מהפרשה שלנו יש מפתח גדול להבין את עניין המלחמה שאנו נמצאים בה, מלחמת הטוב ברע. מלחמה של ישראל באויביו היא התנגשות עזה בין הטוב ובין הרע, לכן הבנת המשמעות העמוקה של המלחמה נעוצה בהבנת סוד היחס בין הטוב והרע.
היסוד הזה מתברר מתוך שעבוד מצרים. התורה מלמדת "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". פרעה אמר: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה", והתוצאה הייתה להפך – כן ירבה. חכמים מלמדים אותנו שפרעה אמר 'פן ירבה', ורוח הקודש אומרת 'כן ירבה'. דהיינו, 'פן ירבה' הוא מנוף לחץ בשביל 'כן ירבה'. דווקא הלחץ גרם לריבוי וברכה אצל ישראל. דבר זה מלמד שהרע אומנם סובר להכאיב ולפגוע בישראל, אך מחשבת ה' העליונה סיבבה אותו דווקא בשביל ההפך – הלחץ שלו יוליד בעם ישראל כוחות אדירים של טוב. כך, רוח הקודש האומרת 'כן ירבה', מושלת בפרעה ומזמנת מנוף לחץ של 'פן ירבה' כדי להעצים את ישראל.
מכאן נבין את מציאות הרע ותכליתו. למעשה, התפקיד של הרע הוא מנגנון שנועד ליצור לחץ ודחיקה בטוב כדי לגרום לו לגדול ולצאת אל הפועל. כדרך הרוח שמנסה לכבות אש חזקה ממנה, שלא זו בלבד שלא תכבה אותה, אלא האש תתלבה ותגדל. עם ישראל הוא עם של אמונה, עם של 'אין עוד מלבדו', ההופך כל מכה לצמיחה, כל צער לתנופה, מתוך הידיעה שטוב ה' הגדול גנוז בכול, אפילו בקשיי החיים.
כוח ההישרדות של עם ישראל פלאי וגדול מאוד, עד שאין עם שהתייסר כמוהו מצד אחד, ומצד שני אין עם שעלה בתעופות קודש כמוהו. מכוח עוצמת האמונה החקוקה בנו, מכוח נשמותינו הקדושות הדבוקות בו יתברך, עם ישראל מתגבר על כל אויביו. זהו שלטון הטוב על הרע בכל עוצמתו. אפילו בשיא שפל הגלות, בעומק השבר והקושי, עם ישראל חי ומתגבר. ועל כך כתב הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א, תקכא): "האומה שהיא יונקת מן הכל, ממקור הכל, ממה שהוא למעלה מן הכל, היא מנצחת את הכל, כובשת היא כשנכבשת, מנצחת היא כשהיא מנוצחת, מקובצת היא בפיזורה, ומושלת בשעבודה".
למעשה, המלחמה ברע דוחקת בטוב לגייס את המשאבים הנדרשים בשביל הכוח להילחם. בכך הטוב מוליד מתוכו תעצומות נפש, חיזוק אמונה בה', אחדות וערבות הדדית, חיבור לזהות העצמית ולמשמעות החיים, התעצמות תחושת הצדק והאמת. ערכים נצחיים אלו הם מקור הכוח של הטוב ללחום ברע. נמצא שבמלחמה הטוב נולד, מופיע מקרבו כוחות חיים ואורות עמוקים. בכך מגיע הניצחון לתכליתו: לא רק מיגור הרע אלא הולדת קומות החדשות ומאירות של הטוב.
ויש לדעת, כלל גדול יסד ה' במאבק הטוב מול הרע, 'קליפה קדמה לפרי' (עיין זוהר ב קח, ב). היינו שהרע, שהוא הקליפה, קדם להופיע לפני שפרי חדש של טוב נולד. הרע נועד מאת ה' להיות כוח מנגד אל הטוב, ובכך הטוב לא יישאר במקום ויהיה מוכרח לגדול ולהצמיח את חלקי הטוב שעדיין לא יצאו אל הפועל. לכן בעומק המאבק של הרע טמונה מדרגה חדשה של טוב שצריכה להופיע.
כשהרע חש בצורה נסתרת את הקומה החדשה, את אותו ניצן חדש של הטוב שמבקש לצמוח ולהיגלות, הוא מתעורר ומנסה להתנגד ולעצור בעדו. כשהוא תוקף הוא מנסה להחריב את כל הטוב, ובכך הוא גורם לטוב לחוש מצוקה רבה ואיום על עצם קיומו, ועל ידי כך הטוב מתעורר לפעול. מבואר בספרים הקדושים שדווקא בשעה ש"הניצנים נראו בארץ" וקומה חדשה של טוב מבצבצת על פני הקרקע, אז "עת הזמיר הגיע", מגיעה עת מלחמה, זמיר עריצים, שנועדה לדחוק בניצן ולגדלו עד ש"קול התור נשמע בארצנו", ותופיע קומה זו בכל הדרה.
זהו הלימוד הגדול בתהליך המאבק עם הרע, שצריך לזהות את הקומה החדשה הפוטנציאלית של הטוב שצריכה להיוולד ולהופיע מתוך הקושי שיוצר הרע, שהתנגדותו לוחצת על הנקודות הטובות הגנוזות ומאלצת אותן להופיע לאור עולם. פעמים רבות את התכלית הזו נוכל דווקא לזהות דרך הרע עצמו, דרך הסיבות שהוא מנמק שבעבורן הוא נלחם. זהו שכתוב בספרים הקדושים: "הרע מבחין את הטוב" (ספר יצירה ו, ז). אם הטוב עצמו אינו יודע מהי מהותו וזהותו, שיביט על ה'נגטיב' שלו, הרע, ויבין את עצמו דרך ההפך שלו.
אומנם לפעמים הרע חש רק בתת-מודע את הטוב, ואינו יודע לומר בפה מלא על מה מלחמתו, אך במלחמה שאנו מצויים בה הצוררים אומרים בפה מלא שהמאבק שלהם הוא סביב נקודת הקודש השורשית ביותר, מקום בית מקדשנו. זהו מנוף לחץ שנועד לחבר אותנו אל הזהות ההיסטורית האמיתית שלנו, אל חזון הנביאים, שמכוחו ולשמו שבנו לציון אחרי אלפיים שנה.
עם הכאב הנורא, החותך בבשר החי, על כל הדם היקר והאהוב שנשפך, עם כל המכאובים הגדולים, חבלי לידה שאומתנו האהובה מתייסרת בהם, עם כאב הלב על החטופים היקרים, שלב כל ישראל חרד אליהם ומתפלל מעומק הלב להשבתם במהרה, נתאזר עוז אמונה בה', ודווקא מהמבט אל עומק המלחמה והתעוררות האויב נשכיל ונדע שבפנימיות עם ישראל מופיעים ניצני קודש של קומת הרוח והנשמה, אור המקדש המקודש.
ואף אם אתגרים רבים עומדים בפנינו, נבטח בה' א-לוהינו, אשר דיבר טוב על ישראל, ודבר אחד מדברו אשר דיבר בפי נביאיו אחור לא ישוב ריקם. שנזכה להתאחד כולנו באהבה, לשוב לנשמתנו ולא-לוהינו, הרשעה כולה בעשן תכלה, והטוב יופיע בכל הדרו ושלמותו בבניין מקדשנו במהרה, אמן ואמן!
