כמה מאורעות הקשורים בסיני התלכדו בשבוע הזה: ימי השנה לשחרור סיני במלחמת ששת הימים, ארבעת הימים הראשונים של המלחמה (כ"ו–כ"ט באייר), וכמוהם גם יום הגעת בני ישראל להר סיני לאחר יציאת מצרים, א' בסיוון, וכן פרשת השבוע הנוכחית, הפותחת את הספר הקרוי על שם המדבר הזה. בשבוע הבא יחול חג השבועות, שבו ניתנה התורה בהר סיני.
מהו הר סיני, ובאיזה נתיב צעדו בני ישראל במדבר הזה? כעשרים הצעות פחות או יותר ניתנו בתשובה על השאלה הזאת. כמעט כל הר חשוב בחצי האי הוצע למועמד אפשרי להר שעליו ניתנו לנו לוחות הברית. נציג פה הצעה מרכזית אחת, שככלל היא דעתו של הרב יואל בן נון ובחלקה מתבססת על חוקרים אחרים, ונציץ גם להצעות חלופיות של חוקרים נוספים.
המסורת הנוצרית העתיקה מזהה את הר סיני עם ג'בל מוסא, הר צחיח בדרום חצי האי סיני, שגובהו אינו רחוק מגובה החרמון, 2,285 מטרים מעל פני הים. הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס, זיהתה את ההר העצום הזה כהר סיני לפני כ-1,700 שנים. פרופ' יואל אליצור מעריך שלמסורת הנוצרית הזו בסיס יהודי. כך מסביר פרופ' אליצור: "השם סיני אינו מובן לנו, אבל שמו האחר של אותו מקום, חורב, מלמד שמדובר באזור יבש. במקום זה יש צורי סלע שמהם הוציא ה' מים לישראל".
הוא מסביר שבלשון התורה מכונה רק דרום חצי האי, כל חלקו ההררי והמתנשא, בשם סיני. חלקו המרכזי מכונה בתורה פארן, והוא "המדבר הגדול והנורא" שמרבית מסע בני ישראל במדבר סבב בו, ואילו חלקו הצפוני של חצי האי הוא מה שמכונה במקורותינו "מדבר שור": "חצי האי סיני מחולק לשלושה חלקים: החלק הצפוני אינו צחיח מאוד, ויש בו מי תהום גבוהים. הוא נקרא במקרא 'מדבר שור', והוזכר פעמים רבות בימי האבות. החלק המרכזי הוא אזור צחיח לחלוטין, גדול ויבש. הוא נקרא במקרא מדבר פארן, ובחלקו המזרחי, ששם נמצאת קדש ברנע, היה מדבר צין".
אליצור מציין: "בבמדבר י עד יג מפורש שמהיציאה מסיני ועד יציאת המרגלים וחזרתם לקדש ברנע היו ישראל כל הזמן במדבר פארן. בדברים א' נקרא אותו מדבר 'המדבר הגדול והנורא'". לדעתו, "הכוונה בלי ספק למדבר 'א-תִּיהּ' או 'תִּיהּ בַּנִי איסראיל', הגוש המדברי העצום של מרכז חצי האי סיני", שעל פי דבריו מכונה כך על שם מסע בני ישראל במדבר.
בלשון התורה מכונה רק דרום חצי האי, כל חלקו ההררי והמתנשא, בשם סיני. חלקו המרכזי מכונה בתורה פארן, והוא "המדבר הגדול והנורא" שמרבית מסע בני ישראל במדבר סבב בו, ואילו חלקו הצפוני של חצי האי הוא מה שמכונה במקורותינו "מדבר שור"
יאללה מרעמסס
נתחקה אחרי המסלול המשוער של בני ישראל ביציאת מצרים כדי לנסות להבין היכן סביר לשרטט את נתיב מסעי בני ישראל. יום הליכה של עם שלם, העריכו ביום עיון מטעם מכללת הרצוג, פירושו מרחק של כעשרה קילומטרים, אולי מעט יותר. לפי זה יש לשער את המרחקים ולשרטט את הנתיב האפשרי. את העיר רעמסס, תחנת המוצא של בני ישראל למסעות הנדודים במדבר על פי פרשת מסעי, נהוג למקם בצפון-מזרח הדלתא של הנילוס, במקום המכונה אווריס, וליתר דיוק בנקודה בו הקרויה תל א-דבע (תל הצבועים).
