בנוהג שבעולם, המוות נראה בלתי מנוצח – "סוף אדם למות" (ברכות יז ע"א). זהו גבול שמוגבל בו האדם, ואי אפשר לו להימלט ממנו. ההרגשה הזו, שהמוות בלתי מנוצח, מדלדלת את האדם ומעציבה את רוחו. תחושות הסוף והחידלון מעיקות על נפש האדם ומקטינות את רצונותיו ומאוויי לבבו.
הציווי של התורה "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח) מלמד אותנו מה יחס התורה כלפי המוות. כך מובא גם בפרשת ראה: "בָּנִים אַתֶּם לַה' א-להֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). מנהג האומות היה לפצוע עצמם ולהקיז דמם על המת, להורות על החידלון. התורה אומרת לנו שיש לתחם את האבלות ולהכיר שיש ממד עליון יותר מהגוף. בנים אתם לה', ונשמתכם נצחית, לכן היחס שלכם למוות צריך להיות שונה באופן מהותי מהיחס של אומות העולם. כי עם קדוש אתה.
אצל אומות העולם המוות הוא הסוף המוחלט. אולם התורה באה ללמד אותנו שהמוות אינו תחנה סופית, והקיום של העצמיות יציב, ומסע החיים נמשך. התורה מלמדת אותנו להביט על כל מערכות ההוויה ולהבין שלא כולן מלובשות בגוף. ישנן מערכות מופשטות יותר, שקיומן אמת, עשיר ומלא אור וחיים. במובן זה המוות אינו חידלון אלא מעבר מעולם לעולם, ממצב של נשמה המלובשת בגוף למצב של נשמה המופשטת מן הגוף.
בספרים מבואר שהמוות הכרחי מפני שהגוף במתכונתו הנוכחית אינו יכול לקבל את כל מלוא אורה וזוהרה של הנשמה. החטא הקדמוני פגם בגוף וגרם לו להיות מקום צר עבור מרחבי הנשמה. לכן הומעטו יכולותיה בכניסתה אל הגוף. אך רצון ה' בתיקון השלם, ולכן גזר מיתה, כדי לסבב את התיקון של הגוף עד שתשוב אליו הנשמה בכל מלוא שיעור קומתה. המבט העליון הזה על המוות מלמד גם את תועלתו. המוות הרי הוא ככניסת רכב למוסך כדי לתקן פגמיו. כך הגוף הבלה בעפר אינו נגמר לעד, אלא מתפרק חזרה ליסודותיו, ומשם ישוב להיבנות בתיקון שלם. הרי זה כסותר על מנת לבנות, שאין זה קלקול אלא תיקון, אלא שהוא יתגלה בעתיד, ואינו מוכר בהווה למבט האנושי הכבול בגבולות הזמן והשעה.
זהו המבט העליון, הרואה את התמונה כולה ולא את חלקה, ומתוכה מבין את המוות באופן אחר לגמרי. על מבט עליון זה נאמר "וַיַּרְא א-להִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), ודרשו חכמים שטוב מאוד זה מלאך המוות (בראשית רבה ט, י). כי כדי שיהיה טוב מספיק מלאך החיים, ואילו כדי שהטוב יהיה טוב מאוד, שהוויה תתקדם אל שלמותה הגמורה, צריכה היא לעבור גם היתוך וחידוש, תהליכי עומק של הסרת חסרונות והתחדשות גמורה. כל אלה מחייבים את תהליכי התיקון העמוקים ביותר, שבראשם המוות, המחדש לגמרי את צורת האדם ומביאו למעמד שלם, בלי שום חסרונות.
אכן, אנו חפצי חיים ואוהבים את החיים ואת מרחבי העולם הזה, באשר אנו מכירים שדווקא נשמה מלובשת בגוף יכולה להאיר ולקדש ולזכך את העולם ולגלות בו את קדושת ה'. אך עם זאת האהבה לחיים אינה נובעת מהפחד מהמוות. המוות אינו סוף הקיום, אלא שלב הכרחי בדרך אל התיקון הגמור.
המבט הזה אומנם איננו משנה עדיין את המציאות בפועל של המוות, אך הוא משנה בתכלית את נקודת היחס שלנו אליו, וממילא בכוחו להמתיק מאוד את כל המוות ומשמעותו. הרבה מאוד ממשקל המוות נוצר כתוצאה מהיחס הנפשי שלנו אליו. באמת הקשיים של האדם, רובם ככולם, נגזרים מהעמדה הנפשית כלפי נקודות הקושי, והם המכאיבים ביותר את רוחו של האדם. על כן רפואת המבט והעמדה הנפשית שלנו ביחס למוות תהיה חלון לניצחון עליו, ובאמת תבשר גם את הניצחון העתידי השלם, שבו כל המוות יבולע ויבוטל גם ברובד הממשי וגם ברובד הפנימי.
ככל שהאדם יקשר את חייו אל הקודש, אל האור הנשמה שבקרבו, כן יחוש את הקיום הממשי של הרוח גם בלא תלות בחומר, ותוסר יראת המוות ממנו, עד אשר צדיקים וחסידים זוכים להגיע למדרגה נשגבה של בחינת "ותשחק ליום אחרון" ו"טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". שנזכה שיבולע המוות לנצח, תימחה דמעה מעל כל פנים, בגאולה השלמה במהרה, אמן ואמן!
