הבוקר של שבת שמחת תורה תשפ"ד היה בוקר שגרתי בצפון הנגב. הכול היה שלו ושקט, והערפילים של תחילת הסתיו צבעו את השמיים בגוני פסטל יפים בדקות שלפני הזריחה עד לרגע שהכול נצבע בצבע אדום ומטחים כבדים של רקטות ופצצות מרגמה ששיגרו מחבלי חמאס החלו ליפול בכל יישובי העוטף וגם במוצב נחל עוז. בה בבעת שיגרו המחבלים גם רחפנים, והם הטילו פצצות על מערכות התצפית של המוצב ונטרלו אותן. זמן קצר לאחר מכן פשטו מאות מחבלים על המוצב הקטן, הנושק לקיבוץ נחל עוז הסמוך לצפון רצועת עזה, וניסו לכבוש אותו.
אל מול המחבלים הרבים עמדו לוחמים מעטים, חיילי גדוד 13 של גולני וחיילי גדוד 77 של השריון, שלחמו בגבורה בכוחות האויב העדיפים. בשורות הבאות נספר את סיפורה של חוליית גיבורים אחת כפי שסיפרו אותו מי ששרדו: החוליה של הגולנצ'יק סגן יוחאי דוכן הי"ד, שעם שני גולנצ'יקים נוספים, סמ"ר איתי אברהם רון הי"ד וסגן נמרוד יבדל"א, לחמה במחבלים עד שאזלה תחמושתם וגם לאחר מכן, כדי להציל חיי אחרים ולהדוף את מתקפת האויב.
קציני המטה השאירו לחברי הכוח את כלי הנשק ואת המחסניות שלהם והסתגרו בחדר פנימי בחמ"ל, והדבר אפשר ליוחאי ולחבריו להילחם במחבלים באמצעות הנשק והתחמושת הנוספים. לדברי אותו עד, בשלב מסוים בלחימה ערמו הגולנצ'יקים את גופות המחבלים שחיסלו כדי לעכב את המחבלים ולהקשות עליהם את הכניסה לחמ"ל
שלושה חיילים
"אנחנו חמישה אחים במשפחה", מספר יהודה דוכן על אחיו סגן יוחאי הי"ד. "אני האח הבכור, ויוחאי הוא האח האמצעי, ילד סנדוויץ'. גדלנו בקריית ארבע, ויוחאי, שעדיין לא נישא, התגורר בבית, עם אימא. כשהיה בן 24, אחרי שש שנים של לימוד תורה בישיבה הגבוהה באילת, יוחאי התגייס לצבא. בשבת בבוקר בשעה 6:27, כשהתחילה המתקפה על מוצב נחל עוז, אחי פיקד על אחת משתי המחלקות של גדוד 13 של גולני שהיו במוצב".
לצד אותן שתי מחלקות של לוחמי חי"ר היו במוצב נחל עוז כוחות נוספים, ובהם מפעילי 'רוכב שמיים', כוננים, תצפיתניות, קציני מטה וגם צוותים של גדוד 77 של השריון, אבל יחסי הכוחות היו לרעת לוחמינו; מאות המחבלים שתקפו את מוצב נחל עוז, המרוחק רק 800 מטר מגדר המערכת, באו משלושה עברים. הם ירו טילי נ"ט על עמדות המוצב והמטירו עליו אש גם באמצעות קלצ'ניקובים ורימונים לצד ירי מתמשך ורציף של פצצות מרגמה.
זמן קצר לאחר תחילת המתקפה ספגו כל עמדות השמירה של המוצב פגיעות ישירות של רקטות אר-פי-ג'י. בה בעת ניתקו המחבלים את הצירים המובילים למוצב כדי לבודד אותו ולהרוג את כל יושביו. ואולם בינם ובין מטרותיהם הרצחניות עמדה גבורת המגינים.
"כשחיילי המוצב שמעו את רעשי הנפילות, כולם רצו בהתחלה למיגוניות", מספר יהודה, "אבל מייד אחרי זה, עוד בשלבים הראשונים של הלחימה, אחי יוחאי יצא מהמיגונית והתחיל לנהל קרב נגד המחבלים שהסתערו על המוצב.
"בערך בשעה 6:40 הוא חבר לקצין נוסף, נמרוד, מפקד המחלקה השנייה של גולני שהייתה במוצב, ואליהם הצטרף לוחם שלישי, סמ"ר איתי אברהם רון. מאותם שלבים מוקדמים של לחימה הם היו יחד והתנהלו בחוליה שנעה במוצב והצליחה לפגוע במחבלים רבים כבר בחצי השעה הראשונה של המתקפה על המוצב.
"בהמשך הבינו יוחאי, איתי ונמרוד שהנקודה הרגישה ביותר במוצב היא החמ"ל, שבו נמצאות התצפיתניות ויש בו מידע מודיעיני מסווג, ולכן הם הלכו לשם כדי להגן על חיי יושבי החמ"ל ועל החמ"ל עצמו, שהיה חמ"ל גדודי ונכס חיוני".
