ממש לא נעים להפריע באמצע השיחות על ההסכמים הקואליציוניים בזוטות כמו גורלה של מפלגת השלטון הבאה שתירש את הליכוד. אבל רשימת הציונות הדתית, שמורכבת כזכור משלוש מפלגות, התפצלה השבוע. נכון שזאת לא הייתה הפתעה וזה מה שנאמר גם לפני הבחירות, ובכל זאת חובה למחות על הדבר המעצבן הזה.
הרי כולנו יודעים היטב שתוצאות הבחירות האלה לא היו מגיעות להישג הזה בלי האיחוד, אז מה הרעיון וההצדקה לקיומן של שלוש המפלגות האלה? כדי לשמר את היצר הרע והמאבקים גם לסבב הבא? כדי שאולי כמו שהיה בעבר וכמו שהיה הפעם בשמאל ישתלט שיגעון הפילוג, שמסיר את שיקול הדעת וההיגיון, ועוד פעם נתאבד ביחד לאופוזיציה ולסכנת מחיקת מפלגה אחת או שתיים?
ותמיד מלחש היצר הרע הזה, שתולה הצלחות בכל הסיבות שבעולם רק לא בסיבה הפשוטה. ב-2013 ניסו לתלות את שנים עשר המנדטים באישיות הכריזמטית של בנט ולא בפריימריז ובאיחוד (המצ'וקמק אומנם), והיום תולים את זה באהדה לבן גביר. הכול רק לא להישיר מבט אל העובדה שככל שרמת החיבור עולה, כך ההצלחה גדלה. ראינו פעמיים שערכה הנקוב של רשימה שמאחדת כמה מפלגות גבוה. אנחנו עדיין מסרבים להישיר מבט לערך האלקטורלי הנקוב של מפלגה אחת מאוחדת שהציבור קובע את הרכבה.
ראינו פעמיים שערכה הנקוב של רשימה שמאחדת כמה מפלגות גבוה. אנחנו עדיין מסרבים להישיר מבט לערך האלקטורלי הנקוב של מפלגה אחת מאוחדת שהציבור קובע את הרכבה
פלגנות אינה גזרת גורל
אבל בואו, אחרי שהשתכנענו שאיחוד הוא אקט משתלם אלקטורלית, מותר לנו ולו לרגע להיזכר שלפני הכול האחדות היא ערך. בלי להיכנס לנימוקי עומק, בואו סתם נדבר על שולחנות השבת המשפחתיים שלנו. על המשפחה המורחבת. שלא לדבר על חברים בכל מיני מעגלים.
אפשר לוותר על ההתנצחות סביב מי חושב שרק נעם מייצגים את האמת או למה רק סמוטריץ' נאמן לדרך ומי הסכים להצביע לציונות הדתית רק בגלל בן גביר, ולא הכנסנו את המרחב הליברלי, שמצא את עצמו מחוץ למשחק. מותר לכל אחד מאיתנו להעדיף מישהו אחר, אבל אין שום סיבה שלא ננהל את זה בתוך הבית. פוליטית זה אומר מפלגה אחת, אבל במהות זה ניהול בריא יותר של הוויכוחים בינינו.
מגיע לנו לרפות את הפלגנות שבינינו. אין שום סיבה להנציח אותה. תסמונת ריבוי המפלגות שרודפת אותנו אינה גזרת גורל. אין, פשוט אין שום הצדקה לקיומן של שלוש מפלגות.
הציבור צריך שלא לחדול מלדרוש ולתבוע משלושת מנהיגי המפלגות לקבל אחריות לאומית ולשים על שולחן העבודה שלהם חיבור מלא. מפלגה אחת שהציבור קובע את הרכבה. היום זה נראה לעין יותר מבעבר: זאת התשתית למפלגת השלטון הבאה. אם זה לא יקרה, נמשיך לגזור על העם היעדר חלופה.
זאת אחריות לאומית, לא פחות. יותר מתיק הביטחון, מתיק האוצר ומתיק הפנים.