מרעמסס, על פי התורה, המשיכו בני ישראל לסוכות. את סוכות המקראית מזהים חוקרים בתל אל-מסחותה, מדרום-מזרח לרעמסס ולא הרחק מתעלת סואץ של ימינו. לכאורה היה מצופה ממי שרוצים ללכת לארץ ישראל לצעוד פשוט מזרחה ולא להרחיק דרומה, אלא שבתורה נכתב במפורש שה' לא הוביל את העם בדרך ארץ פלשתים, הדרך הישירה הצמודה לחוף הים ועוברת דרך אל-עריש, רפיח ועזה, מפני שמעבר בה היה כרוך בהכרח במלחמה. במקום זאת הלכו בני ישראל "דרך המדבר ים סוף". לדעת פרופ' אליצור, "המדבר ים סוף" הוא כינוי אחר לחלקו הדרומי של חצי האי, המוקף משני עבריו בים סוף: מפרץ סואץ ומפרץ אילת.
מסוכות המשיכו בני ישראל לאֵתָם. לפי התורה, המקום נמצא ב"קצה המדבר", בגבול שבין מצרים הנושבת למדבר ארץ מצרים. יש המזהים את אֵתָם מצפון למפרץ סואץ, לא הרחק מהעיר סואץ, המצויה שם כיום. לאחר מכן נהגו בני ישראל בצורה לא-הגיונית לכאורה ופנו מעט דרומה-מערבה, הפוך מהכיוון שבו היו אמורים לצעוד ומעברו המערבי של ים סוף, הכול בהוראה ישירה של הקב"ה, שביקש להטעות את המצרים ולגרום להם לחשוב שבני ישראל תעו במדבר ולהתפתות לרדוף אחריהם: "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר".
על פי המקורות נראה שיש לחפש את הר סיני על אם הדרך שבין מדיין למצרים, פחות או יותר בנתיב שבו חוצה גם כיום כביש מרכזי את חצי האי ונמתח מצפון מפרץ סואץ ועד טאבה
בני ישראל מצווים אפוא לחנות "לפני פִּי הַחִירֹת בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון". נראה שכאן, בצפון המפרץ הזה, עם או בלי קשר לשם האליל "בעל צפון", אירע נס קריעת ים סוף. מפרץ סואץ, יש לדעת, רדוד בהרבה ממפרץ אילת, ועומקו אינו עולה על כמה עשרות מטרים. מפעם לפעם הים נחצה כאן באופן טבעי בשל הרוחות, וזה קורה אפילו בימינו. יש שמסבירים שעיתוי החצייה בדיוק כשבני ישראל הגיעו לשפתו ונמלטו מהמצרים הוא-הוא הנס המופלא. לפי הזיהוי הזה, בני ישראל נתבעו ללכת בשעות לפנות בוקר של שביעי של פסח בתוך הים ביבשה מרחק של קילומטרים אחדים עד לגדה השנייה, בעוד המצרים מזנבים בהם עד לטביעתם.
אם כן, את המשך המסע יש לחפש בגדה המזרחית של המפרץ הזה. הרב יואל בן נון פוסע מכאן והלאה בעקבות הצעתו של חוקר ששמו מנשה הראל וחוקרים נוספים, ומזהה את התחנה הבאה, מרה, עם ביר אל-מורה (שפירושה בערבית "הבאר המרה"), שמימיה מליחים (1,950 מיליגרם כלורידים לליטר), ונמצאת כ-14 קילומטר ממזרח למקומה של העיר סואץ. הוא אף מציין שהאזור שבין ים סוף לביר אל-מורה חולי, שומם וחסר כל מקורות מים.
