, מילה חמודה הטומנת אמירה לא פשוטה לשמאל הקיצוני, שחלק ממנו מתרחק מזהותו היהודית. אנחנו בני אותו עם. מה שמחבר אותנו עוד לפני הדעות שלנו הוא היהדות, המוצא שלנו, האבות והאימהות שלנו. והיהדות אינה פולקלור אמורפי אלא דת א-לוהית מסוימת מאוד.
לכן המערכה היום במדינת ישראל אינה על מערכת המשפט; את זה כולנו יודעים. המערכה היא על אילו ערכים ישבו בתשתית המדינה הזאת, אם ערכי המערב, שבג"ץ מייצג, או ערכי העם היהודי, המיוצג בכנסת. אחווה פירושה יהדות, וגם על זה אין להתפשר.
זהירות, בורות
מדינת ישראל נאבקת על חירותה מאבק חשוב ביותר. הציצו בבקשה בעמודים הבאים וראו איך פשט בג"ץ את טלפיו כמעט על כל תחום בחיינו וגזל מאיתנו את היכולת לשלוט בגורלנו. העבדות הנרצעת הזאת חייבת להיפסק.
גזלת החירות והניסיון לשלוט בדעת הרוב על ידי מניפולציות גורמת שחיתות ונפוטיזם, שנהג בבית המשפט שנים ועכשיו הולך ומתגלה.
גזלת החירות והשימוש בכוחניות יוצרים גזענות מהזן הנחות, ובאמת אין שופט מרוקאי אחד.
גזלת החירות מועכת את החלשים ואת הג'ינג'ים. מתנתקת מהעם. מחזקת מונופולים. פוגעת בהחלטות כלכליות של מדינת ישראל.
גזלת החירות מוחקת את היהדות, נשמת אפה של החירות המזוקקת בעולם. לכן זה מאבק על חירות העם היהודי. לא פחות.
החבורה שזועקת בחוץ עוברת טלטלה גדולה, ואין להמעיט בכאבם. הם מלאים פחדי שווא מהחרדים, מקריסת הכלכלה, מההמון הנבער שאינו לומד כלום ואינו פרודוקטיבי. הם פוחדים בבערותם שנדכא נשים כמו שעשו הגויים במאה הקודמת. אבל כל אלה הם בורוּת. מי שמבין מעט מהי יהדות, יודע היטב לכמה ידע, ברכה, שוויון, חוכמה ושגשוג היא גורמת. אז בגלל האספסוף הנבער שמונע מבורות צריך להיבהל?
להפך. זכינו להיות מחוברים ליהדות, ובשביל החבורה הזאת, שחלקים ממנה איבדו את הדרך בעולם חומרי קיצוני, עלינו להחזיק חזק וליישם את מה שלימדו אותנו התורה והיהדות. הבהלה שלהם תירגע יום אחד. הם יבינו שהלכו רחוק מדי והתנתקו ממקור חייהם.
החירות של העם הזה קשורה קשר בלתי ניתן להתרה ליהדות ולעם. על זה המאבק, וזאת האהבה הגדולה לאומה שאנחנו יכולים להביא לשיח.
גזלת החירות מועכת את החלשים ואת הג'ינג'ים. מתנתקת מהעם. מחזקת מונופולים. פוגעת בהחלטות כלכליות של מדינת ישראל. גזלת החירות מוחקת את היהדות, נשמת אפה של החירות המזוקקת בעולם
הגשם חזר
בידיעה על נפילת בנק עמק הסיליקון אי אפשר שלא לראות את תשובת ההשגחה העליונה לכל המאיימים לפגוע בכלכלת ישראל. אנחנו הסתפקנו בהעברת הידיעה בוואטסאפ. אבל מי ששמע השבוע הכי חזק את הקב"ה מדבר שם היו דווקא החילוניים והטייסים הסרבנים: זאת הייתה סטירה מצלצלת שהזכירה להם שמדינת ישראל היא הרבה יותר מעסק כלכלי משגשג או מטייסת מלומדת בצבעים הנכונים, ואין לאן לברוח.
כשאיגוד ההיי-טק פונה לשר הכלכלה בתחינה להנפיק איגרות ציבוריות שיגייסו להצלתם את מסעודה משדרות, אין אירוני מזה. הם איימו לפני רגע לנטוש אותה בגלל דעותיה, וכעת הם פושטים אליה יד.
הכול יירגע. הגשם חזר סוף סוף. משהו השתחרר באוויר. לפי כללי הדיבור שה' מסר לנו, כשהגשם משתחרר לכאורה עברנו שלב. עוד צעד מאיים בדרך לחירות של העם הזה. ההסכמות וההידברות קרובות מאי-פעם. השמאל יבין שעידן הכפייה נגמר, וזה יקרה רק בזכות הנחישות שהפוליטיקאים מגלים. ארוכה הדרך לחירות – בסוף גם מגיעים.