עד הכדור האחרון
בדרך לחמ"ל נתקלו יוחאי וחבריו בקבוצת מחבלים וחיסלו אותם. לחמ"ל עצמו הגיעו השלושה בשעה 7:15, וניהלו משם לחימה יחד. יוחאי, נמרוד ואיתי הצליחו להגן על המפקדה ועל חיי יושביה בשש שעות של לחימה מתמשכת.
לפי עדות ששמענו, קציני המטה השאירו לחברי הכוח את כלי הנשק ואת המחסניות שלהם והסתגרו בחדר פנימי בחמ"ל, והדבר אפשר ליוחאי ולחבריו להילחם במחבלים באמצעות הנשק והתחמושת הנוספים. לדברי אותו עד, בשלב מסוים בלחימה ערמו הגולנצ'יקים את גופות המחבלים שחיסלו כדי לעכב את המחבלים ולהקשות עליהם את הכניסה לחמ"ל.
"המחבלים ניסו כל הזמן להיכנס לחמ"ל ולכבוש אותו גם על ידי זריקת רימונים פנימה, אבל יוחאי, איתי ונמרוד הדפו אותם ונאבקו באויב ברצינות. ככה הם שמרו על התצפיתניות ועל קציני המטה שהיו בחמ"ל וניהלו קרב הגנה עד 12:00 בצהריים בערך".
הקרב היה קשה. המחבלים השליכו רימונים לתוך החמ"ל, וכשנפל אחד מאותם רימונים קרוב לחברי החוליה קפץ יוחאי על הרימון כדי להציל את חיי חבריו. בנס הרימון לא התפוצץ. יהודה מספר: "יוחאי הזיז את הקצין שלידו ורכן על הרימון בגופו. הוא קפץ על הרימון כדי להציל את החברים שלו. למזלם זה היה רימון נפל".
לקראת הצהריים החלה התחמושת אוזלת. המחבלים קראו לחברי החוליה להיכנע, אבל למרות המצב הקשה אמרו יוחאי ונמרוד בינם לבין עצמם שהם אינם נכנעים, ולא ענו למחבלים. כמה דקות לאחר מכן נכנס לחמ"ל מחבל חמוש, ואיתי ונמרוד, שנותרו חסרי תחמושת, הרגו את המחבל בסכינים, בשעה שיוחאי חיפה עליהם. לאחר מכן הם פרקו את המחבל המת מנשקו ושבו להילחם. "הם התנהלו שם יחד שלושתם בצורה פנומנלית, נטרלו את המחבלים בידיים ובסכינים שהיו להם ונלחמו עד הכדור האחרון".
חיים באייר
בשלב זה של הלחימה החלו להגיע למוצב נחל עוז תגבורות של כוחות צה"ל, וככל הנראה כשהבינו המחבלים שכבר לא יצליחו להיכנס לחמ"ל, הם החליטו להצית את המבנה על יושביו ולסגת: "אני מעריך שהם רצו מאוד להיכנס לחמ"ל בגלל הערך המבצעי שיש בו, אבל כשהבינו שלא יצליחו, הם התחילו לזרוק פנימה בקבוקי תבערה כדי להצית את המקום.
"יוחאי, איתי ונמרוד ניהלו מבצע פינוי מסודר של החמ"ל. הם ניסו לכבות את האש וגם עזרו לקציני המטה ולתצפיתניות לצאת דרך חלון אחורי".
שלושת חברי החוליה נשארו לחפות על התצפיתניות הנסוגות, ושם נהרגו שניים מהם: "בסוף החמ"ל ממש עלה באש, והיו שם חומרים שנשרפו ופלטו עשן רעיל. נמרוד נפגע קשה משאיפת עשן, ויוחאי ואיתי איבדו את ההכרה ונהרגו".
יוחאי היה בן 26 כשנפל בקרב הגבורה. איתי, ששמו המלא הוא איתי אברהם, היה בן 20, אבל מלבד קו הגבורה החורז את רגעיהם האחרונים יש עוד קו שמקשר בין השניים: "שניהם נולדו באותו יום, י"ח באייר, ל"ג בעומר. הם נולדו באותו יום, נהרגו באותו יום ונקברו באותו יום. גילינו את זה רק בדיעבד, כשהדוד של איתי אברהם ביקש שנקרא לו 'איתי אברהם', כי אברהם זה שם של צדיקים, ואז הוא אמר שאיתי אברהם נולד ביום מיוחד, י"ח באייר. ככה גילינו שהם נולדו באותו תאריך".
הגעגוע לישיבה
יוחאי דוכן אינו בן המשפחה הראשון שנופל בקרב. קדם לו אביו, אלכסנדר דוכן, חבר כיתת הכוננות של קריית ארבע, שנהרג בקרב גבורה נגד מחבלים בציר המתפללים בשנת תשס"ב (2002).
"אחי נפל בשבת", מספר יהודה, "אבל עד הלילה שבין שלישי לרביעי לא ידענו את זה. אני ואליהו אחי הוקפצנו למילואים כבר באותה שבת של שמחת תורה, וניסינו להשיג קצה חוט לגבי יוחאי אחינו, אבל הידיעה הוודאית הגיעה אלינו רק אחרי כמה ימי המתנה.