התחנה הבאה לפי התורה היא אילים, שאותה יש לזהות לפי הראל ולפי הרב יואל בן נון עם עיון מוסה (בערבית: מעיינות משה), נווה מדבר בצפון-מזרח מפרץ סואץ. זהו נווה המדבר הגדול והעשיר באזור. חום מי המעיינות הוא 48 מעלות צלזיוס. במפתיע, יש במקום 12 מעיינות ומטעי תמרים, ממש כמתואר לגבי אילים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שמות טו, כז).
ואולם על פי התורה כדי להגיע למרה צעדו בני ישראל שלושה ימים ללא מים, ואילו ביר אל-מורה קרובה מדי אל היעדים הקודמים, אם זיהוים נכון. לכן יש המציעים שנס קריעת ים סוף לא היה במקום שאנו מכנים ים סוף אלא אולי באגמים המרים שמצפון לו, שהם כיום חלק מתעלת סואץ. ואולם פרופ' אליצור מתנגד מכול וכול להנחה הזו, ועל סמך אזכורים נוספים של ים סוף בתנ"ך מוכיח שים סוף של ימינו הוא הוא ים סוף של התורה. מצד שני, אולי יש לחפש אפשרויות זיהוי נוספות למרה ולאילים. בשורה התחתונה יש לראות בהצעה הזו קריאת כיוון כללית בלבד ולא פיענוח סופי של מסלול בני ישראל.
לדעת הרב יואל בן נון, בעקבות מנשה הראל, בני ישראל עברו בהמשך הדרך דרך ואדי סודר בדרך העתיקה והנוחה העולה מזרחה אל הרי מרכז חצי האי. לאורך ואדי סודר, אגב, נובעים לא מעט מעיינות. בחלקו המערבי של ואדי סודר נמצא הר ששמו ג'בל סִין בִּישָׁר, שאולי משמר את המילה סיני. כאן זיהו הרב בן נון והראל את הר הא-ל. ההר בולט מעל סביבתו ומתנשא לגובה של 618 מטר מעל פני הים. זיהוי זה איננו חף מקשיים, ומנגד הוא מתאים לכמה מתיאורי התנ"ך בנוגע להר סיני.
על פי המקורות נראה שיש לחפש את הר סיני על אם הדרך שבין מדיין למצרים, פחות או יותר בנתיב שבו חוצה גם כיום כביש מרכזי את חצי האי ונמתח מצפון מפרץ סואץ ועד טאבה. מדיין מזוהה בוודאות בהרים שממזרח למפרץ אילת. הרי כששב משה ממדיין למצרים הוא פגש את אהרן בהר סיני. כך נאמר על המפגש הזה: "ויאמר ה' אל אהרן: לך לקראת משה המדברה. וילך ויפגשהו בהר הא-לוהים ויישק לו" (שמות ד, כז). אופי ג'בל סין בישר, לדעת הרב יואל בן נון, מתאים לתיאורי התורה. הוא מתוחם מכל עבריו, תחתיו יש מקום התכנסות לעם ישראל, ויש בו גם מערה, אולי זו שבה נגלה ה' למשה ולאליהו ומכונה גם "נקרת הצור".
גם אליצור כתב בכלליות את תיאורי ההר הנדרשים, למי שמעוניין לחפש אפשרויות נוספות במרחבי חצי האי: "נחל גדול זורם למרגלות ההר ונזכר לאחר מכן בחטא העגל. מלבד זאת, למרגלות ההר צריך להיות מקום למחנה גדול. מיקומו הגיאוגרפי צריך להיות בין מדין למצרים. משה הגיע לשם לראשונה כשיצא ממדיין עם הצאן, וכן עבר שם בשנית כשחזר ממדין למצרים".
