כשהתפללנו אלפיים שנה לחזור לציון התכוונו בעיקר אליו, אבל כשחזרנו סוף סוף, הותרנו אותו מוזנח ושכוח • תצלומו נוכח בכל בית בעזה, אבל כמעט אין למצוא את תמונתו בבתים יהודיים • ביום שישי שעבר הספיד שם השיח' תומך חיזבאללה עכרמה סאברי את מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה בלי לתת את הדין, אבל יהודים שמשתחווים בהר, רוקדים ושרים בו, מגניבים לשטחו תפילין, שופר או לולב או אפילו רק סוטים מעט מהנתיב המסוים המותר ליהודים שומרי מצוות, מעוכבים מייד, ולא פעם נעצרים ומורחקים לתקופות ארוכות • להר הבית – מושא החלומות של דורות רבים של יהודים – עשרה שערים, שתשעה מהם פתוחים לכניסת מוסלמים בלבד (השבטים, הסליחה, החשוך, בני הצאן, המשגיח, הברזל, הכותנה, הטהרה והשלשלת), ואחד בלבד פתוח לכניסת מי שאיננו מוסלמי (שער הלל). בניגוד לשערים האחרים, השער היחיד הזה פתוח חמש-שש שעות ביממה בלבד, ורק חמישה ימים בשבוע • יהודים שומרי מצוות אינם מותרים לעלות בחופשיות להר אפילו בשעות הכניסה המעטות, אלא נדרשים להמתין לליווי הדוק ומפוקח של המשטרה • מנגד, רחבת ההר משמשת חצר המשחקים של ארבעה בתי ספר מוסלמיים. לא פלא שכמעט בכל יום נצפים בו משחקי כדורגל סוערים •
ד"ש מבית ראשון
על פי ההלכה, עלייה להר הבית מותרת רק לאחר טבילה במקווה, ללא נעלי עור, וסביב מקום המקדש ולא למקום המקדש עצמו. המשנה במסכת כלים מורה שקדושתו של הר הבית מתבטאת בכך שטמאים שלא נטהרו במקווה אינם רשאים לעלות אליו • על פי המשנה, הר הבית הוא ריבוע מדויק של 500 על 500 אמה, כ-250 על 250 מטרים, אולם הר הבית של ימינו הוא מרובע שאיננו שווה צלעות, ושטחו גדול בהרבה: אורך הכותל המערבי לבדו הוא כמעט חצי קילומטר, מפני שהורדוס הרחיב את שטח ההר דרומה, מערבה וגם צפונה • רק בתוואי הכותל המזרחי של ההר, זה הפונה לעבר נחל קדרון והר הזיתים, לא נגע הורדוס, ולכן יש בו שרידים מימי בית ראשון, וליתר דיוק מימי המלך חזקיהו • בנייתו של הכותל המערבי – המוכר והפופולרי שבכותלי ההר – טרם הסתיימה סופית כשהגיע אליו טיטוס והחריב את המקדש בשנת 70 • אגב, על פי פרופ' דן בהט, שהיה ארכאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, עדות ראשונה לתפילה בכותל היא משנת 1625, "רק" לפני 399 שנים • קודם לכן התפללו יהודים לצד כותלי ההר האחרים ואף בהר עצמו. תפילה יהודית בהר התקיימה לאורך תקופות ממושכות בגלות בת האלפיים, ובפרט בתקופה המוסלמית הקדומה • רבי פתחיה מרגנסבורג, בן המאה ה-12, כתב על ראשית ימי המוסלמים בעיר הקודש: "ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים (הח'ליף עומר, א"ס) ואמרו: 'זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל והעזרה'; ודחק אותו המלך עד שהראה לו. והמלך היה אוהב יהודים ואמר: 'אני רוצה לבנות היכל שם ולא יתפללו בו כי אם יהודים', ובנה היכל מאבני שיש בניין נאה מאבני שיש אדומים וירוקים וכל מיני מראה". תיאור "הבניין הנאה" תואם את מראה כיפת הסלע הידועה לנו, בניין העשוי שיש במגוון צבעים שנבנה לפי המקובל בשנת 691. על פי התיאור הזה נבנתה הכיפה במקורה בעבור היהודים • גם הקראי סלמון בן ירוחם, תושב ירושלים במאה העשירית, מאשר את התיאור של ייסוד אתר פולחן יהודי בהר הבית: "וכאשר בחסד א-לוהי ישראל נעתקו הרומים ממנה (מירושלים, א"ס) והופיעה מלכות ישמעאל, ניתנה הרשות לישראל להיכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית ה' והיו מתפללים שם משך שנים" • חפירה ארכאולוגית מסודרת לא נערכה בהר הבית מעולם, ובכל זאת נמצאו בו כמה וכמה כתובות עבריות עתיקות. הן מוכיחות שיהודים בהחלט היו כאן בכל עת שהדבר ניתן להם. בשנת 1863 מצא החוקר הצרפתי פליסיאן דה סוסי בפרוזדור העתיק של השער הכפול, מתחת למסגד אל-אקצא, כתובת של ארבע שורות: "יונה ושבתיה אשתו מן סקליא חזקו בחיים" • סקליא היא סיציליה הרחוקה, שיונה ושבתיה, זוג עולי רגל, טרחו אי-אז בימי הביניים לצלוח את מלוא המרחק שבינה ובין הר הבית רק כדי להתפלל בו לחיים ארוכים. כיום, לדאבון הלב, הכתובת הזו מחוקה כמעט לחלוטין בשל טיח חדש שהדביק הווקף לכותלי המקום • כתובת נוספת נמצאה בשנת 1908 במבנהו הפנימי של שער הרחמים, בקיר הדרומי: "אברהם בר לולס אחזק", נכתב שם • השורש "חזק", החוזר בכתובות, חושף לדעת הארכאולוג מאיר בן דב את הסיבה העיקרית לעלייה להר המוריה בעת ההיא: הודיה על התרפאות ממחלה, "התחזקות" בלשונם • הכתובת הזו מתוארכת למועד לא-ידוע בימי הביניים • יהודים באו לכאן ממרחקים, צעד של פעם בחיים מבחינתם, וחרטו כאן את שמותיהם כדי שזכרם יישמר לעולם בהיכל ה'. בנימין מטודלה, שביקר בארץ הקודש במאה ה-12, הזכיר את המנהג הזה בנוגע לחלקו הדרומי-מזרחי של ההר, שנקרא בפי הצלבנים "אורוות שלמה": "ושם בירושלים אצל הבית שהיה לשלמה אורוות סוסים אשר בנה… והיהודים הבאים שם כותבים שמם על הכותל" • כתובת מרגשת התגלתה במדרסה אסערדיה שבכותל הצפוני של ההר. יהודים שעשו לשם כך את כל הדרך מיוון כתבו על גבי אומנה מימי הבית השני לפני יותר מאלף שנים את המילים האלה: "ה' א-לוהי צבא-ות, תבני (=תבנה) הבית הזה בחיה (=בחיי) יעקב בן יוסף ותיופולקטוס וסיסיניה ואנסטסיה אמן ואמן סלה" • כתובת נוספת, בת כאלף שנה, אותרה במתחם שער הרחמים רק בשנה האחרונה • צילומי תקריב של העמוד הראשון בבית השער מגלות אותיות עבריות שכל ילד יהודי בישראל 2024 יוכל לקרוא. הארכאולוג צחי דבירה קורא שם בין השאר את המילים "זכיתי אני". לידן נחרטו על העמוד השם "ראובן בר מכיר", וכן המילה "דגל". למטה מהם מופיע השם "יוסף בן", ושם אביו הוא אולי אריה, וכן נחרטו בה שמות נוספים, קשים יותר לזיהוי • פרופ' חגי משגב מהאוניברסיטה העברית מניח שהכתובות הן מהמאה העשירית או ה-11 לספירה, כלומר בנות אלף שנים ויותר. יש לזכור שלימים נחסם שער הרחמים – מסיבות ביטחוניות – ונותר סתום מצידו החיצוני עד ימינו •
שער הרחמים נעול
