מניין פועלים מקרטע

הרב אורי סדן, רב מושב נוב

שאלה

כל השנה מתקיים ביישוב בשעה 6:00 מניין די קטן לתפילת שחרית. בקיץ זה מתאים, אבל בחורף כאשר הזריחה מתאחרת אנחנו מגיעים לתפילת העמידה לפני הזריחה. למרבית האנשים אין אפשרות אחרת כי הם צריכים לצאת מוקדם לעבודה בעיר. אני ועוד כמה עובדים בשעות גמישות יותר ויכולים להתפלל מאוחר ביחידות או לנסוע למקום שיש בו מניין מאוחר, אבל אם נעשה זאת, לא בטוח שיישאר מניין בלעדינו. האם עדיף לשמר את המניין גם במחיר תפילה לפני הזמן?

תשובה

זמן תפילת שחרית (הכוונה לתפילת עמידה) מתחיל בזמן זריחת השמש (ברכות כו ע"א). עם זאת אדם שנאלץ להתפלל קודם לכן יצא ידי חובה (שולחן ערוך אורח חיים פט, א). הפוסקים נחלקו בשאלה מהו מעמדה של תפילה לפני הזריחה. לדעת הרמב"ם (תפילה ג, ז), לפני הזריחה עוד לא הגיע זמן תפילה, ותפילה לפני הזמן כמוה כתפילה לאחר סוף הזמן, ואין לעשות זאת אלא בשעת הדחק. לעומתו סבור הרא"ש (ברכות ד, א) שמדובר בתפילה בזמן, אלא שתפילה בהנץ עדיפה ממנה. בכל מקרה מוסכם כי כשיש אילוץ זמני או קבוע מותר לאדם להקדים ולהתפלל גם לפני זמן התפילה (שולחן ערוך שם, ח).

לכן הדבר הטוב ביותר במקרים כאלה הוא להתפצל לשני מניינים: במניין המוקדם יתפלל מי שחייב לצאת לעבודה או לארגן את הילדים לפני ההסעות, ובמניין המאוחר יתפלל כל מי שאין לו אילוץ מיוחד. ואולם במקרה שלך אפשרות זו אינה קיימת, ולמעשה השאלה היא אם עדיף שאתה ועוד כמה מחבריך תתפללו בזמן במחיר פירוק המניין הקבוע ושליחת מרבית חבריו לתפילה ביחידות במהלך כל החורף.

שאלה דומה נשאל המהרי"ץ, מגדולי חכמי תימן (שו"ת פעולת צדיק א, קעח): מעשה בכפר אחד בתימן שהיה בו מניין מצומצם אך לא היה בו ספר תורה, ואילו בעיר הסמוכה הייתה אפשרות להתפלל תפילת שבת במניין ואף לשמוע קריאת התורה. אנשים מספר מהכפר רצו ללכת ולשמוע קריאת התורה בעיר הסמוכה, אך מכיוון שאפשרות זו לא הייתה רלוונטית לכל המתפללים, הייתה משמעות הדבר ביטול המניין הקבוע בכפר בשבת. תשובתו של המהרי"ץ הייתה חדה וברורה: "אינו יכול ליפרד מבני עירו, כדי שלא לבטל התמיד". כלומר, יש לשמור על קיומו של המניין גם במחיר הכבד של ויתור על שמיעת קריאת התורה בכל שבתות השנה.

הפוסקים (שו"ת הריב"ש תקיח; רמ"א אורח חיים נה, כב) ראו בקיומו של מניין קבוע ביישוב לא רק שירותי דת שהיישוב מספק לתושביו אלא חלק מרוח היישוב כולו. לדבריהם, בית הכנסת של היישוב הרי הוא כמקדש מעט, והתפילות במניין הרי הן כקורבנות, ועל כל אחד מוטלת באופן אישי החובה לוודא "שלא יתבטל התמיד"!

המסקנה המתבקשת היא כי אם הקפדת היחיד על זמן התפילה הראוי תבוא על חשבון פירוק המניין הקבוע של רוב הציבור, יש להעדיף את השמירה על המניין הקבוע גם במחיר של תפילה בזמן מהודר פחות. הדברים אמורים בין שהחלופה היא תפילה ביחידות בזריחה, שלדעת חלק מן הפוסקים תפילה במניין לפני הזמן עדיפה על פניה (שו"ת פרי יצחק ב; שו"ת אגרות משה אורח חיים ד, ו), ובין שהחלופה היא תפילה במניין ביישוב סמוך.

בשולי הדברים: אינו דומה עולמו הרוחני של אדם פרטי המתגורר בעיר גדולה לעולמו הרוחני של אדם המתגורר במושב או ביישוב קהילתי. הראשון חי לו את חייו הרוחניים באופן עצמאי, במנותק מן הסובב אותו, והשיקולים היחידים המנחים אותו הם עולמו הרוחני האישי. ואולם אדם שגר ביישוב קהילתי חייב לראות לנגד עיניו גם את צרכיה הרוחניים של הקהילה כולה, גם במחיר ויתורים מסוימים בעולמו הרוחני הפרטי.