הרב יואל בן נון איתר נקודה בסיני המכונה ג'בל א-שעירה כעשרים קילומטרים מצפון-מערב לאילת, סמוך לדרך הראשית מטאבה לסואץ, או בשפה מקראית יותר, ממדיין לארץ גושן. זהו, לטענת הרב יואל, הר שעיר
11 יום מחורב
קדש ברנע הייתה אמורה להיות נקודת הסיום של מסע בני ישראל. זו ניצבת בפתח ארץ כנען, וממנה היו אמורים לצאת ולרשת את הארץ מידי שבעת העממים, אולם שם התרחש חטא המרגלים, ובני ישראל נענשו בנדודים של ארבעים שנה ללא תוחלת הלוך ושוב במדבר. הכול השתבש.
בספר דברים נאמר שהדרך מהר סיני לקדש ברנע הייתה אמורה לארוך 11 יום מאחר שעברו דרך הר שעיר. מראש ואדי סודר, לדעת הרב יואל בן נון, המשיכו בני ישראל בדרך הראשית מזרחה עד סמוך לאילת, דרך שכאמור גם כיום נמתח לאורכה כביש. קדש ברנע מזוהה עם תל אל-קודיראת שבשטח מצרים, סמוך לגבולה הנוכחי עם ישראל, בקו מקביל פחות או יותר למרכז הנגב, אזור שופע במים. לחלופין מוצע מקור המים העצום של עין קדיס, המרוחק כ-12 קילומטרים דרומה ממנו.
הרב יואל בן נון איתר נקודה בסיני המכונה ג'בל א-שעירה כעשרים קילומטרים מצפון-מערב לאילת, סמוך לדרך הראשית מטאבה לסואץ, או בשפה מקראית יותר, ממדיין לארץ גושן. זהו, לטענת הרב יואל, הר שעיר. "ונעבר מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר", מעיד פסוק בראשית ספר דברים. מעבר דרכו בדרך מסיני לקדש ברנע הוא לכאורה הארכה גדולה של המסע. במקום לפנות היישר צפונה לקדש מאריכים את הדרך מאוד בצעידה ממושכת דרומה-מזרחה. אולם למעשה זו כאמור הדרך הראשית והוותיקה, ורק כאשר הקיפו את הר שעיר, ג'בל א-שעירה, פנו בני ישראל צפונה לקדש ברנע: "רב לכם סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה", נאמר להם בספר דברים. כך או אחרת, המסע הזה ארך זמן ארוך בהרבה מהמתוכנן, כמתואר בספר במדבר, שבו אנו פותחים השבת. כמה חטאים עיכבו את העם הרבה מעבר למצופה. "ונסב את הר שעיר ימים רבים", מסכם זאת ספר דברים.
הרב יואל בן נון מתאר רמזים למעבר בני ישראל לאורך הנתיב המדובר. למשל, בממצאים הארכאולוגיים שאותרו בתמנע ניכרת השחתה של פסלים, אולי בידי עם שקיבל זה עתה בלוחות הברית את האיסור על עשיית פסל וכל תמונה.
עוד נקודה חשובה במסע בני ישראל הייתה ככל הנראה הר כרכום, המצוי בשטח ישראל לא רחוק מהגבול. בין השאר מצאו הארכאולוגים למרגלותיו, לא ייאמן, מזבח ובו 12 אבני מצבה, ממש כמו זה שנבנה למרגלות הר סיני: "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר וייבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" (שמות כד, ד). נמצאו שם גם המוני ציורים ורישומים, בין השאר של מה שנראה כמו דגם של מנורת המקדש, ובכל מקרה ללא כל סמלים אליליים.
זה גרם לכמה וכמה חוקרים לזהות את הר כרכום כהר סיני, אלא שאם מקבלים את זיהוי הנקודות האחרות שהוצגו כאן, הדבר לא ממש סביר. הר כרכום קרוב מדי לארץ כנען, ארץ ישראל, וזה לא תואם כל כך את התיאור המקראי של הר סיני. הרב יואל בן נון הציע שהר כרכום הוא אולי הר פארן, נקודה בהמשך מסעם של בני ישראל. אם כן, המזבח בעל 12 המצבות פשוט הפך אחרי מתן התורה בהר סיני לדגם שליווה את עם ישראל גם בהמשך נדודיהם במדבר.