מתחם שער הרחמים הפך למסגד לפני חמש שנים וחצי. על גגו ניצבת זה עשורים עמדת אנשי וקף. גם בעבר שכנה שם עמדה של האויב • במלחמת השחרור נהגו לצלוף ממנה לעבר שיירות יהודיות בדרך יריחו, ובמלחמת ששת הימים, אור לכ"ח באייר תשכ"ז, צלפו ממנה חיילי הלגיון לעבר כוח של סיירת צנחנים שטעה בדרכו וירד לגשר הקדרון. חמישה חללים נמנו בקרב ההוא • מבנה שער הרחמים מתוארך למאה השביעית לספירה, כלומר הרבה אחרי החורבן, אולם הארכאולוג לין ריטמאייר שוכנע שכאן ניצב שער עוד מימי בית ראשון כבר במאה השביעית לפני הספירה, ימי חזקיהו • ריטמאייר הציע ששער הרחמים הוא השער המכונה במשנה "שער שושן", שדרכו יצאו השעיר לעזאזל בדרכו למדבר והפרה האדומה בדרך להר הזיתים • מתחם השער הזה נעול בימינו בפני יהודים. למקום שיהודים הסתובבו בו בלי הפרעה בחסות השלטון המוסלמי של המאה ה-11, אנחנו בני המאה ה-21 – אזרחי ישראל החופשית לכאורה – איננו מורשים להגיע •
סלע קיומנו
הסלע שבמרכז כיפת הסלע הוא פסגת הר הבית, ובמקורותינו קרוי "אבן השתייה". בלשוננו המודרנית היינו מכנים אותה אבן התשתית או אבן היסוד, המקום שממנו נברא העולם על פי המדרש, לב העולם ומקום קודש הקודשים • הסלע היום חשוף יותר מאשר היה בימי הבית. שטחו כ-14 על 17 מטרים, וגובהו בשיאו 1.77 מטרים מעל רצפת כיפת הסלע. לעומת זאת בימי הבית היה שטח קודש הקודשים בסך הכול עשרים על עשרים אמה, שהם כעשרה מטרים על עשרה, ואבן השתייה התנשאה בו לרום שלוש אצבעות בלבד, שהן כשישה סנטימטרים • זאת אומרת, בדרך כלל באתרי עתיקות יש לחפור לעומק כדי לחשוף את העבר, ואילו בפסגת הר המוריה הדברים הפוכים, והשטח גלוי יותר מאשר היה בעבר הרחוק. למעשה יש פסוק מפורש בתהלים המתייחס לכך: "ערו ערו עד היסוד בה" – עקב החורבן יסודות הבית גלויים והשטח חשוף יותר משהוא אמור להיות • על גבי הסלע אפשר לזהות כיום כמה וכמה סימני חציבה מתקופות שונות, בין השאר את היסוד לכותל המערבי של קודש הקודשים, זה ש"לא זזה ממנו שכינה" (ולא מה שקרוי בימינו הכותל המערבי). אפשר לזהות על גבי הסלע עדויות לחציבה מהתקופה הצלבנית • הנוצרים ששלטו בארץ ובהר בעת ההיא נהגו ליטול מהסלע חתיכות ולמכור למזכרת • מכל מקום, על גבי אבן השתייה יש גם חציבה במידות המדויקות של ארון הברית, אמתיים וחצי על אמה וחצי, ויש מהארכאולוגים מי שמציע ששם היה מונח ארון הברית בימי בית ראשון, בטרם אבד • על פי הגרסה המקובלת, את כיפת הסלע בנה כאמור בשנת 691 השליט מבית אומיה עבד אל-מלכ, אולם יש כמה חריקות בהבנה הזו. בין השאר העובדה שהכיפה מתומנת, ובזאת דומה יותר למבנים מהתקופה שקדמה לאסלאם, התקופה הביזנטית, ואיננה אופיינית לבנייה המוסלמית • יש המשערים שבמקורה נבנתה הכיפה בידי יהודים בתקופת זוהר קצרת מועד, ימי הכיבוש הפרסי של הארץ החל משנת 614, שהיהודים מילאו בו תפקיד פעיל, ולכן זכו לכמה שנים גם במתן חופש פולחן נדיר בהר הבית. ומה טבעי יותר מלחדש את עבודת המקדש מהמקום