"היא שברה את הרגל?"
"לא, זה לא הגיוני. תראה איך היא הולכת…"
"כן, למה באמת היא הולכת ככה?"
"אולי יש לה רגל לא אמיתית?"
"הרגל שלה אמיתית לגמרי, תראה בעצמך. אולי היא הייתה בתאונה?"
"ואולי היא נפלה ממקום ממש גבוה?"
"כן. אבל תיזהרו, יכול להיות שהיא שומעת".
הסתובבתי השבוע באיזה מרכז קניות וחיפשתי מתנות למסיבת פרדה מהחניכות. נכנסתי לחנות של 'הכול בשקל' בתקווה למצוא משהו שיתאים להן וגם לא יחרוג מדי מהתקציב. הסתובבתי בין המדפים, ופתאום נתקלתי בחבורה שבדיוק התווכחה על צבע התיק היפה ביותר. מלמלתי התנצלות והמשכתי בדרך, אבל כנראה לא מספיק מהר. הילד צדק, לגמרי הספקתי לשמוע אותם.
כנראה הייתי מראה מיוחד, כי המוני עיניים ננעצו בי מכל עבר. תכלס, אני מבינה אותם, בחורה אוחזת אייס-קפה זה מראה די רגיל, אבל בחורה אוחזת אייס-קפה וקביים זו כבר אטרקציה. בואו בהמוניכם, רק אל תשכחו לקנות קודם כרטיס
את האמת? ממש רציתי לעצור אותם ולהמציא להם סיפור, משהו בסגנון של "כשהייתי קטנה הלכנו כל המשפחה לבקר בגן החיות, ושם נמר אחד קפץ מחוץ לכלוב שלו והעניק לי מתנה לתמיד". אבל לא היה לי זמן. חבל, הם בטח היו מאמינים, במיוחד ההוא שחשב שהרגל שלי תותבת.
המשכתי הלאה לעבר המאפייה, ושם קניתי לי כמה מאפים ואייס-קפה. המוכר בחנות הסתכל עליי במבט מוזר, ולי כבר נמאס מאנשים שמסתכלים, אז השבתי לו מבט זועם. הוא מלמל התנצלות, כחכח במבוכה ושאל אותי בנימה מתנצלת איך אני מתכוונת לסחוב את הכול.
בשנייה הראשונה נעלבתי. בואו, כמה בורקסים ואייס-קפה אחד לא בדיוק שוקלים מאה טונות. אבל ברגע הבא הבנתי שהוא צדק לחלוטין: שכחתי מהקביים. איך אני אמורה לעשות את זה? את המאפים יכולתי לשים בשקית ולתלות על הידית של אחד הקביים, אבל איפה אשים את האייס-קפה?
לא נותרה לי ברירה, ובעודי נתונה למבטו המרחם של המוכר לקחתי את הקביים, את המאפים ואת האייס-קפה, אמרתי למוכר להתראות בשמץ התנשאות, ויצאתי לרחוב. כנראה הייתי מראה מיוחד, כי המוני עיניים ננעצו בי מכל עבר. תכלס, אני מבינה אותם, בחורה אוחזת אייס-קפה זה מראה די רגיל, אבל בחורה אוחזת אייס-קפה וקביים זו כבר אטרקציה. בואו בהמוניכם, רק אל תשכחו לקנות קודם כרטיס.
הקרנבל המדובר לא ארך זמן רב, אולי עשר דקות, אבל זה באמת הרגיש כאילו עבר נצח. בפעם הראשונה בחיים הבנתי את הביטוי "דקות שנדמו כנצח", אבל הרשו לי לציין שהן לא נדמו, הן היו נצח. חוץ מזה בל נשכח שהחזקתי אייס-קפה והיה לי פשוט קר ביד ימין, אבל מאחר שהמאפים ביד שמאל היו חמים נוצר איזון טמפרטורות נעים.
הלכתי וזמזמתי שיר, מנסה לשווא לשוות לעצמי ארשת פנים אדישה לכל המבטים שננעצים בי. פתאום שדה הראייה שלי נצבע כולו בשחור (ולא, לא התעלפתי), ולפני שהספקתי לזוז או להגיב זז הגוש השחור במהירות, כמעט במרחק נגיעה, והעולם חזר להיות צבעוני.
התבלבלתם? באותו רגע גם אני התבלבלתי. מאוד. הסתובבתי אחורה וראיתי איש גדול, שגובהו שני מטרים, שלפני רגע היה ממש במסלול התנגשות איתי. לפני שהספקתי לחשוב מלמלתי "תודה שזזת". אני לא בטוחה שהוא שמע, אבל בהחלט הייתי אסירת תודה לו, כי אם בשביל האנשים ברחוב בחורה מחזיקה אייס-קפה וקביים זה מסקרן עד כדי לעמוד ולצפות בה, אז בחורה בקביים ואיש גדול שנתקעו זה בזה ואייס-קפה השפריץ לכל עבר זו בטח שמועת העשור, אולי בעצם המאה.
באותו לילה חלמתי על ההפך: חלמתי שבעולם של בנות בקביים ואנשים גדולים אני והאיש הגדול עומדים וצופים באיש מוזר שאינו גדול וגם אין לו קביים. אנחנו קולטים אותו, אבל מסתובבים בלי לנעוץ מבט.
הטור נכתב מתוך תפילה שכמו שאנשים חושבים לפני שהם מדברים, שיחשבו גם לפני שהם נועצים מבט.