"קשה לעכל את זה, זה בלתי נתפס, אבל אנחנו מאמינים ואני יודע שכל מה שגדלנו עליו, כל החינוך שקיבלנו, בא לידי ביטוי אצל אחי באותן שעות של לחימה. זה כמו דבר ששמת בתיק שלך ושכחת ממנו עד שבשעת הכושר הוא פתאום צץ ויוצא. הערכים שגדלנו עליהם בבית, ביישוב ובישיבה, הכול צף ועלה באותם רגעים.
"אחי יוחאי התגייס בתחילת שיעור ו'. הוא היה אדם עקשן מאוד, אבל ידע לנתב את העקשנות הזו למקומות טובים, וכשהגיע לישיבה ונכנס לבית המדרש, הוא ידע שזו הדרך וזה המקום שבו צריך להשקיע. הוא נשאר בישיבה שש שנים, ובכל שנה בנה טפח ועוד טפח של האישיות שלו. באותן שנים הוא ביסס וקיבע את כל הערכים שכבר היו בו מהבית באמצעות התורה ובית המדרש. הוא מאוד אהב את הישיבה וכתב על זה הרבה. בכתבים שלו, שחרשנו בשבעה ואנחנו עדיין ממשיכים לחרוש, הוא כתב על הגעגוע לישיבה. היא הייתה מקור מים חיים בשבילו. הרבנים, החבורה, תלמידי הישיבה. הכול.
"יוחאי גם היה אדם תקיף, ישיר ואמיתי, אדם שהרבה פעמים הפתיע את הסביבה שלו בתביעה הבלתי מתפשרת שלו ליושר ואמת, איש אמת בכל רמ"ח אבריו. יוחאי נקרא על שם רבי שמעון בר יוחאי, ובאמת בהתחלה כשהוא יצא מהישיבה הוא היה כמו רשב"י שיצא מהמערה, חמוש במבט נוקב של אמת בלתי מתפשרת. לאט-לאט הוא למד לעדן את זה, אבל הוא מעולם לא התפשר.
"הוא היה גדול גם פיזית, הייתה לו נוכחות מרשימה, אבל היה לו צד בנפש שהיה עדין מאוד. יוחאי הכיר את הטבע, את הצמחים ובעלי החיים. הוא ניגן בחליל, ולאחרונה גם התחיל לבד ללמוד לנגן בקלרינט. הוא אהב לשמוע מוזיקה רגועה ושקטה.
"היה לו גם חיבור לארץ ישראל. הוא אהב לטייל, ולימי הולדת קניתי לו כמה פעמים מפות סימון שבילים. הוא גם טיפח חלקת כרם בהרי חברון, וכל זה היה אצלו מתוך אהבת התורה ואהבת עם ישראל, לא כקלישה אלא ככה ממש. עם ישראל זה הדבר שהיה הכי חשוב לו, והוא נפל כשעשה את הדבר שהכי האמין בו: להגן ולשמור על עם ישראל".
"יוחאי היה גיבור עוד בחייו, בלימוד תורה, בקימה בבוקר, בהימנעות מלענות על כל דבר ולדבר לא יפה, בהימנעות מלדבר לשון הרע, במאמץ ובעבודה קשה, עמל תורה ועמל חיים. בלדרוש מהלוחמים שלו הרבה אף על פי שהם אתגרו אותו. הגבורה היא שמוציאה את הטוב ממנו ומאחרים. היא אומנם באה לידי ביטוי בקרב באופן עילאי, אך היא הייתה דרך חיים, דרך שיוחאי קנה בעמל ובעקשנות"
גבורה שהיא דרך חיים
"יוחאי היה גיבור, אבל חשוב לא להתמקד רק בקרב ובמעשה ההרואי", מבקש אחיו להדגיש. "גבורה היא מידה שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. השולחן ערוך פותח בזה, 'יתגבר כארי'. הגבורה היא שמניעה אותנו להיות טובים יותר, לממש את הצדדים העליונים שבנו, להיות עובדי ה'.
"יוחאי היה גיבור עוד בחייו, בלימוד תורה, בקימה בבוקר, בהימנעות מלענות על כל דבר ולדבר לא יפה, בהימנעות מלדבר לשון הרע, במאמץ ובעבודה קשה, עמל תורה ועמל חיים. בלדרוש מהלוחמים שלו הרבה אף על פי שהם אתגרו אותו. הגבורה היא שמוציאה את הטוב ממנו ומאחרים. היא אומנם באה לידי ביטוי בקרב באופן עילאי, אך היא הייתה דרך חיים, דרך שיוחאי קנה בעמל ובעקשנות".
בשבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד נפלו יוחאי ואיתי אברהם על הגנת המולדת, העם והארץ. הם הניחו משפחה אהובה, חברים וזיכרונות רבים, וגם סיפור גבורה שהם חולקים עם חברם החי, נמרוד, סיפור שעוד יסופר מדור לדור כסיפורי גבורת המכבים. יהי זכרם ברוך.