שנפסקה? הנה למשל פיוט של בן התקופה, רבי אלעזר הקליר, שרומז שהיהודים לא התמהמהו וחתרו לקבוע עובדות בשטח המקדש: "ויורגעו מעט אנשי קודש, כי ירשם (ירשה להם, א"ס) אשור (כינוי לפרס) לייסד מקדש קודש, ויבנו שם מזבח קודש, ויעלו בו זבחי קודש, ולא יספיקו לכונן הקודש, שעדיין לא יצא חוטר מגזע הקודש". על כך כבר העיר פרופ' עזרא פליישר: "מלשון הפיוט ברור שהמזבח נבנה בהר הבית, ושהרשות ניתנה לייסד את בית המקדש ממש". אולי הספיקו לבנות גם יסודות למבנה חדש, והוא הפך לימים לכיפת הסלע? • כך או אחרת, אחרי שנים מעטות חזרו הביזנטים, טבחו ביהודים והפסיקו את עבודת הא-ל במקום. כעבור כמה שנים נוספות כבשו המוסלמים את הארץ, וזכר התקופה הדרמטית הזו שקע בתהום הנשייה • ככלל, פולחן יהודי בהר וגישה אליו היו חופשיים למדי לאורך פרקי זמן ארוכים בתקופה המוסלמית הקדומה, בשנים 638–1099 לספירה. בתקופות שלפני כן ושאחרי כן היה המקום הזה נגיש הרבה פחות לבני דת משה, לא פעם עד כדי איום בעונש מוות על יהודים שנתפסו בהר. יהודים שנתפסו אפילו רק מציצים אליו מבחוץ הסתכנו בעונש מלקות •
חמישים בורות מים
יש בהר הבית כחמישים חללים תת-קרקעיים. חלקם הבלתי מבוטל מימי בית שני ואפילו מימי בית ראשון, חלקם קדומים אפילו יותר. ניקח למשל את המערה שמתחת לאבן השתייה בכיפת הסלע: על פי פרופ' דן בהט, זו מערת קבורה מהמאה ה-23 לפני הספירה • ירושלים היבוסית, ששכנה בעיר דוד עוד הרבה לפני דוד המלך, השתמשה בטרשים של הר הבית לבית קברות. כמה וכמה חללים תת-קרקעיים בהר שימשו במקורם מערות קבורה • ובקיצור, כשהגיע לשם אברהם אבינו לעקוד את יצחק, המערה המדוברת כבר הייתה חצובה במקום • מכל מקום, ייתכן שהיה לה שימוש מאוחר. אולי יש לחפש בה את ארון הברית, שנעלם בסוף ימי בית ראשון, ויש כמה דעות במקורותינו להיכן נלקח • הדעה המרכזית בחז"ל היא שהארון נגנז במקומו, וכך הכריע גם הרמב"ם: "ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות" • אכן, ברצפת המערה שמתחת לכיפת הסלע יש הטוענים שקיים בור ששמו בור הרוחות, ושם יש לחפש את ארון הברית • כיום מכסה שטיח על רצפת המערה, ובשל חשש היהודים מתגובת המוסלמים אין גישה חופשית לחוקרים בהר הבית. ואולם בעבר הרחוק, למשל במאה ה-19, שבה נשלטו ההר והארץ בידי העות'מאנים, הייתה הגישה להר ולמסתריו חופשית בהרבה • מהנדס העיר בירושלים באמצע המאה ה-19, ארמטה פיירוטי שמו, טען שיש בור עצום מתחת למערה שבכיפת הסלע, והוא מלא אדמה וסלעים • חוקרים אחרים, לעומתו, הכחישו שקיים שם כל בור שהוא. עם מי הצדק? ובעצם מהי הבעיה לבדוק זאת? אלא שמדינת ישראל, שחיסלה את הנייה בלב טהראן, עוד לא אזרה די אומץ לברר אחת ולתמיד אם יש בור במערה שמתחת לכיפת הסלע ואם מסתתר בו ארון הברית • מתנדנד בין ריבונות יהודית ראשונה אחרי אלפיים שנות גלות ובין המשך שלטון האסלאם כפי שהיה ברוב מוחלט של 1,400 השנים האחרונות, המקום הקדוש בעולם עוד מצפה לגאולתו •