בני ישראל פסעו למעשה ארבעים שנה בתוך הארץ המובטחת. הארץ שהובטחה לאבות היא כידוע מנהר פרת ועד נהר מצרים, ורבים מהפוסקים הכריעו שנהר מצרים הוא הזרוע המזרחית ביותר בדלתא של הנילוס
ארבעים שנה בארץ המובטחת
לדעת אליצור, לעומת מה שתואר עד כה, כדי להתחקות אחר מסע בני ישראל יש כאמור להרחיק הרבה דרומה: "ברשימת המסעות בבמדבר לג יש הפתעה: ים סוף חוזר שוב לאחר שכבר עברו בו בני ישראל בתוך הים ביבשה. סדר המסעות שם הוא ים סוף, מרה, אילים, ושוב ים סוף, ואחר כך מדבר סין, דפקה, אלוש, רפידים ומדבר סיני. מתבקש מקום שבו 'דרך המדבר ים סוף' חייבת לעבור שוב בחוף הים, במזרחו של מפרץ סואץ". אליצור מציע: "מקום כזה אכן קיים באבו זְנֵימֶה (אתר בחופו המזרחי של מפרץ סואץ, הרחק דרומה מוואדי סודר, א"ס), שם מאלצת הטופוגרפיה את העוברים להיצמד אל הים".
אם כן, לדעת אליצור גם את אילים יש לזהות במקום דרומי בהרבה, בנווה מדבר הקרוי כיום עַ'רַנְדַל. הזיהוי של המקום כאילים הוא בן 1,700 שנה. עד סוף ימי דוד לא ידע עם ישראל היכן יוקם המקדש. הנקודה הזו נקראת בתורה "המקום אשר יבחר ה'". היום לעומת זאת לא יודעים היכן הר סיני. אולי מכיוון שחשיבותו כבר פסקה, אולי כדי שלא יהפוך לאתר פולחן חלופי, אחד מני אין-ספור שהיהדות מקיימת כיום במקום אתר הפולחן המרכזי שבו הצטוותה לעבוד את ה', בשל איסור הפולחן היהודי בהר הבית.
בקיצור, אולי לא במקרה הר סיני כיום נעלם ואיננו, וזיהויו טובע בתוך אין-סוף דעות, מאמרים וספרים עבי כרס של חוקרים למיניהם. אולי פשוט לא חשוב כל כך מבחינת היהדות לאתר את הנתיב המדויק שבו פסעו בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת. זה מעניין, זה נושא להיסטוריונים, לארכאולוגים ולמי שמורשתו חשובה לו, אבל לאו דווקא עניין עקרוני מבחינת היהדות. לתורה חשוב שנשמור את המצוות שניתנו בסיני, לא בהכרח שנאתר את מקומו.
מה שכן חשוב הוא העובדה שבני ישראל פסעו למעשה ארבעים שנה בתוך הארץ המובטחת. הארץ שהובטחה לאבות היא כידוע מנהר פרת ועד נהר מצרים, ורבים מהפוסקים הכריעו שנהר מצרים הוא הזרוע המזרחית ביותר בדלתא של הנילוס, זו שלצידה שכנה העיר הקדומה פלוסיום, היא בלוזה, שבה נלחם צה"ל במצרים במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
בספר שמות מובטח לישראל לרשת "מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר". בימי קדם לא היה אפשר להתיישב במדבר ולחיות בו כעם, ולכן נותר חצי האי סיני ריק עד לדורות האחרונים, שבהם פיתח האדם יכולות לחיות במדבר. ההבטחה הזו, כך נראה, נועדה דווקא לימינו, שבהם כבר אפשר ליישב את המדבר. ועדיין חצי האי הזה מחכה ליישובו.
